פרק 1
בגיל אחת-עשרה פגשתי לראשונה בחיי בן.
עד אז מעולם לא ראיתי במציאות יצור אנושי ממין זכר. ידעתי שהם קיימים. שמעתי עליהם. הבנתי שהם דומים לנו, אבל גם שונים.
הקהילה שבה גדלתי נקראת "לביאות האור". המנהיגה שלנו, הלביאה-האם, ניהלה אותה ביד רמה ובאמונה מוחלטת. אחד החוקים המרכזיים של הקהילה היה שרק נשים מורשות לחיות בה. חוק נוסף אסר עלינו לצאת אל מחוץ לגבולות הקהילה. העולם שבחוץ נחשב מסוכן, אפל ומלא בפיתויים.
לכן, לא רק שזאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי מישהו כמוהו, אלא גם הפעם הראשונה שבה הבנתי שיש פרצות בחומות הקפדניות של הקהילה.
באותו בוקר נשלחתי לקטוף פירות בקצה היער. הייתי אמורה ללכת עם אחת הלביאות הבוגרות, אבל היא חלתה ולא נמצאה לה מחליפה.
אמא שלי, שבדרך כלל הייתה קפדנית להפליא, אמרה בנימה רגועה ללביאה-האם, "זה בסדר. פורטר ממושמעת מאוד. היא יודעת את הכללים."
הלביאה-האם הרימה את גבותיה, אך לבסוף הנהנה ואישרה לי לצאת לבד.
❧
כשיצאתי אל היער, תחושת חופש בלתי מוכרת הציפה אותי. מיהרתי לקטוף את הפירות, מקווה שיישאר לי מעט זמן לעצמי. כשסיימתי, התחלתי לשוטט בין העצים, נהנית מהשקט אך נזהרת שלא להתרחק יותר מדי. עקבתי אחרי צמרות העצים הגבוהים, שקועה במחשבות, ולא שמתי לב עד כמה התרחקתי.
פתאום, הבנתי שאני נמצאת באזור לא מוכר. כמה הספקתי להתרחק?
הצורה שבה העצים היו מסודרים הייתה מעט שונה. ובאופק, יכולתי לראות את קצה היער, אבל מהצד השני, הפוך מכיוון הקהילה.
פחד מילא אותי. אף פעם לא הייתי בצד השני של היער.
אני לא אמורה להיות כאן.
ואז ראיתי נערה צעירה שלא הכרתי.
בהתחלה היא הייתה רק צל רחוק. היא נראתה בערך בגילי, אולי קצת גדולה יותר. שערה היה חום, קצר ומתולתל, ואת צבע עיניה החומות-כהות ראיתי רק כשהתקרבה.
כשהיא נעמדה ממש מולי, היא נראתה מוזרה. ילדה כמוני, אבל שונה מאוד. היו לה תווי פנים קצת אחרים.
כשההבנה הכתה בי, נבהלתי. זו לא נערה. זה... נער?
נעצרתי. הבטתי בו בתדהמה, לא מסוגלת להאמין.
הוא עמד שם, יצור חי ונושם, שונה מכל דבר שהכרתי. המחשבות התרוצצו בראשי. האם זה באמת בן? האם כך הם נראים? כל מה שידעתי עליהם היה רק רסיסי מילים, סיפורים עמומים שאפילו לא העזתי לשאול עליהם יותר מדי.
עכשיו, כשעמד מולי וסקרתי אותו מכף רגל ועד ראש, הבנתי עד כמה מעט אני באמת יודעת. משהו בו היה שונה, הכתפיים הרחבות יותר, מבנה גופו והזוויות השונות בפניו. הוא היה כמעט זר, ועם זאת, גם מוכר כל כך. הוא היה אנושי, אבל לא כמונו. תחושת בלבול השתלטה עליי.
ניסיתי להבין אם אני מזהה נכון והוא באמת בן אנוש ממין זכר, או שאולי זוהי ילדה כמוני שנראית קצת שונה. אבל בתוכי ידעתי. ידעתי שהוא בן.
