פרק ראשון
בביתו של היהודי האדוק באמונתו רבי עמיאל לטוביץ, איש חרדי ובעל יראת שמיים גדולה, הייתה ציפייה והתרגשות רבה המלווה בדריכות עצומה. מחר בערב אי"ה תתקיים חתונת בנו יהודה ישראל - בן הזקונים שלו.
ואף על פי כן, לא וויתרו גם הערב הרב ובנו החתן על לימוד דף הגמרא המשותף להם, כפי שנהגו לעשות בכל לילה רכונים אל שולחן פינת האוכל ועסוקים בלימודם.
אך הפעם בשונה משאר הערבים, המעיטו השניים לדבר ביניהם או לדון בסוגיות השונות שלפניהם, כיוון שטרודים ומתוחים היו במחשבותיהם. עסוקים ונתונים כל אחד בבועה פנימית משלו.
שתיקתו של האב הטרידה את החתן עד כי מחשבותיו החלו לנדוד הרחק משם. הוא דמיין במוחו את ליל המחר, ליל כלולותיו. והערב ערג לכך יותר מתמיד וציפה בכל מאודו לרגע בו יימצא לבדו עם אשתו הנאה ויקיים מצוותו. אף שחשש שיהא מעט פראי וחסר מעצורים לנוכח התגברות יצרו באחת, כמה לכך מאוד.
לכאורה, הכל יהיה מוגמר אז.
אך הוא ידע שזה רק לכאורה.
כי בכל זאת לא יכול היה להתעלם מתחושות הבטן המטרידות שהיו בו מאז תחילת השידוך. ודווקא הערב, במקום שישמח נטול דאגות ויתיר לעצמו להיסחף ולהפליג בעונג הסודי שלו, התעצמו בו המתח, החשש והדאגה. השתלטו על כל מחשבתו. חסר אונים היה מולם, אף שידע שאלו כנראה תחושות טבעיות. הוא ניסה לסלקם מתוך הכרה ברורה שרבי חיים השדכן הידוע בחר את הבחורה וקיבל מיד את ברכת אביו. ובכלל, שכנע עצמו שמשמיים דאגו לו, כיוון שהכלה הייתה בדיוק לטעמו ואפילו מעבר למצופה. לחלוטין לשביעות רצונו.
הוא נזכר בהתרגשות ובאושר שחש בחדרי חדרים, כשהסתיר מן הבריות את התלהבותו מן הכלה הענוגה, יפת התואר והמראה. ושמח גם, שאיש לא הבחין ברעד איבריו הפנימיים רק למשמע שמה, שהועלה באקראי לידו.
ללא ספק לכלה זו ייחלה נפשו.
וממחר בלילה בע"ה, לא יצטרך עוד לחלום ולבהות בסתר כפי שעשה עד כה. תהא היא שלו כדת וכדין. אז יוכל גם להשתחרר לגמרי ולהרשות לעצמו להיות נפעם ועולץ ממנה. הוא יוכל ללטפה ולחבקה ככל שיחפוץ ולא ישכח גם להודות לאל על הטוב שגמלו.
אלא שבכל זאת תחושת אי הנוחות לא הרפתה ממנו, הפרה את שלוותו ואת הרוגע שהיה בתוכו.
נכון שמן הרגע הראשון שבתה את ליבו ביופייה, בדקיקות גופה ובאצילות הילוכה. ונכון שאהב את חוכמתה, נימוסיה, נועם דיבורה, ענוונותה ומבטיה המורכנים. אלו שכלל לא ניסו לחדור עמוק אל תוכו, לחצות גבולות אסורים ולהביכו. אבל בכל זאת, משהו העיב על תחושת השמחה שלו. זה היה בעיקר המסתורין שמילא אותה בזמן המפגשים. שתיקתה, כמו גם שתיקתו של אביו כעת.
ארוסתו שתקה רבות, אפילו יותר מדי. שתקה באופן כזה שכמעט לא שאלה שאלות ורק ברפרוף התעניינה בו וברצונותיו, בהמשך דרכו בחייו. לא כפי שעשה הוא כשבירר מצידו אודותיה. הוא נטה לתרץ שתיקתה עד כה כחלק מענוונותה וצניעותה ומכך שאולי עדיין לא הבשילה לגמרי לנישואין, למרות בשלות גילה.
אך הערב הפנים היטב בתוכו עד כמה הכבידה והעיקה שתיקתה. עלה בו חשד קל שאולי הבחורה שלצידו הסתירה ממנו איזה סוד נורא ששמרה רק לעצמה. הוא גם נזכר שניסה בפעמים הראשונות לברר מה הטרידה והיא ביטלה את מחשבתו והכחישה נחרצות אפשרות כזו. תמיד הסבירה את התכנסותה בתוך עצמה בתירוצים קצרים כמו יום עבודה קשה שפקד אותה ועייפות. עד שלבסוף התרגל למצב ונמנע מלנסות להבין פשר שתיקתה.
