פרק 1:
קאם
לדעתי, אין כמעט דבר טוב יותר מרשימה טובה. למחוק משהו מהרשימה זו כנראה ההרגשה הכי טובה בעולם, והיום, הרשימה שלי הייתה אמורה להיות פשוטה — חסרת מחשבה, אפילו — כי בפעם הראשונה מזה מי יודע כמה זמן, הייתה בה משימה אחת: להתחתן.
עשיתי כל מה שהייתי צריכה לעשות. הוצאתי רישיון נישואים, הגעתי לכנסייה, ולבשתי את שמלת הכלה המפוארת שאימי בחרה. זה היה אמור להיות פשוט ולעניין — לצעוד במעבר בכנסייה, להקשיב לנדרים הנדושים שביקשנו מעורך הטקס להשתמש בהם, ולשתול נשיקה על פיו של הארוס שלי.
אז למה ישבתי בבר הכי מפוקפק בוויומינג ושתיתי וודקה נקייה לבושה בשמלת הכלה שלי?
בדיוק כמו בכל פרויקט גדול, כדי להתחתן נדרש יותר מאדם אחד. אבל פרויקטים קבוצתיים מעולם לא היו הצד החזק שלי. לא אהבתי להפקיד את גורלי בידי אחרים, אבל היום חשבתי שאהיה בסדר. כמה נזק יכול אדם אחד לעשות כשהמטלה פשוטה?
הרבה נזק, מתברר. כי אם רק אחד מאנשי המפתח לא מגיע לחתונה, כל העסק הולך לעזאזל.
ובכן, החתן שלי לא הגיע לחתונה, וכל העסק הלך לעזאזל.
חשבתי על הפתק שהוא השאיר לי — כמה אצילי מצידו — והרמתי את כוס הוודקה ללגימה עמוקה.
קמיל,
אני מצטער. לא יכולתי לעשות את זה.
גרהאם
התעלמתי מהמבטים של שאר הלקוחות ב'דווילז בּוט' שננעצו בחלק האחורי של ראשי, כשהם תוהים למה קמיל המסכנה יושבת בבר בשמלת כלה כשהיא אמורה להתחתן.
הרגשתי את האלכוהול שורף במורד גרוני. לגמתי עוד לגימה. ועוד אחת. הוא לא יכול היה לעשות את זה? כל הדבר הזה היה הרעיון שלו. הוא זה שאמר שיהיה בסדר, שנהיה הכי מאושרים שאפשר להיות.
ואז הוא לא הופיע.
הוא אפילו לא הזהיר אותי, רק השאיר לי פתק על השולחן בחדר ההלבשה. בדיוק כשקראתי אותו, אמוס ריידר דפק על הדלת. אמוס היה הסבא של הבת שלי, ריילי, אבל הוא גם היה הדבר הכי קרוב שהיה לי לדמות אב אוהבת ויציבה. במקור, ביקשתי ממנו שילווה אותי לאורך המעבר, אבל אבי האמיתי לא בדיוק היה מרוצה מכך, אז הוא עשה את מה שהוא בדרך כלל עושה: איים לעשות סצנה, לקחת את הירושה שלי ושל בתי, לבטל את קרן הנאמנות שלה — דברים כאלה.
אז נכנעתי. תמיד נכנעתי.
אבל כשנזקקתי למישהו, אבי לא היה בסביבה. אמוס, לעומת זאת, תמיד היה שם ברגעים החשובים. מאז היום שבו גאס, הבן שלו, סיפר לו שאני בהיריון, אמוס התייחס אליי כמו לבת נוספת.
הוא בילה איתי את בוקר החתונה כי ביקשתי ממנו. אמוס היה מסוג האנשים שטוב שהם בסביבה כשאת מפחדת שהעצבים עלולים להשתלט עלייך. הוא היה רגוע וחזק ויציב — כמו נהר, גאס נהג לומר. כשניגשתי לבחינת הסף של לשכת עורכי הדין הייתי שמחה לראות אותו יושב לידי — אין לי ספק שאז הייתי עוברת בניסיון הראשון.
