“"פחות נבלות – יותר לחם, נהג כהנוב לתמצת את האסטרטגיה היהודית של סטאלין" (עמ׳ 62).

מותחן הריגול "התיאוריה הרביעית" (הוצאת עצמית, 2025) מאת פיני אלעזרי, הוא החלק השלישי בטרילוגיית ספרים שגיבורה הוא אבנר ארליך־נאמן, סגן ראש אגף מבצעים מיוחדים של המוסד. מטוס בוליביאני שממריא מנתב"ג נעלם מהרדאר ושלוש הגופות המרוסקות של טייסיו נשטפו לחופי תל אביב. במקביל נרצחו שלושה נחתים אמריקניים בקנדהר. עקבות הרוצחים מובילות ליחידת המבצעים המיוחדים מספר 29515 של הג.אר.או. (המודיעין הצבאי הרוסי). המטוס שנחטף נשא את נשק יום הדין הסודי של מערכת הביטחון הישראלית – רחפנים רדיואקטיביים שלהם מערכת הפעלה מתקדמת של בינה מלאכותית. הרחפנים נרכשו על ידי בוליביה, במימון של ה-CIA, במטרה להעבירם לאוקראינה, ובכך לסייע לה במלחמתה ברוסיה. קהיליות המודיעין האמריקאית והישראלית במרדף אחר המטען היקר. אבנר ארליך – "נספח לעניינים של מה בכך" בשגרירות ישראל בארצות הברית ובפועל ראש שלוחת המוסד בוושינגטון – נכנס לפעולה.

ארליך הוא הקשוח שבקשוחים. מילה שלו היא מילה ואלכוהול לא מאט אותו, גם לא בעשירית השנייה. לא מזיק גם שהוא חריף, בעל אגרופי פלדה ואקדוחן מיומן. בקיצור, פטריק קים קטן עליו. לצד קטלניותו בשדה הקרב, ארליך הוא גם בשלן חובב, שמקפיד על דיאטה שמתאימה למתאמנים בתחרויות איש הברזל וחובב אופרות וספרות יפה. קלישאה מהלכת על שתיים. את שירותו הצבאי עשה ארליך כלוחם וקצין בסיירת מטכ"ל. באחת הפעולות שבהן השתתף עוד כחייל, פשיטה על יעד עלום בסוריה, נזכר ארליך, "נהרגו כפיר ורענן כאשר נפתחה עלינו אש תופת מכיוון לא צפוי. עידו, שהיה מפקד הצוות, פקד לסגת ולהתפנות" (עמ׳ 31). אולם ארליך סירב. "אני לא זז מכאן עד שאני מחסל את המקלען הבן זונה" (עמ׳ 31), אמר אז. "ואיך אתה, חכמולוג שכמוך, תחסל אותו, כשהוא בעמדת שליטה כזו?" (עמ׳ 31), צעק בזעם מפקד הצוות. "בעוצמה וזעם" (עמ׳ 32). השיב בשלווה ארליך. "דרכתי את המקלעון ובלי לחכות לאף אחד פתחתי בריצה במעלה התל, כשאני יורה וצועק כמו משוגע" (עמ׳ 32). בדיעבד, הרהר, "אני לא יודע מה הרג את המקלען הסורי, היריות או הצעקות שלי. את שאר הכוח שלהם כבר חיסלנו באותה שיטה, לאחר ששאר הצוות פתחו גם הם בריצה במעלה הגבעה כשהם יורים וצועקים בלי להפסיק, כמו האינדיאנים בסרטים. אחרי שחזרנו מהפעילות הזאת, הצוות התחיל לקרוא לי "מאה ועשרה קילו של עוצמה וזעם", שעם הזמן התקצר לעוצי. אבל זה היה שמור רק לצוות, אף אחד אחר לא ידע, אני חושב. ומאז, הצוות הזה התנהל מתוך תחושה ברורה שאנחנו בני אלמוות, כאילו שהכתובת שלנו לא נמצאת במאגר הכתובות של הכדורים. חוץ ממני ומעמי כהנוב לא נשאר אף אחד מהצוות הזה" (עמ׳ 32). 

אבל אם בספר הראשון הצטייר ארליך כקשוח שבקשוחים, הרי שבספר השני וגם עתה "עיגל" המחבר את דמותו והכניס לה עומק באמצעות הרחבת היריעה על אודות בנו שנהרג בתאונת אימונים כקצין בסיירת מטכ"ל, וכן באמצעות תיאור יחסיו עם אשתו,פרופסור ורבין הרופאה הבכירה וחוויית האבהות לבתם הפעוטה (שמסרבת בעקשנות לקרוא לו אבא). ארליך נעזר בשורה של חברים במשימותיו ובהם ג'ון אודריסקול, בכיר במערך המבצעים המיוחדים של סוכנות הביון המרכזית וקצין קומנדו ימי לשעבר (שכמו ארליך איבד גם הוא את בנו, קצין נחתים נועז שנפל בפעולה), ועמי כהנוב, בכיר בשב"כ וחברו לצוות, אי אז בסיירת מטכ"ל. לכאורה, מה הסיכויים שסגן מפקד אגף מבצעים מיוחדים של המוסד וסגן ראש אגף המבצעים בשב"כ יהיו בני מחזור מהמסלול ביחידה, אבל במדינה שבה ראש המוסד וראש השב"כ הקודם הם כאלה, ולפני כמה שנים שר הביטחון היה מפקד היחידה של ראש הממשלה ששירת בה כמפקד צוות וחברו הטוב של אחיו הבכור של ראש הממשלה שהיה סגנו ביחידה, זה דווקא נשמע הגיוני.

