1


פרנקי


פלייליסט: Better By Myself, היי ויולט


רן ברגמן יותר מדי שמח.


אני מכירה אותו שלוש שנים ורק פעמיים ראיתי אותו בלי חיוך. פעם אחת כשהוא היה חסר הכרה על הקרח, אז לא נראה לי שזה נחשב, ובפעם השנייה כשמעריצה קיצונית פילסה את דרכה בקהל וצעקה שהיא קעקעה את הפנים שלו על האיברים הפרטיים שלה כי, ואני מצטטת, "מותר לחלום."


אבל מלבד שני הרגעים הרציניים והלא אופייניים האלה, רן הוא פשוט קרן שמש מהרגע שפגשתי אותו. בעוד שאני עצמי עננת סערה קטנה, אני מזהה שהחביבות המלאכית המוגזמת של רן מקילה על העבודה שלי.


בתור מתאמת המדיה החברתית הצמודה של הלוס אנג'לס קינגס, יש לי הרבה עבודה. אולי שמעתם ששחקני הוקי הם לא תמיד אנשים שמתנהגים הכי יפה. האגו שלהם נפוח משום שמשלמים להם מיליוני דולרים לשחק משחק שהם אוהבים תוך כדי התחברות לילד הפנימי שלהם. להכות. לרסק. לדחוף.


עם הכסף באה התהילה והנשים החנפניות שזמינות להם תמיד — גם אלה לא עוזרים. כן, אני מודעת לכך שמדובר בהרבה פעלים. אז תתבעו אותי.


בעוד שלמחלקת יחסי הציבור יש את הפריווילגיה המענגת לכבות שריפות שקשורות לתדמית ציבורית, אני עושה את עבודת היסוד היום־יומית של טיפוח הנוכחות של הקבוצה שלנו במדיה החברתית. אני דבוקה לקבוצה עם האייפון ביד והופכת את הבחורים לנגישים למעריצים על ידי יצירה של הייפ שעבר את המבחן של מחלקת יחסי הציבור — ראיונות לא רשמיים, בדיחות, מתיחות לא מזיקות, צילומים, גיפים, אפילו מֶם ויראלי מדי פעם.


אני גם מתעדת אירועי צדקה לא רשמיים שמיועדים למעריצים הכי לא מיוצגים שלנו. זה לא בדיוק מופיע בתיאור התפקיד שלי, אבל אני מאמינה גדולה בפירוק של סטיגמות סביב ההבדלים שאנחנו נוטים להחרים, אז השתחלתי לתוך התהליך. אני לא רק רוצה להפוך את קבוצת ההוקי שלנו ליותר נגישה למעריצים, אני רוצה שנהיה קבוצה שמובילה את המעריצים שלה לקידום נגישות בפני עצמה.


זה גורם לי להישמע מתוקה, נכון? אבל למען האמת, אף אחד בקבוצה לא יקרא לי ככה. למעשה, יש לי מוניטין בדיוק הפוך — פרנק הרגזנית. ובעוד המוניטין הגרוע הזה נוצר מאמיתות חלקיות ואין־ספור אי־הבנות, אימצתי את השם ורצתי איתו. בסופו של דבר, זה מקל לכולם על החיים.


אני עושה את העבודה שלי עם פרצוף תחת. אני בוטה ועניינית. אני אוהבת את השגרה שלי, מתמקדת בעבודה ובוודאי שלא מתקרבת לשחקנים. לרוב אנחנו מסתדרים, אבל את חייבת גבולות כשאת אישה שבאופן כמעט קבוע נמצאת בחברת יותר מעשרים ספורטאים ספוגי טסטוסטרון — ספורטאים שיודעים שאני בצד שלהם, אבל גם יודעים שפרנקי היא סופת רעמים שלא מתקרבים אליה יותר מדי, אלא אם כן רוצים להסתבך.


בדיוק כמו שענני גשם ושמש חולקים את השמיים, רן ואני עובדים טוב ביחד. בכל פעם שיש למחלקת יחסי הציבור רעיון מטורף ואני מעלה רעיון נוק אאוט למדיה החברתית — סליחה שאני מערבבת מטפורות מענפי ספורט אחרים — רן הוא האיש שלי.


מערכון מצחיק במלתחות כדי לגייס כספים לתוכנית ספורט לאוכלוסיות מוחלשות? הנה רן וחיוך מיליון הדולר שלו, אומר את השורות שלו בחן קליל. צילומים לגיוס תרומות למקלט המקומי של בעלי החיים? רן צוחק כשחתלתולים מטפסים על כתפיו המסיביות וגורי כלבים מייללים לתשומת ליבו ומלקקים לו את הסנטר כשהוא מרעיף עליהם את החיוך הרחב והנלהב שלו.


לפעמים זה ממש הופך את הבטן. אני עדיין מרגישה בחילה כשאני נזכרת בפעם שרן ישב עם חולת סרטן צעירה. הוא נהיה לבן כמו סיד בגלל הפחד שלו ממחטים וסיפר לה את בדיחות הקרש הכי פתטיות בעולם בזמן שהוא תרם דם והיא עשתה בדיקת דם, כדי שהם יוכלו להיות אמיצים יחד.


