1
מה כבר יכול לקרות


ליבי


טרמינל 7 בשדה התעופה ג'יי־אף־קיי הוא מקום מיוחד: חנויות יוקרה כמו הרמס לצד ריח של קיא, תחושת חופש לצד פלורסנט מסנוור, תקרות נמוכות וצווחות של ילדה שאמא שלה מעודדת אותה לרוץ ולצרוח כבילוי לגיטימי להעברת הזמן. אני מחזיקה חטיף אמריקאי שלא הכרתי, הופכת אותו וקוראת את המרכיבים על האריזה. איך יכול להיות שאני גרה פה חמש שנים ועדיין לא מכירה את כל החטיפים? יכול להיות שיש חטיפים מיוחדים לשדות תעופה?


"רינת?" אני מנסה למשוך את תשומת ליבה מסטנד השוקולדים המפואר.


היא מרימה אצבע כאומרת "חכי", וממשיכה לבהות במארז טובלרון גדול מן הרגיל, הבעת ריכוז על פניה העגולות. אני מנסה להיזכר מתי ראיתי טובלרון שלא בשדות תעופה, ועולה בי זיכרון עמום מביקור בטרגט – אבל אני בטוחה שזה לא היה מארז כזה ענק.


"את חושבת שהכול בפנים זה שוקולד?" רינת מכווצת את גבותיה ומסיטה מפניה קווצת שיער שחור.


אני מטה את ראשי, "אלא מה?"


"לא יודעת," היא הופכת את הטובלרון, "אולי זה בכלל כמה טובלרונים מחוברים ביחד ועטופים באריזה גדולה?" אני מתקרבת כדי להסתכל טוב יותר.


"סקיוז מי," היא פונה למוכרת עם משקפיים בעלי מסגרת שקופה, "זה שוקולד אחד בפנים או כמה?"


המוכרת לוקחת ממנה את הטובלרון והופכת אותו, מחליקה את המשקפיים לקצה אפה ומנסה לקרוא את האותיות הקטנות. "אני לא יודעת," היא אומרת לבסוף, "אני יכולה לעזור לך בעוד משהו?"


"אבל לא עזרת גם בזה..." אני ממלמלת בעברית ורינת נועצת את המרפק שלה במותן שלי.


רינת מחייכת אליה, "אני בסדר, תודה!" ולוקחת חזרה את הטובלרון לבחינה נוספת.


"את חושבת שמוכרים את הדברים האלו במקומות שהם לא שדה תעופה?" אני מסתכלת סביבי.


רינת מחזירה למדף את הטובלרון, "נראה לי שלא. אולי הם שומרים את המארזים האלו במיוחד לפה כדי לגרום לנו לקנות. כמה זמן עד הבורדינג?"


אני בודקת באפליקציה של חברת התעופה, "חצי שעה."


אין הרבה פינות שקטות להתחבא בהן בטרמינל, אז בחינת חטיפים ושוקולדים בדקדוק שלא מבייש את המחקר שרינת עורכת לקראת הסרטים שהיא יוצרת – זו כנראה האופציה היחידה אם את מישהי כמונו שהזמינה כרטיסים למחלקת תיירים ואין לה כניסה ללאונג'.


"מיציתי." רינת נאנחת.


"לא יכול להיות," חיוך קטן על שפתיי, "את בטוחה שאין עוד שוקולד שאת רוצה לחקור ובסוף לא לקנות?"


היא צוחקת ומשלבת את זרועה בזרועי. "יאללה, בואי נמצא את שני ונלך למצוא מקום לשבת בלי ילדים צורחים, את זה יש לי מספיק בבית."