הוא הביט בי בחזרה, נבוך ומעט מבולבל.
"מה הסיפור שלך?" הוא שאל לבסוף, לאחר שהבטתי בו זמן ארוך, כנראה ארוך מדי.
"סיפור?" מלמלתי. "שלי?"
"כן, שלך," הוא התעקש. "למה את מסתכלת עליי ככה?"
"אני... אה..." גמגמתי. מוחי ניסה לעבד את מה שאני רואה. בן. במציאות.
"מה, את איזו ילדת ג'ונגל? לא ראית אנשים קודם?" הוא צחק. צליל קולו נשמע מוזר אבל נעים.
"לא, אני..." המילים נתקעו בגרוני. לבסוף הצלחתי לומר, "אתה בן, נכון?"
פניו קפאו לרגע ואז עטו הבעה נעלבת. "אני לא נראה כמו בן?"
"אתה נראה," מיהרתי לומר, "אני פשוט... רציתי לוודא."
הוא הביט בי והבנתי שפגעתי בו, אבל לא ידעתי איך להסביר את עצמי.
"סליחה," אמרתי בשקט.
תחושת מחנק החלה להתפשט בתוכי. משהו בסיטואציה הזו הרגיש לי אסור מדי, כמעט בלתי הגיוני. בלי לחשוב פעמיים, סובבתי את גבי אליו והתחלתי לרוץ. רגליי נשאו אותי במהירות בין העצים. הלב שלי דפק בעוצמה, כאילו מנסה להתריע על הטעות שביצעתי רק מעצם היותי שם.
באמצע הריצה, העזתי לסובב את ראשי לאחור פעם אחת. הוא עדיין עמד שם, מבט מוזר על פניו. לא כועס, אבל גם לא מבין. הוא נראה מופתע, אולי אפילו סקרן.
❧
בדרכי חזרה, ראשי היה מסוחרר ממחשבות. פגישה עם בן? דבר כזה לא היה אמור לקרות. דמותו לא עזבה את מחשבותיי. צלליתו בין העצים, עיניו הכהות והמילים שאמר.
ניסיתי להבין מה בדיוק קרה שם. איך בכלל אפשר להסביר את זה? העולם שלי תמיד היה מסודר כל כך, מוגדר כל כך, עם חוקים ברורים שאף אחת לא העזה להפר. ולפתע, צץ מול עיניי מישהו שלא היה אמור להיות שם.
האם הוא גר ביער? אולי יש קהילה אחרת, קרובה לשלנו, שבה חיים גם בנים? ואיך הם חיים שם? האם גם להם יש מנהיג כמו הלביאה-האם, שקובע את החוקים של הקהילה?
לא הצלחתי להפסיק לדמיין אותו, את פניו, את עיניו, את מילותיו, שנאמרו בביטחון שלא הכרתי. היה בו משהו שהדליק בתוכי תחושה חדשה, משהו שלא הצלחתי להסביר.
ברגעים שבהם עיניו פגשו את שלי, הרגשתי שנחשפתי למשהו גדול יותר מהיער, גדול יותר מהקהילה. זו הייתה תחושה של ידיעה שיש שם משהו אחר, מעבר למה שסיפרו לי, מעבר למה שהכרתי.
כשנכנסתי בחזרה לתוך הקהילה, האוויר היה דחוס יותר. המבטים של הלביאות שחלפתי על פניהן נראו שגרתיים כמו תמיד, ולרגע אחד לא הרגשתי חלק מהשגרה הזו. היה משהו חדש בתוכי, מין ידיעה סודית שהפכה את הכול למורכב יותר.
מה אם מישהי תגלה? המחשבה הזו הכתה בי פתאום. לא הייתי אמורה ללכת רחוק כל כך, לא הייתי אמורה לראות אף אחד, ובטח שלא בן. איך אני אסביר את זה ללביאה-האם? ומה אם הוא עקב אחריי? האם זה יסכן את הקהילה?