בזמן שבהה באביו, כשהבחין גם במתח שניכר עליו בנוסף לשתיקתו, מיד התעשת וכעס על עצמו ועל השטויות שעוברות במוחו. הנישואין הרי חדשים לה בדיוק כפי שחדשים לו. עליו להסתפק בכך שהסכימה מיד ללא תנאי וללא עוררין. שלא העמידה מכשולים ולא הייתה יהירה או גאוותנית. הכל לבטח נבע מהתרגשותה, מכך שהגיע זמנה בגיל 21 לקיים מצוות חתן וכלה. 'אז למה שיפקפק בה או באביו בשתיקתו כעת?' חשב לעצמו והניח שאביו באמת רק התרגש בתוכו.
אביו כמו גם אמו אהבו את הכלה מלבד עניין קיצור שמה, כשהציגה עצמה בשם מילי במקום מילכה. הם טענו שקיצור שמה היה פסול בשל קירבתו לעולמם של החילוניים. אך מעבר לכך נדמה היה שלא מצאו בה שום מגרעת והיא בהחלט הייתה לטעמם.
הוא המשיך להסביר לעצמו שאסור לו לשכוח שעוזבת היא את בית אביה ואמה למענו. ולגבי האהבה, היא בוא תבוא שהרי נועדו לחיות יחדיו. ומעתה החליט, עליו לחשוב רק על הזכות הגדולה לקיום המצווה שנפלה בחלקו. על הקמת משפחה כשרה וגידול ילדים בעולמה של תורה, מבלי לחטוא עוד בהרהורי עבירה.
לאחר שהחליט בתוכו שאסור לו להיות קפדן ודקדקן כלפיה, הצליח לנשום לרווחה ושב להפקיר עצמו לתחושת העונג והשמחה ולדמיין אותה ככלה בחופתה. הוא גם הרשה לעצמו לחלום ולחזור אל אותו רגש אהבה שפשט בו לאחרונה בכל לילה לפני הירדמו, זה שהמתיק את לילו ושנתו.
יהודה ישראל לטוביץ שב והשפיל מבטו אל דף הגמרא כבתחילה וידע שהלימוד זה התרופה הכי טובה לו כעת. הוא התמלא מרץ והודה בליבו לאל הטוב על הכלה ששלח לו. הוא אמר לעצמו שרק סבלנות דרושה ומילכה תהיה רעיה ואם טובה, כזו הדואגת לילדיה ואשת איש חסודה, מושלמת כפי שייחל וקיווה.
***
כמו הבן, גם האב רבי עמיאל לטוביץ נתון היה לרגשותיו שלו ולא הצליח לקרוא אף מילה מדף הגמרא הפתוח מולו. לעיתים חלם, לעיתים צלל עמוקות במחשבותיו ולעיתים פשוט צף, בהה בחלל. בכל מקרה רחוק היה מלהיות שמח ומאושר מן השמחה המשפחתית שמחר אי"ה צפויה.
רגשות מעורבים הסיחו דעתו.
אף שסביבו נדמה היה ששמח על אירוסי בן הזקונים שלו, לא כך היה מבחינתו. לא היה זה השידוך ההולם אליו ייחל וציפה בעומק לבבו.
אבל לא הייתה לו כל ברירה אחרת.
כי אבוי להם, דבק האשם גם בו ובמשפחתו שלו.
אחד מבניו, אפרים, אח ליהודה ישראל שמתחתן מחר, חזר בשאלה. חזר מאמונתו בצורה חמורה מוחלטת וגמורה. בנו שלו, דם מדמו, הגיע לכדי כפירה בוטה וגלויה, כך שלעיני כל ביטל ופרק מעליו כל עולה של תורה. דחק ממנו כמעט כל מצווה.
היה זה כתם שלא ניתן להסרה, כתם שפגם באיכות המשפחה, במעמדה בקהילה, בטיבה ובטהרתה.
וככל שקרב יום החופה, לא יכול היה לברוח מהתחושה שבנו הכופר המיט אות קלון גדול מאוד על אחיו ואחיותיו ועל כל המשפחה. הוא התנחם בכך שנשאר לו רק את יהודה ישראל לחתן.
'הבן האובד', כך כינה אותו. לא די בכך שהתרחק מהדת הקדושה, אלא אף התרחק מן המשפחה כולה ואף סירב לחבוש איזו כיפה בבואו אליהם. ולא רק זאת, אלא הודיע שיבוא לחתונת אחיו רק בתנאי שיקבלו אותו כמו שהוא, גלוי ראש ובסגנון מלבושו שנחשב בעיני האב מופקר ולא צנוע, תוך שהוא עונד מספר רב של עגילים על תנוך אוזנו ואפו.