"יבוא," קרקרתי, וברגע שראיתי את שערו המאפיר ואת עיניו הירוקות הרכות, דמעות עלו בשלי. לא מפני שהייתי עצובה שגרהאם לא פה ולא יגיע, אלא מפני שכבר ויתרתי על כל כך הרבה מעצמי בשביל החתונה הזאת, ועכשיו היא לא עמדה להתרחש. הייתי עצובה על הבזבוז המוחלט של כל הזמן והמאמצים שהושקעו בה.
"קאם?" הוא אמר כשסגר מאחוריו את הדלת ומיהר לעברי. "מה קרה?" עיניו ננעצו בפתק שבידי, וראיתי את פניו נופלות. הוא ידע.
במקום לענות, פלטתי נשימה נרעדת וחיבקתי אותו. הוא חיבק אותי בחזרה. ריילי, שנכנסה לחדר בעקבות סבא שלה, הצטרפה לחיבוק גם היא, אף על פי שלא היה לה מושג מה קורה. היא פשוט אהבה חיבוקים.
"בואי נלך לבדוק אם אבא שלך הגיע, קרן שמש," הוא אמר לה. היא הנהנה בהתרגשות והסתחררה בשמלת ילדת הפרחים שלה. היא כל כך התרגשה לזרוק את עלי הכותרת ולצעוד במעבר לפניי. ליבי נצבט בקרבי. איך אספר לה מה קרה?
"אתה... אתה יכול לשלוח אותו לפה?" שאלתי בשקט.
אמוס חזר עם גאס כעבור פחות מדקה. סיפרתי לו שגרהאם לא יבוא ושאני צריכה שהוא וארוסתו, טדי, ייקחו את ריילי לשארית היום. מכיוון שהיה לי רגע להתאושש, קולי כבר נשמע מקצועי — חסר רגש, אפילו — אבל המבט שגאס נעץ בי היה ההפך הגמור. הנחיריים שלו התרחבו וכמעט יכולתי לראות אותו נוצר את לשונו — מנסה לכבוש את כעסו.
"אני צריכה להסתלק מפה," אמרתי כשתלשתי את ההינומה מהפקעת שאליה חיברו אותה דקות ספורות קודם לכן.
"לכי," גאס ואמוס אמרו בו־זמנית. "אנחנו נטפל בזה," גאס הוסיף. סמכתי עליהם שיעשו את זה. ברחתי מהדלת האחורית של הכנסייה — לא כמו כלה שנמלטת אל החופש, אלא כמו כלה דחויה שחייבת להמשיך לנוע אחרת היא תתמוטט.
טוב, זה כבר היה ממש מדכא.
ועכשיו אני פה, שותה וודקה בשלוש אחר הצוהריים. כבר התחלתי להרגיש שתויה — האלכוהול ריכך את המתח שהיה לי בצוואר ובכתפיים. אולי אישאר פה כל היום — אקשיב לזמר הקאנטרי האנק ויליאמס מתפייט על דמעות ועל בירות מתוך מכונת התקליטים עד שהשמש תשקע. ואז אולי ארכב על השור המכאני בשמלת הכלה שלי ואתן לעיירה עוד כמה דברים לרכל עליהם.
הרמתי את המשקה שלי שוב והתאכזבתי עמוקות כשהדבר היחיד שנגע בשפתיי היה קרח. רציתי וודקה. ושוקולד. וצ'יטוס בטעם פלפל חלפיניו וצ'דר.
מבטי ננעל על בקבוק הוודקה שניצב בצד השני של הבר בדיוק כשהדלת נפתחה. ראיתי את גאס, את אחיו ווס ואת הבעלים של בקבוק הוודקה הזה, לוק ברוקס, נכנסים.
ידעתי שהם מחפשים אותי, שהם רצו לוודא שאני בסדר, אבל לא יכולתי להתמודד עם זה עדיין. לא רציתי לדעת מה קרה בכנסייה או איך ההורים שלי הגיבו או מה אנשים אמרו.