אלעזרי יודע לכתוב והספר מהנה לקריאה ובין קטעי האקשן יש גם קטעים שמעלים חיוך וגם נוגעים. שם, אגב, ולא באקשן ניכר כישרונו. כך למשל, הקשר של ארליך עם מפקדו (שהוא רואה בו דמות אב), ראש אגף המבצעים המיוחדים של המוסד, אפרים (פרוייקה) דשבסקי, הגוסס מסרטן. בעת שהשניים נהנים מכוסית קטנה של משהו טוב סיפר פרויקה לארליך את הסיפור המשעשע (שמופיע גם בספר הראשון) על הוריו. "ככה זה היה כל בוקר, שלושים אולי ארבעים שנה. הזקנים ישבו לאכול ארוחת בוקר, אבא היה מחסל הרינג, ממלא וודקה בכוס של תה ו... זפפ, מערה את הכול פנימה ומייד מושיט את היד לבקבוק לסיבוב נוסף. ואימא הייתה נזעקת יאאקוב! ואז הוא היה אומר לה 'איטקה שלי. אחרי הכוס וודקה אני כמו בן אדם חדש'. והבן אדם החדש, לא מגיע לו כוס וודקה?! ככה זה חזר על עצמו כול בוקר" (עמ׳ 93).

ניכר גם כי אלעזרי, שבאופן שחושף טפח ומסתיר טפחיים נכתב עליו בגב הספר כי הוא דייג, מתאגרף שומר סף, תסריטאי, אסטרטג ולוחם, השתדל לחבר את העלילה למציאות הישראלית העכשווית, ובכלל זה ראש ממשלה שנחשד שיש לו ולעוזריו מניעים זרים ומערכת יחסים מורכבת עם הממשל האמריקני. ניכר גם שלמחבר יכרות אינטימית עם עולם המבצעים המיוחדים, היחידות והאנשים שנוטלים בהם חלק. יש בספר כמה חסרונות. ראשית המציאות המאצ'ואיסטית, שנטולה כמעט דמויות נשיות שאינן בתפקידי סיוע. ארליך הוא אמנם גבר-גבר, שאין מי שלא רוצה לשתות אתו כוסית ויסקי (סינגל מאלט משובח או ברבן פשוט), ולהחליף אתו צ'אפחות, אבל הספר נופל דווקא בפרטים הקטנים. כך למשל, קציני הקומנדו הימי של הצי האמריקני, הסילס, לא מאמנים בפורט בראג (ששייך לצבא היבשה וכבר נקרא בשם אחר).

ספרות ריגול מסוג זה מתארת אירוע, או סדרת אירועים, שמתרחשים מתחת לפני השטח, בעומק הים והרחק מעין הציבור, ב"חתימה נמוכה". הקוראים עשויים לחשוב שבהחלט ייתכן וכל שנכתב בספר התרחש כפי שהוא, או לפחות שאירועים דומים מאוד התקיימו. כדי לחזק את תחושת הריאליות, ספרים אלה נשענים על מפרט טכני, ביוגרפיות של דמויות, טכניקות קרביות ומיומנויות מקצועיות אמיתיות. ולכן הבעיה הגדולה יותר היא דווקא במה שחסר בספר (ואולי זה רק אני). ומה שחסר בו לא נוגע ללעובדה כזו או אחרת בעולם השושו בובו. בשנתיים האחרונות טולטלה ישראל במלחמה קשה מאוד. ובספר, היא טרם פרצה. לראשונה מאז מלחמת יום הכיפורים אין רחוב בארץ שהמלחמה לא נגעה בו (אני למשל, לחמתי בה כקצין צנחנים במילואים אבל גם מי שלא לחם חווה אותה בעוצמה ובזעם). בספרים אחרים שנכתבו בז'אנר השכילו המחברים להזכיר את המצב הביטחוני כרקע לדברים. כך למשל במותחן הריגול המצוין "תיק IVF" שכתבו חגי טיומקין ואלדר גלאור נדרש הגיבור, רוני לרנר, רוני לרנר, יוצא סיירת צנחנים וראש אגף המבצעים בשב"כ לשעבר להתמודד עם מזימה של החזבאללה כשברקע נמצאת האנתיפאדה השנייה. בקיצור, לטעמי, הדבר פוגם באמינות העלילה.

אבל למרות זאת הסיפור עובד. ארליך הוא אולי מעין ג'יימס בונד/ מיטש ראפ בצבעי כחול לבן, שקל לאהוד וכיף לקחת לחופשה ולקרוא עליו בחוף הים. הספר מותח ומורכב, המתח חזק, והקורא רוצה לדעת אם ארליך יצליח לנצח. בעוצמה ובזעם כמובן.”