אבל לצד החשש, היה גם רגש אחר, בלתי צפוי. חשתי סקרנות עמוקה. מה אם אפגוש אותו שוב? האם הוא יחזור לאותו מקום? האם אני יכולה לשאול אותו שאלות, להבין מי הוא ומה הוא עושה כאן?
הפגישה הזו הייתה כמו פתח קטן לעולם אחר שלא הייתי אמורה להכיר.
דבר אחד עדיין לא ידעתי. הפגישה הזו הותירה סדק.
וסדקים תמיד מוצאים דרך להתרחב.
פרק 2
שש שנים לפני המפגש עם הנער הצעיר, עוד כשהייתי בת חמש, גיליתי בפעם הראשונה שקיימים בנים בעולם. זה קרה ביום שבו שמעתי לראשונה את המילה 'אבא'.
באחד הבקרים השקטים התעוררתי מוקדם מהרגיל. קרני השמש הראשונות עוד לא חדרו מבעד לחלון הבקתה שלנו. ממיטתי שמעתי את קולה של אמי מדברת בלחש עם אחת הלביאות הבוגרות.
"למדתי את זה מאבא שלי," היא אמרה לה, "אני אף פעם לא אשכח את אבא שלי."
שאר המילים אבדו לי, אבל המילה הזאת, 'אבא', סקרנה אותי.
אחרי שהלביאה יצאה, קמתי ממיטתי וניגשתי לאמי, שהייתה עסוקה בסידור המדפים בבקתה.
"אמא," אמרתי, "מה זה 'אבא'?"
היא הרימה אליי מבט מופתע ואז חייכה. ראיתי חשש בעיניה. "שמעת אותי מדברת?"
הנהנתי. "מי זאת אבא שלך? זאת מישהי שקשורה לאור?"
אמא הניחה בצד את החפץ שהיא אחזה בידה, ירדה לגובה עיניי והתיישבה לידי. "לא, פורטר," היא אמרה בקול רך. "אבא זה לא משהו שקשור לאור. זו מילה מהעולם שבחוץ."
"מה זה אומר?" שאלתי, מנסה להבין איך משהו יכול להיות לא קשור לאור.
"בעולם שבחוץ," היא התחילה להסביר, "לחלק מהילדות יש אמא, כמו שלך יש אותי, אבל יש להן גם משהו אחר. משהו שהוא כמו אמא, אבל... שונה. קוראים לו אבא."
"והאבא שלך הייתה נחמדה?" שאלתי בתמימות.
אמי חייכה, אבל הבעת פניה נראתה מעט עצובה. "לא, פורטר," היא תיקנה אותי בעדינות. "אבא הוא לא אישה. הוא משהו שנקרא... גבר. או... בן."
"גבר? בן?" חזרתי על המילים. הן היו מוזרות, כמעט כמו מילים בשפה אחרת. "מה זה?"
"זה כמונו, אבל קצת שונה," אמרה אמי, מנסה לפשט את הדברים.
"שונה איך?"
"הם... נראים אחרת. דומים לנו, אבל לא בדיוק," היא הסבירה, ואז הוסיפה, "אבא שלי היה גבר נחמד ורגיש מאוד."
ניסיתי לדמיין משהו שנראה כמונו, אבל לא בדיוק. משהו שהוא כמו אמא, אבל גם לא כמו אמא. המחשבה הזאת בלבלה אותי.
"אבל למה הם לא כאן?" שאלתי לבסוף.
אמי השתתקה לרגע, ואז ענתה בזהירות, "כי זו הקהילה שלנו, פורטר. כאן יש רק נשים. זה המקום שלנו."
המילים שלה נשמעו בטוחות, אבל משהו בהבעת פניה רמז שהיא לא לגמרי בטוחה בעצמה.
"אני לא מבינה," אמרתי, מנסה לעכל את כל המידע החדש.
"את עוד קטנה," היא אמרה, מלטפת את ראשי. "יום אחד, אולי תביני."
כשהלכתי לשחק מחוץ לבקתה, המילה 'אבא' המשיכה להדהד בראשי כמו לחישה מסתורית. משהו שהוא כמו אמא, אבל גם לא? איך אפשר לדמיין את זה בכלל?