אז דחפתי את עצמי מעלה ומעל לבר, לקחתי את בקבוק הוודקה וקמתי מהשרפרף שלי בתנועה חלקה, מהירה ושקטה ככל האפשר. עשיתי את דרכי אל תאי השירותים, אבל אז ראיתי שווס הבחין בי וכמובן, שנייה אחר כך —
"קאם!" גאס קרא אליי, אבל אני המשכתי ללכת.
לעזאזל.
"את באמת גונבת מהבר שלי עכשיו?" ברוקס שאל.
"מה שכן, את נראית נהדר!" ווס הוסיף.
רק עוד כמה צעדים עד לשירותים. יכולתי להגיע לשם לפני שיתפסו אותי. "קאם," גאס קרא שוב. "בואי נדבר!"
"אני בסדר," קראתי לאחור בלי להסתכל עליו. "ריילי בסדר?" שאלתי, אף על פי שידעתי את התשובה. גאס לא היה בא לפה בלי למצוא סידור לריילי. הוא היה אבא טוב — האבא הכי טוב.
"כן," הוא אמר בדיוק כשהגעתי אל דלת השירותים. פתחתי אותה.
"אז הכול טוב!" אמרתי כשנכנסתי וסגרתי את הדלת מאחוריי, נועלת אותה ומצמידה את הגב לעץ הישן. בהיתי במרצפות הצהובות ואז צנחתי אל הרצפה — כשהבקבוק בידי.
מישהו דפק על הדלת. "קאם?" זה היה גאס. "קדימה, צאי לפה כדי שנוכל לדבר." לא רציתי לדבר. רציתי לשתות. ולאכול.
"טוב לי כאן," אמרתי מעבר לדלת. הוא המשיך לנסות לשדל אותי לצאת, אבל לא זזתי. ישבתי על רצפת חדר השירותים ב׳דווילז בוט׳ — המקום שבו חצי מאוכלוסיית מדולארק כנראה נוצרה — ולא היה לי אכפת. מבטי לא היה ממוקד, עיניי היו כבדות.
ניסיתי לבכות — באמת שניסיתי — אבל שום דבר לא יצא. רציתי לבכות. הייתי שמחה להרגיש משהו על כך שחיי נהפכו על פיהם.
במקום, לא הרגשתי כלום. קהות חושים מבורכת ונעימה מילאה אותי. אולי זה היה דבר טוב — שלא הרגשתי כלום. הרגשות שלי תמיד סיבכו אותי בצרות.
אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם כששמלת הכלה שלי מכווצת סביבי, או כמה זמן גאס דפק על הדלת. הוא היה עקשן, אבל אחרי זמן מה, הנקישות פסקו.
שמעתי רק את המוזיקה ממכונת התקליטים — היא חדרה פנימה מתחת לדלת וקיבלתי אותה בברכה אל המבצר שלי. היה לי נחמד להתעטף בה. לא הזדמן לי להתעטף בדברים — מוזיקה, זרועות, חיבוקים — לעיתים קרובות במיוחד.
לא שמתי לב שהמוזיקה הייתה הדבר היחיד ששמעתי — בלי דיבורים, בלי לקוחות בבר או כיסאות שחורקים על הרצפה — עד שעוד דפיקה נשמעה על הדלת.
הפעם היא הייתה עדינה יותר — כאילו מי שדפק על הדלת לא רצה להפריע לי או משהו. שלוש נקישות. שתאמו את קצב המוזיקה.
"אש?" אמר קול. הזדקפתי. אני אזהה את הקול הזה בכל מקום. גם אם הייתי שוקעת בתרדמת, הוא היה מעיר אותי. אם הייתי קבורה עמוק באדמה, הייתי חופרת את עצמי מתוך הקבר רק כדי להתקרב אליו, לא משנה כמה דרמטי ומבהיל וטראגי ומטומטם זה נשמע.