"הנה אני!" שני מתייצבת בעליזות, נעמדת מולנו עם כל הגובה שלה, אוחזת בשקית דיוטי פרי. היא לובשת בגדים רכים ובהירים, כל פריט מתאים לפריטים האחרים בצורה מושלמת. מדהים שהיא מתוקתקת אפילו כשמדובר רק בטיסה. השיער החום בהיר שלה מסודר בגלים שמגיעים רק מעט אחרי הכתפיים, האיפור מדגיש את העיניים הגדולות שלה וגם כשהיא לא מחייכת – קורנת ממנה אנרגיה של חיוכים.


אני מצביעה על השקית שלה, "מה קנית?"


"סתם איזה צעיף, אני אראה לך אחר כך. איפה נשב?"


אנחנו מתיישבות על כיסאות שחורים עם ריפוד מינימלי, בפינה שיש בה מעט אנשים יחסית. שני מייד מותחת את הרגליים הארוכות שלה בדרך שלא חשבתי שאפשרית לבני אנוש.


"מה?" היא צוחקת למראה המבטים שלנו, "אני הולכת להעביר עכשיו שש שעות במטוס, אני צריכה להתמתח."


"זו תנוחת יוגה מוכרת?" רינת מצחקקת, "טווס רעב?"


שני שולחת קדימה את הידיים שלה ואוחזת בקרסוליה. "תצחקו עד מחר, בסוף אני אגרום לכן לבוא איתי ליוגה, ואתן תגידו לי שיוגה זה מושלם ובדיוק מה שהיה חסר לכן בחיים."


אני מזדקפת, "ביום שתסכימי לבוא איתי להופעה של טיילור סוויפט, אני אשקול את העניין."


"וואי סליחה, ליבי," שני מחייכת, "אני לא חושבת שיש סיכוי כזה, אבל אני מעריכה את האובססיה הכמעט בריאה הזאת שלך ותומכת מרחוק."


רינת צוחקת. הצחוק שלה מדבק ומצחיק גם אותי.


"מה את צוחקת?" אני פונה אליה, "כולנו יודעות שאת סוויפטי בארון ורק מחכה שיעזרו לך לצאת."


"אין לי זמן לצאת עכשיו משום ארון, את מעט הזמן שהיה לי פיניתי בשביל הטיול הזה."


קור נושב עליי מהמזגנים, אני מכניסה את הידיים לשרוולי הג'קט, "אז איך באמת הולך עם הסרט שלך?"


"תודה ששאלת, בעיקרון אין שום דבר אחר במוח שלי מלבד זה," היא מזדקפת בכיסא. "האמת שהולך ממש טוב, נפגשתי בשבוע שעבר עם בראדלי לנגפורד, הוא המנכ"ל של אינדי־סין, והוא –"


"זה משהו בסין?" שני קוטעת אותה.


רינת צוחקת, "לא, לא, לא סין כמו המדינה, סין כמו סצנה."


"אה, או־קיי או־קיי. סליחה, תמשיכי."


"אז זה כאילו... די ביג דיל..." החיוך של רינת נמתח ומתחבר לגומות הלחיים שלה.


"רגע," עיניי מצטמצמות, "שני הסרטים שלך כבר נמצאים שם בסטרימינג, לא?"


"כן, אז זהו, אני די בטוחה שבגלל שהסרטים הצליחו יכולתי לקבוע פגישה איתו, זה לא משהו שקורה בדרך כלל. בגדול, זו פלטפורמה שהמטרה שלה לקדם יוצרים עצמאיים, יש להם פסטיבל סרטים שנתי ויש אפשרות לזכות שם בכל מיני מענקים. וגם יש את הסטרימינג, כמו שאמרת, אבל רק לסרטים עצמאיים, ויש די הרבה מנויים כבר. לא ברמת נטפליקס מן הסתם, אבל יש."


"או־קיי," שני מהנהנת, "אז הסרט החדש שלך עולה לשם אוטומטית בגלל שהסרטים הקודמים הצליחו?"