ולמה הם לא כאן איתנו? אולי זו דרכו של האור, להרחיק אותנו ממשהו שאסור לנו לדעת עליו?
❧
ה'אור' היה נושא שחלחל לכל רגע מחיינו. הוא היה הכוח המניע, העיקרון המוחלט שעליו נשענה כל הקהילה שלנו. לא היה יום שבו לא דיברו עליו בטקסים, באספות או בשיחות היומיומיות בין הלביאות. האור לא היה רק רעיון מופשט, הוא היה נוכח בכל דבר שעשינו. הוא הוצג לנו כחוק עליון, כמורה דרך, כאמת בלתי ניתנת לערעור. 'האור הוא הכול', נהגה הלביאה-האם לומר, 'האור הוא התשובה לכל שאלה, המפתח לכל סוד'.
ובכל זאת, אף אחת מאיתנו לא ידעה להסביר אותו באמת. איך נראה האור? איך מרגישים אותו?
"אמא," פניתי אל אמי באחד הימים. היא בדיוק קיפלה את הכביסה הלבנה בערמה מסודרת על המיטה שלה.
"כן, פורטר?" היא שאלה והרימה את מבטה אליי בחיוך רך.
"איך האור נראה?" תחושת סקרנות טהורה התנגנה בקולי.
אמי הביטה בי לרגע והניחה את החולצה שהחזיקה בצד. היא ירדה לגובה עיניי, נשענת על ברכיה. "האור..." היא התחילה להגיד, כאילו חיפשה את המילים הנכונות. "הוא לא 'נראה'. האור הוא מה שמדריך אותנו."
"מדריך אותנו לאן?" שאלתי, רוכנת מעט קדימה.
"לחיים טובים," קולה היה מלא בביטחון.
"ואי אפשר לראות אותו?" ניסיתי שוב, מקווה להבין משהו מוחשי יותר.
"נכון. אין לו צורה," היא השיבה בעדינות, "אבל מרגישים אותו כאן." היא הניחה את ידה על ליבה.
מבלי להסס, חיקיתי אותה והנחתי את ידי הקטנה על בית החזה שלי, מחכה להרגיש משהו. "אני לא מרגישה כלום," אמרתי באכזבה.
אמי צחקה חרישית, צחוק חם ומנחם. "את עוד תרגישי," היא חייכה כאילו היא יודעת בוודאות משהו שאני עוד לא, "כשתגדלי."
"כשהיית בגילי, את הרגשת?" הייתי סקרנית לדעת אם גם היא חוותה פעם את הבלבול שלי.
אמי נאנחה קלות, חוזרת בזמן במחשבותיה. "לא תמיד הרגשתי," היא הודתה, "אבל למדתי. כשהקשבתי ללביאה-האם, כשהתחלתי להבין את הדרך שלה, האור הפך לחלק ממני."
"הלביאה-האם מרגישה את האור?" שאלתי, מנסה לדמיין משהו מעבר לצלליות שבראשי.
"כן," אמי השיבה במהירות, קולה התמלא ביראה. "היא לא רק רואה ומרגישה אותו, היא חיה אותו. היא עוזרת לנו למצוא אותו גם בתוכנו."
"הייתי רוצה להרגיש אותו בעצמי," אמרתי, מביטה למעלה.
"יום אחד את תזכי להרגיש אותו," אמרה אמי, מושכת אותי קרוב אליה לחיבוק חמים. "אבל את צריכה להיות סבלנית. האור לא מגיע ברגע. הוא דורש התמדה ואמונה."
הבטתי בה, עיניי מלאות תהייה, אבל שתקתי. משהו בי רצה להבין יותר, אבל המילים שלה היו כמו פאזל עבורי. פאזל שאולי היה קצת מעבר לגילי.
❧
הזיכרון הבא שלי היה באותה שנה, באחת האספות הקהילתיות. זה היה ערב שקט וקריר. אני זוכרת שאמי הידקה את הסוודר שלבשתי כדי שיהיה לי פחות קר.