זאת הייתה האמת.
"רק אני פה," הוא אמר. "הבר ריק." אוהב אותך עד שנהיה אבק ברוח, קמיל אשווד. "אני פה, קאם."
משום מה, הרמתי את היד ושחררתי את הנעילה של הדלת — ה'קליק' היה ברור. "אני פותח את הדלת, אוקיי?" הוא אמר, ואני התרחקתי ממנה. כשהדלת נפתחה, עיניי מצאו את מבטו בלי לנסות בכלל.
דאסטי טאקר.
שערו הבלונדיני הגיע עד אחרי הסנטר ופניו נעשו חדות וזוויתיות יותר ככל שהוא התבגר. הנזם הכסוף שנתלה מהנחיר הימני שלו היה כמעט באותו גוון כמו העיניים שלו, אבל הן היו כחולות וכהות קצת יותר מכסופות. הוא היה יפהפה. הוא תמיד היה יפה, אבל גם דברים יפים יכולים להיות מסוכנים.
השתיקה וכובד השנים נתלו בינינו. אני זו ששברה אותה לבסוף.
"קח אותי למקום אחר." זה מה שאמרתי לו. דאסטי התכופף מולי כך שעיניו האפורות היו בגובה עיניי החומות והושיט לי יד מקועקעת. לקחתי אותה בלי לחשוב.
פרק 2:
דאסטי
אני בדרך כלל לא הטיפוס שמטביע את הצער שלו באלכוהול. אין הרבה דברים שמסבים לי צער, למען האמת. בכנות, כנראה יש רק דבר אחד שבאמת מסב לי צער, אז מעולם לא היה לי הרבה מה להטביע. אבל הדבר האחד הזה כאב מאוד — במיוחד היום.
כי היום הוא יום החתונה שלה.
היא הזמינה אותי אליה. כלומר, היא הזמינה את אימא שלי. "אגי טאקר והמשפחה", זה מה שהיה כתוב בהזמנה. ו"המשפחה" הכוונה כנראה הייתה לאחותי הקטנה, גריר, אף על פי שהיא כבר לא גרה באזור. אני בטוח לגמרי שהיא לא התכוונה אליי, וזה כנראה היה דבר טוב.
לא חשבתי שאוכל לעשות את זה — לשבת בכנסייה ולהסתכל עליה צועדת אל עתידה עם גבר אחר. בעצם, ידעתי שלא אוכל לעשות את זה. אז במקום, הייתי פה בפינת הבר ושתיתי בורבון כדי להטביע את צערי.
היה חשוך ב׳דווילז בוט׳. במקום לא היו חלונות גדולים ורוב האור הגיע משלטי הניאון שהיו ברחבי הבר. שכנעתי את ג'ו, הברמן, לתת לי בקבוק וכוס משלי כדי שלא אצטרך לקום ממקומי בפינה. לא באמת הייתי צריך לשכנע אותו יותר מדי. הוא ידע מה הייתה הסיבה שבאתי לפה. כולם ידעו שלקאם ולי הייתה היסטוריה. לא היו סודות במדולארק.
מעורר רחמים. אני הייתי מעורר רחמים. מעוצמת הרגשות שלי עוד אפשר היה לחשוב שקמיל אשווד שברה לי את הלב הבוקר — ולא לפני יותר מעשור. כלומר, בפעם הראשונה. היא שברה לי את הלב גם עוד מיליון פעמים אחר כך, והזמן לא עשה את מה שהוא היה אמור לעשות: לרפא או מה שזה לא יהיה.
קאם הייתה פצע פתוח והזמן היה מלח.
הרמתי את הכוס אל שפתיי ולגמתי מהמשקה. זאת הייתה רק הלגימה השנייה או השלישית שלי. הייתי גרוע בהטבעת הצער שלי, מתברר.