"אז זהו, שלא. עדיין הייתי צריכה להגיש אותו כמו כולם ולשלם דמי רישום, ויש צוות שיפוט שבודק את הסרטים ומחליט מה מתקבל לפסטיבל ומה רק לסטרימינג. בקיצור, אז נפגשתי איתו והוא אמר שהם ממש מחכים לסרט שלי," העיניים שלה נוצצות, "זה מרגיש כמו בית, אני ממש מרגישה שהם מעריכים אותי ואת הדרך שעברתי. זה מדהים שיש מקום כזה שתומך בקולנוע עצמאי, ובראדלי בעצמו, ממש אכפת לו. הוא גם אמר לי לקרוא לו בראד."


שני מותחת את הידיים שלה לכיוון התקרה במה שנראה כמו עוד תנוחת יוגה מוזרה, "וואו, רינת, זה נשמע מדהים! אני כל כך שמחה בשבילך!"


"תודה," רינת מחייכת.


"אז מה קורה עם זה עכשיו?" אני זורקת.


"או־קיי, אז הגשתי את הסרט ובשבוע שעבר קיבלתי מייל ישר ממנו – ובדרך כלל זה לא עובר דרכו! הוא כתב לי שהוא ממש מתלהב מהסרט, שהוא יוצא דופן ושיש לו תוכניות גדולות לקדם אותו אצלם בפלטפורמה." רינת מכסה את פיה בידה, לא מצליחה להסתיר את החיוך הגדול שלה שמכווץ את עיניה כמו דמות אנימה. היא שולפת את הטלפון, מראה לנו את המייל ממנו שכותרתו: "הסרט שלך נבחר לאינדי־סין", ומצביעה על המשפט בסוף המייל:


הסרט שלך יכול בקלות להיות אחד המובילים אצלנו. זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים.


"האמת היא שזו ממש הקלה," רינת ממשיכה, "אף פעם לא הייתי במקום כזה שזה בא כל כך... בקלות."


שני שולחת לעברה מבט נוזף. "אבל רינת, הרווחת את זה. אל תביאי לי פתאום את תסמונת המתחזה."


"זה לא מהמקום הזה, זה יותר... כלומר... עם הסרט הראשון לא היו עליי שום ציפיות, אף אחד בכלל לא ידע שאני עובדת על סרט."


"חוץ ממני," אני מזדקפת, "כי סיפרת לי."


"היי, זה לא פייר..." שני אומרת בחיוך.


"לא היינו חברות אז," רינת מושיטה יד לשני, "אבל עכשיו אנחנו כן... בכל מקרה, אחר כך חוויתי את תסמונת הסרט השני, אתן יודעות, להראות שההצלחה היא לא משהו מקרי, שזה לא 'וואן היט וונדר' אלא משהו שיכול לחזור על עצמו. גם בשביל עצמי, לראות שאני יכולה לעשות את זה שוב, להיכנס לעצמי ולעבוד על פרויקט שאני אוכל להתגאות בו... אתן מבינות?" היא מעבירה מבט שואל בינינו.


"נראה לי שכן," המילים יוצאות ממני באיטיות. "אבל עשית את זה, פעמיים, אז מה הבעיה עכשיו?"


"אני לא יודעת להסביר, זה פשוט... אני מרגישה שעכשיו יש פי אלף יותר ציפיות. כי כבר יודעים שאני יודעת לספק את הסחורה. את יודעת, נראה לי שזה הכי קשה, שמחכים לסרטים שלי."


שני מוציאה מהתיק שלה שקית בייגלה ומנסה לפתוח אותה באצבעותיה הארוכות שבקצותיהן מנצנץ לק ורוד בהיר. "איבדתי אותך," היא אומרת כשהשקית נפתחת, "זה לא משהו שכל יוצרת רוצה? שיחכו ליצירות שלה? כאילו, אני אומנם לא במאית או יוצרת, אבל גם אני הייתי רוצה שיעריכו אותי ויאמינו במה שאני עושה."


"כן, זה פשוט... לא יודעת, אולי אני מפחדת לאכזב."