"האור," אמרה הלביאה-האם, והלביאות השתתקו כשהחלה לדבר, "אינו משהו שאנחנו רואות בעיניים. הוא לא מתגלה לנו כמו שמש או כמו להבה. האור הוא משהו שאנחנו מרגישות. הוא הדרך שבה אנחנו יודעות שאנחנו לא לבד, גם כשמסביב הכול נראה חשוך."
היא עצרה לרגע ונתנה למילים שלה לחלחל. "רבות שואלות 'איך נזהה את האור? איך נדע שהוא באמת שם?' ואני אומרת לכן, אתן כבר יודעות. אתן כבר מרגישות אותו, גם אם אינכן יודעות לקרוא לו בשם."
ישבתי שם והקשבתי לדבריה. המילים שלה היו נעימות, מלאות ביטחון, אבל משהו בהן הדהד בתוכי בצורה שלא ידעתי להסביר. אם האור באמת שם, למה אני לא מרגישה אותו? למה הוא חמקמק כל כך?
"האור בתוכנו," היא המשיכה, מבטה סורק את פנינו, "הוא לא תלוי במה שעינינו רואות. הוא תלוי במה שליבנו מרגיש."
ניסיתי להבין את זה. איך משהו שלא רואים יכול להיות אמיתי? איך אפשר לדעת שהוא שם אם אי אפשר להצביע עליו, לגעת בו, או אפילו לחלוק אותו עם מישהי אחרת?
כשחזרתי לבקתה של אמי ושלי, השקט היה מוחלט. המילים של הלביאה-האם עדיין התרוצצו במחשבותיי.
אחרי שאמי השכיבה אותי לישון, עצמתי את עיניי והנחתי את ידי על בית החזה כמו שהיא לימדה אותי. הקשבתי, אבל הצלחתי להרגיש רק את פעימות הלב שלי.
בהיתי בשקט בתקרה החשוכה שמעליי ושאלות רבות הסתובבו במוחי. האם יש בי אור? האם באמת אצליח להרגיש אותו יום אחד? רציתי להרגיש אותו כמו הלביאות האחרות. אם הן הצליחו, למה אני לא? אולי זה אומר שאני לא בסדר? אולי זה אומר שאני לא מספיק טובה?
❧
בגיל שש, הייתה לי הזדמנות 'לראות' את האור.
באותו יום, כששוטטתי בשולי היער בזמן ההפסקה ממשימות הבוקר, ראיתי אותה. את הלביאה-האם. היא עמדה בקצה הקהילה, ליד היער, מול שורה של עצים עתיקים, עוצמת עיניים ומניחה את כפות ידיה מול גופה. הבעת פניה הייתה שלווה וממוקדת, כאילו היא במקום אחר לגמרי.
הלביאה-האם הייתה הסמכות העליונה והבלתי מעורערת של הקהילה. חברות הקהילה נדרשו לכבד אותה ולציית לה באמונה מוחלטת. הנוכחות שלה מילאה כל חדר, גרמה לאוויר לרטוט סביבנו. בעיני לביאות האור, היא הייתה קדושה. כל מילה שיצאה מפיה הייתה אמת מוחלטת.
פחדתי ממנה, אבל גם הערצתי אותה.
בתקופה זו, הקהילה עדיין הייתה בחיתוליה. היא מנתה רק עשר לביאות, כולל הלביאה-האם, ושלוש ילדות, ביניהן אני. זו הייתה תקופה שבה הלביאה-האם נראתה הרבה יותר במרחב הפתוח, והייתה יותר נגישה אלינו.
עמדתי בשקט והבטתי בה מרחוק, לא מעיזה להתקרב. נוכחתוה הייתה מרגיעה אך גם מאיימת. מעולם לא ראיתי אותה שקטה כל כך.
לקחתי צעד אחד קדימה, ואז עוד אחד.
"מי שם?" היא שאלה לפתע, בלי להפנות את מבטה.
נדרכתי, ליבי פעם בחוזקה. "זו... זו פורטר," עניתי בלחישה, נבוכה שהתגליתי.