הייתי צריך להשתפר, כי הראש המטומטם שלי לא היה מוכן לסתום את הפה. הוא כל הזמן צעק עליי ללכת, לעשות משהו — לרוץ אל הכנסייה או לברוח מפה. לא ידעתי במה לבחור, אז לא עשיתי שום דבר.
אני לא יודע אם עברה דקה או שעה עד ששמעתי את דלת הכניסה של הבר נפתחת. מבטי התרומם אליה כי היא לא נפתחה אפילו פעם אחת מאז שהגעתי לפה. כנראה מפני שהשעה הייתה שלוש אחר הצוהריים ביום שבת.
ראיתי שמלה לבנה ושיער כהה. לא יכול להיות שזאת היא. מצמצתי כמה פעמים — בטוח שהחיזיון המוזר והדפוק הזה שלה ייעלם. נענעתי בראשי — מנסה לנער אותה אל מחוץ לדלת, אבל היא לא הלכה. היא עוד הייתה פה, בשמלה הלבנה שלה.
מה לעזאזל היא עשתה פה?
הסתכלתי על השעון שלי. היא כבר אמורה להיות נשואה — היא כבר נשואה? הם התכוונו לבוא לפה אחרי החתונה? לא יכולתי לתאר לעצמי שזה משהו שרתרפורד וליליאן אשווד היו מאשרים. ואם הם היו אמורים לבוא לפה, טדי הייתה מספרת לי — היא ידעה על תוכנית הטבעת־הצער שלי ואיפה התכוונתי לממש אותה.
קאם הייתה... יפהפייה. כמו תמיד. אבל השיער המתולתל שלה הוחלק והשמלה נראתה כאילו היא בולעת אותה — היו בה הרבה שכבות. המבט על פניה עורר בי רצון לאתר את ג'ורג' או את גרהאם או איך שלא פאקינג קוראים לו ולהכניס לו מכות רצח. מה לעזאזל קרה?
חיכיתי שהיא תעביר מבט על הבר ותמצא אותי, באופן בלתי נמנע, אבל זה לא קרה. היא צעדה ישירות אל הבר והתיישבה. היא זרקה את ההינומה הארוכה והלבנה שהיא גררה מאחוריה על הרצפה.
ג'ו הסתכל עליה בעיניים פעורות כשהיא התיישבה, אבל הוא ידע שלא כדאי לו להעיר לה. היא דיברה אליו והוא מילא כוס בקרח ונוזל שקוף. לא יכולתי לראות מה זה היה — וודקה, כנראה — והעביר אותו אליה בתנועה חלקה על פני הדלפק. אצבעותיה לפתו את הכוס כשהיא הרימה אותה וכמעט רוקנה את כולה בלגימה אחת.
היא אפילו לא נרתעה.
נדרש ממני מאמץ כדי להסיט ממנה את המבט, אבל הייתי צריך שנייה. וחוץ מזה, כנראה הייתי האדם האחרון שהיא רצתה לראות. מעצם נוכחותה של הוודקה, שמלת הכלה והעובדה שהחתן לא היה בנמצא, התחלתי לקבל את הרושם שבכלל לא הייתה חתונה.
ואולי הייתה חתונה, והיא הייתה גרועה?
אבל מה אם לא הייתה חתונה?
הבטתי אל הידיים שלי שנחו על השולחן. הן התחילו לרעוד ואגרפתי אותן כדי שיפסיקו.
מסך הטלפון שלי נדלק על השולחן ומייד הרמתי את המכשיר. ראיתי הודעה מטדי, ועוד שנכנסו אחריה. היא אף פעם לא יכלה לשלוח רק הודעה אחת. תמיד חשבתי עליה כמו על עוד אחות; עכשיו כשאימא שלי ואבא שלה היו ביחד, זה היה נכון מתמיד.
טדי: דאסטי פאקינג טאקר.
טדי: יהיה לנו הרבה על מה לדבר מאוחר יותר
טדי: משהו דרמטי קרה
טדי: אתה בדווילז בוט?
טדי: יכול להיות שאישה יפהפייה בשמלה לבנה ויקרה מאוד הופיעה שם? אנחנו לא מצליחים למצוא אותה.