"אבל את יודעת שאת טובה," אני מטה את ראשי קדימה בחצי חיוך.


רינת שותקת.


"את יודעת שאת טובה, נכון?"


"אני... יודעת ולא יודעת. זה מסובך. המוח שלי מסובך."


אני מניחה יד על כף ידה. "אולי באמת טוב שתצאי איתנו לקצת טבע לנקות את המוח החמוד הזה שלך."


"רינת!" שני הוגה את שמה כאילו כל הברה חשובה, "את חייבת להבין שזה מטורף! ההישגים שלך מטורפים! תראי איך הבארדלי קופר הזה כותב לך כזה מייל יפה!"


רינת מגחכת. "בראדלי לנגפורד."


"טומייטו טומאטו! את כזו מוכשרת! מגיע לך לחגוג, איזה תזמון קוסמי מדהים שבדיוק עכשיו אנחנו טסות!"


"כן," רינת מחייכת, "איזה מזל שארגנת את כל זה. איזה כיף שאנחנו עושות את זה, שכולנו פה. כלומר, כמעט כולנו."


השרירים בפניי מאבדים אחיזה והפרצוף שלי הופך לגוש גמיש ומרוקן. ההמולה מסביב מתגברת כשקבוצה גדולה חולפת לידנו ואני מקווה שהם יתיישבו רחוק מאיתנו. כמעט הצלחתי שלא לחשוב על זה שגם היא הייתה אמורה להיות חלק מהטיול הזה.


"לא התכוונתי..." רינת מניעה את ראשה, "פשוט רותם הייתה חלק מכל הארגון בהתחלה, לפני שהיא יצאה מהוואטסאפ. בכל מקרה הכול לטובה, למרות כל מה שקרה," היא שולחת יד לשקית של שני ומוציאה כמה בייגלה.


"כן," אני אומרת בזהירות. "אתן חושבת שיבאס אותה כשהיא תראה את הכול אצלכן באינסטגרם?"


"אני לא יודעת, יכול להיות," שני מהססת. "אבל היא בחרה לא לבוא. אף אחד לא הכריח, אף אחד לא אמר לה שהיא לא רצויה פה. זו היא שחסמה אותך."


אני מרימה את הראש ומסתכלת על המולת הטרמינל מסביבנו.


"בכל מקרה, עם כל מה שקרה, זה יהיה מוזר אם היא תגיע," רינת כאילו קוראת את המחשבות שלי.


"כן..." אני ממשיכה להסתכל מסביב, "זה באמת יהיה מוזר."


אני צועדת במעבר, מימין ומשמאל יושבים האנשים ששילמו על טיסה בביזנס. אלו בסך הכול כיסאות רחבים יותר, אולי קצת כמו ספות. כן, זה בטוח נוח, אבל זה אפילו לא נשכב למיטה כמו במטוסים הגדולים בטיסות ארוכות יותר. אישה מחזיקה בידה כוס יין מבעבע ומתעסקת בטלפון שלה. לידה מושב ריק, למה שלא יתנו לי לשבת פה בחינם ויתנו גם לי כוס עם משהו מבעבע, מה אכפת להם? אני ממשיכה לצעוד, עוברת את הווילון שמפריד בין ביזנס לתיירים ועוצרת מאחורי גבר שמרים את המזוודה שלו לתא שמעליו. "סליחה," הוא אומר ואני משיבה "הכול בסדר" בחיוך דרוך. הוא מתיישב ואני ממשיכה להתקדם עד שמגיעה לשורה שמונה עשרה, ממהרת להרים את הטרולי לתא, רק שלא אעכב אף אחד. אני נדחפת למושב שליד החלון, רינת מתיישבת לידי ושני לידה. אני עוצמת עיניים ונושפת אוויר. כשעיניי נפקחות אני מביטה מסביב ואז על האנשים שהולכים באיטיות במעבר.