הלביאה-האם הסתובבה לאט, מבטה ננעץ בי. חיוך קטן התפשט על פניה. חיוכה, שהיה שילוב של רוך וקור בו זמנית, תמיד גרם לי לתהות אם היא שמחה לראות אותי או מאוכזבת ממני.
"התקרבי," היא אמרה.
התקדמתי בצעדים זהירים.
"מה את עושה כאן, פורטר?" היא הביטה בי.
"ראיתי אותך," מלמלתי, משפילה את מבטי.
"מה ראית?"
"ראיתי אותך... עומדת. שותקת. לא זזה."
הלביאה-האם התבוננה בי לרגע, ואז חייכה שוב. "אני מדברת עם האור," היא אמרה בפשטות.
"את מדברת איתו?" עיניי התרחבו בתדהמה.
"כן," היא ענתה, כאילו זה היה הדבר הכי טבעי בעולם.
"איך מדברים איתו? ואיך מרגישים אותו?"
היא צחקה קלות, צליל נדיר שנשמע מפיה מעט מאוד. "זה לא כל כך מסובך, פורטר," אמרה. "רוצה לנסות?"
הנהנתי, מתוחה וסקרנית.
"שבי כאן," היא אמרה והצביעה על האדמה לידה.
התיישבתי בזהירות, שומרת מרחק ממנה, אך קרובה מספיק כדי להרגיש את נוכחותה העוצמתית.
"עצמי את העיניים," היא הנחתה אותי בקול שקט.
עצמתי אותן.
"עכשיו," היא המשיכה, "תדמייני חשכה. ריקנות. אבל עמוק בתוכה, יש נקודה אחת של אור. קטנה, כמעט בלתי נראית."
נשמתי עמוק וניסיתי לציית לה. בראשי הופיעה חשכה מוחלטת, ואז נקודה קטנה של אור לבן.
"האור הזה," היא אמרה כאילו ראתה לתוך מחשבותיי, "יכול לגדול. תני לו לגדול."
הנקודה הלבנה גדלה לאיטה, מתפשטת כמעגלים שקטים של אור. זה היה מרגיע.
"זה האור?" לחשתי, עיניי עדיין עצומות.
"זה מה שאת רואה?"
"כן," היססתי.
"אז כן," היא השיבה בקול מלא ביטחון. "אם זו הדרך שבה הוא מופיע לך, אז זה הוא."
פקחתי את עיניי באיטיות, מביטה בה. "כל אחת מרגישה אותו אחרת?"
"כן," אמרה הלביאה-האם. "עבור כל אחת, הוא לובש צורה שמתאימה לה."
נותרתי נפעמת. לראשונה הרגשתי משהו אמיתי.
"אני חושבת שהרגשתי אותו," אמרתי בהתרגשות.
היא חייכה אליי. היה במבטה אישור, אך גם משהו נוסף, חמקמק יותר. היה בו משהו שהגביה אותה מעליי, שהציב אותי במקום קטן יותר, מרוחק יותר, גם ברגע שאמור היה לקרב בינינו.
"את רואה, פורטר?" היא אמרה, "האור תמיד שם. את רק צריכה לעצור, להקשיב ולהרגיש."
עדיין מרגישה את הדהוד המילים שלה בתוכי, מחשבה חדשה התגנבה לראשי. נזכרתי בשיחה עם אמי על הגברים שקיימים בעולם שבחוץ. האם האור שומר גם עליהם? האם גם הם יכולים לראות אותו? ניסיתי לדמיין אותם, אנשים שדומים לנו, אבל שונים, יושבים בשקט, עוצמים עיניים, מחפשים את נקודת האור הקטנה בתוכם. אם האור באמת נמצא בכל מקום, כמו שהלביאה-האם תמיד אומרת, האם הוא נמצא גם אצלם? או שאולי הוא שייך רק לנו, לקהילה שלנו?
המחשבה הזו הציפה אותי בתחושת סקרנות שקטה ועזה, אבל גם ידעתי שאני מתקרבת לשאלות שאולי אסור לי לשאול.