שיט. קאם ברחה מהחתונה. אבל למה היא באה לפה? שלחתי לטדי תשובה מהירה.
דאסטי: היא פה.
טדי: גאס בדרך.
טדי: אל תפלוש לחלל הפרטי שלה.
טדי: היה לה יום קשה.
טדי: (אבל יש לי כל כך הרבה לספר לך)
דאסטי: לא דיברתי איתה. היא לא ראתה אותי.
מה היא הייתה עושה אילו ראתה אותי? בורחת לכיוון הנגדי? היא הייתה ממש טובה בלהתחמק ממני בשנה האחרונה, מאז שחזרתי הביתה, ובעיירה כמו מדולארק, ממש היה צריך להתאמץ כדי להתחמק מאנשים.
המחשבות שלי הבזיקו בחזרה לרגע שבו ראיתי אותה לפני שנה — בפעם הראשונה מזה שנים. אמי, טדי, אדה וקאם היו בערב בנות. הפרעתי להן באמצע ומצאתי אותה שם.
והיא לבשה את טישירט המרגריטוויל שלי. נתתי לה אותו בקיץ אחרי סיום הלימודים בתיכון. החולצה הייתה בחלק האחורי של הטנדר שלי אחרי שהלכנו לשחות וקאם הייתה צריכה משהו ללבוש. שכחתי ממנה לגמרי עד שראיתי את קאם לובשת אותה באותו ערב.
המחזה הכניס לי רעיונות לראש — על משמעות החזרה שלי הביתה. ואז הורדתי את המבט וראיתי את האבן הענקית שנצצה לה על האצבע.
תקוות: התנפצו.
שיהיה. הכול היה בסדר. אני הייתי בסדר. זה היה מטופש לחשוב שהבחורה שאהבתי תהיה האישה שחיכתה לי — ידעתי את זה, אבל הידיעה לא עזרה לשכך את הכאב.
דלת הבר נפתחה לרווחה כעבור זמן מה. הפעם, שלושה גברים נכנסו למקום. ווס וגאס ריידר ולוק ברוקס.
גאס קרא אל קאם והיא מייד הרימה את הראש לכיוונו. היא נראתה כאילו תפסו אותה עושה משהו שאסור היה לה לעשות, וזה נראה לי הגיוני כשראיתי את בקבוק הוודקה שהיא אחזה באחת מידיה.
חייכתי.
היא עשתה את דרכה בתוך הבר בזמן שגאס ניסה לעצור אותה. היא מעדה על השמלה כמה פעמים אבל הגיעה אל חדר השירותים וטרקה מאחוריה את הדלת.
ברוקס הרים את המבט והעביר אותו על הבר. כשראה אותי, הוא נפנה להגיד משהו לגאס ואז עשה את דרכו אל המקום שישבתי בו.
"הי, גבר," הוא אמר והחווה לעברי בסנטרו. ברוקס נראה טוב בזוג מכנסיים שחורים מחויטים וחולצת כפתורים לבנה.
"הי," אמרתי. קולי נשבר קצת — איזה יופי. "מה קורה שם?" הצבעתי על דלת השירותים, שווס וגאס דפקו עליה. ניסיתי להתנהג באדישות אבל ידעתי שרוב הסיכויים שנכשלתי.
ברוקס נד בראשו. "החתן לא הגיע." הפה שלי נפער. הרגשתי את האוזניים שלי מתחממות בתגובה לדבריו.
"ברצינות?" שאלתי. מי לעזאזל מבריז מחתונה עם מישהי כמוה? איזה אידיוט דפוק, חשבתי — זאת באמת פשלה בקנה מידה עצום.
"ברצינות," ברוקס אמר. "נראה לי שאפשר להגיד בביטחון שהחתונה מבוטלת." הלב שלי כמו בעט בתוך כלוב הצלעות. "גאס ואמוס טיפלו כמעט בהכול, אבל ההורים של קאם הם זוג טיפוסים." כבר ידעתי את זה. רתרפורד וליליאן היו גרועים — מאז ומתמיד. והם כנראה תמיד יהיו גרועים.