כששני הציעה שנטוס ביחד לאיסלנד ישר אמרתי כן. היא פתחה קבוצת וואטסאפ והכניסה אליה את רינת, את רותם ואותי. בהתחלה הייתי בהלם מזה שהיא מתכננת טיול שנה מראש, זה היה קיץ והיא דיברה על הקיץ הבא, כלומר עכשיו. זה נשמע מושלם: שני לילות במלון של הלגונה הכחולה – מנוחה ואוכל טוב, ואחרי זה יומיים של טיולי טבע מעיר הבירה. טבילה זריזה בחופש, כמה ימים של יציאה מהשגרה, למה לא? השתכנעתי בקלות – מה זה משנה אם זה בעוד חודשיים או בעוד שנה, זה עדיין יהיה מדהים. רינת תהתה אם איסלנד זה לא יעד שצריך בשבילו לפחות שבועיים, ושני הסבירה לה שזה תלוי מה התכנון ומה הציפיות. היא דאגה להכול: הכינה אקסל מסודר, שלחה לו"ז מפורט, שלחה קישורים להזמנת הטיסות והטיולים המאורגנים, זה היה מאוד נוח שהכול עליה. רותם ניסתה לשכנע שנעשה טיול חורף בגלל הסיכוי לראות את אורות הצפון, אבל רינת אמרה שקור והיא לא מסתדרים אז שתשכח מזה. שני צחקה ואמרה שבשביל חום כדאי לה מקסיקו, ושגם בקיץ באיסלנד לא חם. חשבתי שנזמין לכולנו דירה ונישן בה יחד, אבל הן חשבו אחרת וזה היה ברור מבחינתן שכל אחת לוקחת חדר נפרד במלון. לאף אחת לא הפריע שאנחנו מתכננות כל כך הרבה זמן מראש, שני אמרה "מה כבר יכול לקרות?" ונראה שכולן הסכימו איתה. אני חשבתי על כך שלפני הרבה שנים יצאתי עם מישהו בספטמבר וכשהוא אמר שהוא יודע לאיזו מסעדה נלך בוולנטיינס, בפברואר – עלתה בי חרדה מעורבבת בהתרגשות – הוא ממש מאמין שנהיה ביחד בפברואר, הוא רואה אותי בעתיד שלו. ספויילר, זה נגמר עוד הרבה קודם וביליתי את וולנטיינס בבית בפיג'מה, הלכתי לישון מוקדם והתעקשתי שזה בכלל לא חג אמיתי.


במעמד רכישת כרטיסי הטיסה עלתה בי תהייה מלחיצה – רגע, זה בסדר לעשות תוכניות לכל כך הרבה זמן קדימה? ומה אם משהו ישתבש? אפשר לבנות על זה בכלל? ניסיתי להרגיע את עצמי עם מחשבה נגדית שהתייצבה כמו חומה גבוהה ומגוננת: אנחנו חברות כבר שנים והכול טוב, אין שום דבר שיכול להשתבש בתקופה של שנה.


ואז, כמובן, הכול השתבש. טוב, אולי לא הכול, אבל דבר אחד קריטי, בניתוח ללא הרדמה הוסרה צלע הכרחית ברביעייה הזאת: רותם הפסיקה להיות חברה שלי. היא הגדילה לעשות, עזבה את קבוצת הוואטסאפ של הטיול ובכך אישרה שלטיול הזה לא תגיע, מן הסתם. התלבטתי אם גם אני צריכה לבטל הכול. בתנאי הביטול והזיכוי מצאתי מוות במשפחה, אבל לא היה שם סעיף כמו "קבעתי עם חברות ואחת מהן כבר לא חברה שלי ויצא לי כל החשק אז תחזירו לי את הכסף." ההתלבטות הייתה כזו: להישאר בבית (אבל אז זרקתי מלא כסף לפח) או לטוס עם רינת ושני. האם הייתי בטוחה שזה הדבר הנכון, לטוס בכל זאת? לא. האם העברתי כמות שעות מביכה מול הפסיכולוגית שלי כדי להבין מה לעשות? אולי. האם זה בעצם אומר שאני אעשה משהו כדי לא להרגיש פראיירית עם הכסף שלי, ואולי גם בשביל הסיכוי להתקרב עוד קצת לשני ורינת? כנראה שכן. גם ככה תמיד הרגשתי שהן היו קצת יותר קרובות לרותם מאשר אליי, אבל אולי אחרי טיול משותף וחוויות משותפות זה יהיה אחרת.