אביו סירב לכך בתוקף. הוא חש שכאבא נכשל בחינוך בנו ואפילו נבגד ממעשיו. הוא לרגע לא האמין שאפרים בחר להתרחק מהם כדי לא לפגוע בשמם ובמעמדם בקהילה. זאת למרות ש'הבן האובד' מאוד התגעגע והתאווה לראותם, לשהות במחיצתם.
רבי לטוביץ לא פסק עדיין מהרהורו ונאנח לעצמו בכבדות ובשקט. לא רק בנו אפרים הטריד את מנוחתו אלא גם החתונה עצמה הטרידה והעיבה על שמחתו.
הפריע לו החיבור הלא רצוי עם מחותנו, משה־מואיז טולדנו, ששם משפחתו אמר הכל עבורו. הוא לא היה גאה כלל בשיוכו החדש אל משפחת טולדנו ולעדה אליה השתייכו — עדות המזרח. הוא הסכים לכך רק בשל מעשי בנו הכופר. בתוכו ידע שאולי אסור לו לחשוב כך, כי מחותנו לא חטא ולא פשע. אבל בכל זאת רבי עמיאל לטוביץ העדיף כלה משלהם, אשכנזייה. מעבר לכך שמוצאם היה מעדות ספרד, הוא גם לא אהב את גוון עורם שהיה שחום משלו. גם לא את אופן דיבורם, את הצליל והניגון בו דיברו והביעו אמירתם בשפה הספרדית שנשמעה לו מתנגנת מדי. שלא לומר מולחנת בשיחתם, מסתלסלת כמתחנחנת ומתחנפת. בטח לא לעומת היידיש שלו הקצרה, החדה והעניינית שאהב.
והיו עוד דברים שהתקשה להשלים עמם ולקבלם, כמו למשל מנהג החיבוקים והנשיקות בכל צד, כשהחשיבו עצמם שופעי חום ואהבה בתוכם. בני משפחתו לעומתם היו סוג של אנשים גאים ואצילים יותר בהתנהגותם. בנוסף, חש בהבדל בשביס או המטפחת שנשאה מחותנתו על ראשה, למול הפאה היפה והמכובדת שאשתו שלו עטתה. הוא גם הבחין שבשונה מנשות משפחתו שלבשו חצאיות שבת מחויטות ויפות, עם ז'קטים מכופתרים הולמים וחולצות לבנות עטורות דנטלים, נשות מחותניו לבשו סוג של סחבות. חצאיות ארוכות שמטאטאות את הרצפה, נופלות משתפלות כשעליהן נמתחות חולצות בסיס צמודות, לרוב שחורות ומעל גופיות קצרות וצבעוניות.
הוא גם לא יכול היה להימנע משאר השוואות באוכל. למשל, ה'גפילטע פיש' הטעים והמסורתי שלהם והקניידלך במרק או הצימוקים המתוקים עם הגזר בשולחן שבת וחג. זאת, לעומת הדגים וכופתאות הירקות החריפים והמתובלים, הפיקנטיים שבנו יצטרך להסתגל לטעמם, אצל מחותניו.
אבל רבי לטוביץ ידע שאין בכוחו לשנות דבר ואסור לו להציב מוקש ומכשול להצלחת נישואי בנו. גם אם האמין שהעדה האשכנזית הייתה סוג של אליטה מבחינתו וגם אם בפועל הייתה שונות רוחנית ותרבותית בין עדתם בשל מוצאם. הוא יאלץ להסכים לשידוך שנקבע שכן בסופו של דבר כולנו יהודים כאן מזרעם של אברהם, יצחק ויעקב וחייו וחיי משפחתו, לא ישתנו רק בשל נישואי ה'תערובת' של בנו.
רבי לטוביץ נמתח לאחור כמחלץ עצמותיו. הוא סגר את ספר הגמרא שמולו, עצם את עיניו לשניות ספורות ומחה דמעה חרישית ובודדת שזלגה על לחיו.
אין עוד מה לעשות.
עליו לקבל את הדין. להסכים, להתרצות. ומי יודע, אולי יש בזה גם מעין כפרת עוונות, חשבונות של מעלה.
"לילה טוב בני," אמר פתאום לבנו. "עייפתי, נלך לישון לקראת יום המחר העמוס וכל שיביא עימו."
באומרו זאת קם מיד לחדרו מבלי לחכות לתגובת בנו.
"לילה טוב אבא," מלמל אחריו בנו טרוד במחשבותיו שלו.
יהודה ישראל החתן, המשיך לשבת שם לכאורה מתרכז בלימודו, אבל בעיקר תהה בליבו ודמיין את יום המחר, יום חתונתו.