"איפה ריילי?"
"עם טדי ואמי. השארנו אותה איתן כי זאת הייתה הדרך היחידה לוודא שהן לא יצודו את גרהאם וישברו לו את השיניים." והן היו עושות את זה. אמי וטדי לא היו זוג שכדאי להסתבך איתו — במיוחד כשהייתה להן מטרה משותפת. אם הן היו מחליטות להרוס למישהו את החיים, הן היו משלימות את המטרה עד ליום המחרת.
"שיט," נאנחתי.
"שיט." ברוקס הנהן. העפתי שוב מבט בדלת השירותים. גאס עדיין דפק עליה אבל ווס עשה את דרכו אלינו.
"אני לא חושב שהיא יוצאת משם," הוא אמר.
"היא לא," אמרתי. קאם הייתה עקשנית והיא לא אהבה להיות במרכז העניינים. היא העדיפה את השוליים. האופן שבו אנשים עמדו להתלכד סביבה עכשיו כנראה תעורר בה אי־נוחות — אף על פי שהגיע לה לקבל את התמיכה הזאת. אבל זה לא ישנה שום דבר. קאם תעדיף להיעלם.
היא כנראה לא תצא מהשירותים עד שהבר יתרוקן מאנשים, עד שהוא יהיה ריק ממש.
"אני יודע איך להוציא אותה משם," אמרתי לברוקס. "אבל אנחנו חייבים לפנות את המקום. היא לא תצא כשכל האנשים האלה נמצאים פה. אנחנו יכולים לעשות את זה?"
ברוקס הנהן וקרא אל ווס וגאס, שהתחילו לצעוד לכיווננו. "לדאסטי יש רעיון," הוא אמר כשהם התקרבו.
גאס צמצמם לעברי את עיניו — המגן התמידי. גאס ריידר היה איש טוב. הערצתי אותו בתור ילד ועדיין רחשתי לו כבוד, יותר משהיה לו מושג. "מה התוכנית שלך?"
"היא לא רוצה להתמודד עם כל האנשים שנמצאים פה," אמרתי. "והיא ממש לא רוצה לראות אתכם." הרוח יצאה לווס מהמפרשים בתגובה.
"אבל היא תרצה לראות אותך?" גאס שאל ושילב את זרועותיו.
"רוב הסיכויים שלא," אמרתי. "אבל אני היחיד מארבעתנו שלא היה ב... אה, בחתונה." גמגמתי את המילה, אבל קיוויתי שהם לא שמו לב.
"למה זה משנה משהו?" גאס שאל.
"זה פשוט משנה." משכתי בכתפיים. כי מבחינת קאם, זה אומר שאני היחיד שלא חזה במבוכה שלה. היא הייתה אישה גאה — לא בקטע רע. פשוט היה לה אכפת ממה שאנשים חשבו עליה — היא רצתה להיות מושלמת. האשמתי את אימא שלה בזה.
"לדעתי כדאי שניתן לדאסטי לנסות," ווס אמר.
"גם לדעתי," ברוקס הצטרף.
"אתה אומר את זה כי אכפת לך מקאם או כי אתה רוצה שהיא תצא מהשירותים שלך?" גאס שאל ונעץ בו מבט מרוגז.
"גם וגם." ברוקס משך בכתפיים.
גאס משך את כתפיו לאחור ולמטה. "בסדר," הוא אמר והצביע עליי. "אבל תשמור את הידיים שלך לעצמך."
גלגלתי עיניים. הוא וטדי באמת היו הזוג המושלם, הא? "קאם ידידה שלי," אמרתי. טוב, היא הייתה ידידה שלי פעם. עכשיו כבר לא ידעתי מה היינו. אולי אחרי שנוציא את כולם מ׳דווילז בוט׳, אוכל לגלות.