כשהגעתי לניו ג'רזי עם דביר והבנים, שני ורותם והמשפחות שלהן כבר גרו שם שנתיים, ובתוך הטירוף של הרילוקיישן רותם אימצה אותי, אותנו. היא ועודד הזמינו אותנו לבלות איתם בשבת, את ליל הסדר עשינו אצלם, הילדים הסתדרו והחיבור היה מיידי. רינת ובן הגיעו עם אמילי שלהם כמה חודשים אחרינו, ויכולתי להתחבר אליה מהמקום של "זו שנמצאת פה כבר שלושה חודשים וחדשה מספיק כדי להתחבר לחוויית ההלם הראשוני, אבל ותיקה מספיק, בערך, כדי לספר איפה אפשר לקנות לאבנה ופיתות נורמליות." אף אחת לא אמרה לי כמה זה מורכב להכיר חברות בגילנו המופלג, וכמה מאתגר זה לשמר את החברויות האלה, ועוד במדינה זרה. הרגשתי שגם אם היו לכל אחת מאיתנו חיים בישראל –
המציאות של הרילוקיישן הכתיבה משהו חדש: הכול התחיל מההתחלה, גם החברויות. הכול התכנס לשאלות כמו – כמה זמן את פה? על איזו ויזה אתם? אתם מתכוונים להישאר? איפה בעלך עובד? ומה את עושה? איפה עושים את החג? ותגידי, איפה מוצאים פה לחם נורמלי? ואיפה קונים מעיל טוב לקור הזה? אה, גם בגדים תרמיים? ובאמת הכול פה סגור בכריסמס חוץ מאוכל סיני? ואיפה יש רופא ילדים טוב? ואיך אומרים דברים באמריקאית? זה הגיוני שהביטוח הרפואי לא כולל שיניים ועיניים? זה לא חלק מהגוף? יש לכם המלצה לרואה חשבון טוב כדי להגיש מיסים? יש מקום שאפשר לנסוע אליו לקטוף פטל אדום? את הכול רותם לימדה אותי, כמו מורת דרך כזו. כל מה שהיה לפני, בישראל – נשאר בסוג של ערפל מוזר, ונראה שכל אחת מהנשים שפגשתי ניסתה להיאחז במה ובמי שאפשר, לבנות מעקה יציב להישען עליו בחיים לא יציבים בעליל. אולי אם שני ורינת יבלו את הזמן הזה איתי בטיול באיסלנד, משהו בקשר ביננו יתהדק ויצליח להתחיל למלא את החור שרותם השאירה אחריה.


במסגרת "מה כבר יכול לקרות", משפט שאגב מומלץ לא להגיד אף פעם, לעולם –
כמה חודשים אחר כך הגיע אוקטובר, ואיתו השביעי. זו הייתה תקופה איומה, משתקת. כולנו התאגדנו באירועים לתמיכה בישראל של הג'יי־סי־סי, חב"ד וכל מיני התארגנויות בפייסבוק, העברנו בוואטסאפ מידע על רחובות שכדאי להימנע מהם בימים ובשעות מסוימים כי יש שם הפגנות, שני עזרה להקים חמ"ל של סיוע באיתור נעדרים ובהמשך ארגנה איסוף תרומות למילואימניקים. התחילו דיונים חדשים בקבוצה שלנו באווירת "מי בכלל רוצה לעשות משהו ולצאת לטיול כזה עם כל מה שקרה וקורה," וגם "האם בטוח לישראליות מניו ג'רזי לטוס לאיסלנד." שני שכנעה אותנו שהאיסלנדים ממש בסדר איתנו ולא להאמין למה שאומרים בתקשורת, והחלטנו שגם ככה אי אפשר לבטל כלום אז שנחכה לקראת הקיץ ונראה איך נרגיש.


בתוך כל המשוואה הזאת היה דבר אחד ברור: רותם לא חלק מזה. לא רק מהטיול ומקבוצת הוואטסאפ, אלא מהכול. היא פשוט לא נראתה בשום מקום. היה סיכוי גבוה יותר שטיילור סוויפט תגיע להופעה פרטית באם המושבות החדשה בפתח תקווה מאשר שרותם, שחסמה אותי בכל פלטפורמה אפשרית – תופיע לטיול הזה איתי.


מבטי המתוח עובר בין רינת ושני שיושבות לידי לבין המושב הריק בצד השני של המעבר, ואז לזרם האיטי של האנשים שנכנסים למטוס. רותם רצתה לשבת במעבר, בדיוק שם. "אחרת אני מרגישה כלואה," היא הסבירה. אנחנו שונות בקטע הזה – אני צריכה חלון והיא צריכה מעבר. אני תוהה אם רותם מכרה את הכרטיס שלה או שהמושב יישאר ריק, מעין תזכורת להיעדרותה. האפשרות שהיא תשב שם לא קיימת. אפס סיכוי. מינוס סיכוי.


"תסתכלו לכאן!" שני קוראת ומושכת את ידה קדימה לתמונת סלפי של כולנו. רינת ואני מחייכות והיא מצלמת כמה תמונות. "זה בסדר שאעלה את זה לאינסטגרם ואתייג אתכן?"


רינת מהנהנת ושולחת יד לתיק שלה כדי לחפש בו משהו.


"אין בעיה," אני נשענת לאחור ושני מחזירה את מבטה לטלפון. מבטי חוזר לאנשים שעוברים באיטיות במטוס, משתדלת להימנע מיצירת קשר עין מביך. לכיווני צועדת אישה בגובה מטר וחצי. לרגע אני לא מבינה מה אני רואה, כאילו המידע נקלט אבל המוח לא מצליח לעבד אותו. זה לא יכול להיות. האישה שפעם אהבתי צועדת לכיווני, לבושה חולצה רחבה עם סמיילי גדול במרכזה ומכנסיים שנראים מחויטים, אבל אני מכירה את הטריקים שלה ויודעת שהבד רך כמו טרינינג. כשעיניי פוגשות בעיניה הירוקות המוכרות לי כל כך, קור עובר בכתפיי ויורד דרך עמוד השדרה. מבטה מתקשה. יש לה מבט בדיוק כמו שהיה לה כשהייתה מדברת איתי על אנשים שהיא שונאת. התיאוריה שלי קורסת כמו תיאוריות שסוויפטיז בונות על יציאת אלבום חדש לטיילור סוויפט, שלפי ההתרחשויות כנראה יש סיכוי שהיא תגיע להופעה פרטית באם המושבות החדשה וכדאי שיבנו שם אצטדיון בגודל ראוי למעמד. רותם מנתקת את המבט ממני ומסתכלת קדימה, מתקרבת לשורה שלנו ומחייכת חיוך קטן לרינת.


רינת פולטת "מה" מופתע ואז מחייכת חיוך גדול ומחזיקה את הלחיים העגולות שלה.


"וואו אני בהלם!" פיה של שני נפער.


רותם מעלה מזוודה בצבע תכלת לתא העליון, מתיישבת מצידו השני של המעבר ומסיטה את שערה הכהה אל מאחורי אוזנה, "כן, החלטתי ברגע האחרון."