בואו נראה בבקשה התעלפות נשית קולקטיבית.


אסור לי להתלונן. אסור לי. כי באמת, האיש הוא גוש של שמחה, חייכן, מבקיען של אין־ספור שערים בגובה מטר תשעים שהופך את העבודה שלי לקלה יותר ממה שהיא הייתה יכולה להיות. אבל יש גבול לכמות השמש שרגזנית כמוני מסוגלת לשאת. וכבר שלוש שנים שרן מותח את הגבולות שלי.


במלתחות אני מביטה בזעף בטלפון שלי ומטפלת בטרול מניאק בדף הטוויטר של הקבוצה בזמן שאני מפלסת את דרכי דרך מבוך של גברים חצי עירומים. ראיתי הכול כבר אלף פעמים וזה לא מעניין אותי —


"אוף," אני גונחת כשהפנים שלי נתקלות בחזה חשוף ומוצק.


"סליחה, פרנקי." ידיים חזקות תופסות את כתפיי ומייצבות אותי. זה האיש השמח בכבודו ובעצמו, רן ברגמן. אבל הפעם, הוא בלי חולצה, שזה נדיר בשביל רן. הוא הכי צנוע בחבורה.


אני די גבוהה, מה שמעמיד את עיניי ממש בגובה שרירי החזה החצובים מאבן של רן והפטמות השטוחות הכהות שמתכווצות כשהאוויר מקרר את עורו הלח. אני מנסה להסיט את עיניי, אבל יש להן רצון משלהן כשהן יורדות יותר ויותר נמוך אל שש, לא — שמונה, לא — לעזאזל, הרבה הקוביות שבבטן שלו.


אני בולעת רוק חזק כל כך שזה כמעט מהדהד בחדר. "ז...זה בסדר."


שלום, שלום, קול צרוד וסקסי של נערת ליווי.


אני מכחכחת בגרון וקורעת את עיניי מגופו. "הכול טוב," אני אומרת לו. "זאת אשמתי." אני מרימה את הטלפון ומנענעת אותו מצד לצד. "מגיע לי על זה שאני מסתובבת כשהאף שלי תקוע בטוויטר."


רן מחייך, מה שרק גורם למצב הרוח שלי להידרדר למחוזות בעייתיים עוד יותר. כמות הדופמין שהמוח של האיש הזה מייצר כל יום בטח שווה לסך הכול השנתי שלי.


הוא מחליק את ידו על הזקן שגידל לכבוד הפלייאוף ואז מעביר אותה לעורף שלו ומגרד. למדתי במהלך השנים האחרונות שזה הטיק העצבני שלו. שריר הזרוע שלו בולט, כתף מעוגלת אחת מתכווצת, ואני משתדלת לא לבהות בשרירי הגב האדירים שלו, שבולטים מצידי גופו גם מלפנים ויוצרים משולש עוצמתי כשהם מתחברים לצלעות שלו ולמותניו הצרים.


הסעודה הוויזואלית מסתכמת בקֶצֶר זמני ומוחקת לי את כל המחשבות חוץ מפזמון חוזר בן שתי מילים.


וואו. שרירים.


כנראה זה מפני שבעוד רוב הגברים בקבוצה הם כמעט נודיסטים, רן תמיד נעלם למקלחת וחוזר לבוש בחליפה נקייה, חולצה מגוהצת ועניבה. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה עירום של רן ברגמן. אף פעם.


ואני מרותקת.


"אתה לא ממש לבוש," אני פולטת.


הוא מסמיק ושומט את היד שלו לצד גופו. "נכון." הוא רוכן אליי, מרים גבה אחת ואומר כאילו מדובר בסוד, "את יודעת שאנחנו במלתחות."


אני נלחמת בדחף האימתני לסובב לו את הפטמה. "אל תתחצף, ברגמן. לא סיימתי." אני עושה צעד לאחור כי, אלוהים, הבן אדם מריח טוב. סבון ואחריו משהו חמים ומתובל. משהו גברי ומפתה. "לרוב אתה לא מסתובב כאן עירום כמו —"


כריס רץ לידנו בעירום, צווח בקול גבוה ומצליף ברן עם המגבת שלו כשהוא חולף על פניו. אני מרימה יד בכיוון האידיוט. "הוא מדגים את מה שרציתי להגיד."


רן מסמיק עוד ומסיט את עיניו. "את צודקת. בדרך כלל אני לא מסתובב ככה. פשוט שכחתי משהו שאני צריך."


"מה שכחת? החליפה שלך כבר שם." אני יכולה לראות אותה מכאן, תלויה ליד המקלחת. חכם מצידו. האדים יחליקו את הקמטים בבד.


לעזאזל, עכשיו אני חושבת על רן במקלחת מעלה אדים.


"טוב, אה," הוא אומר. "שכחתי את מה שלובשים מתחת לחליפה."


"אה."


הלחיים שלי מתחממות. שיט. ברור. הבחור שכח את התחתונים שלו. אווו, מעניין איזה סוג תחתונים. אני חייבת להפסיק לחשוב על זה. ואני מעכבת אותו לחקירה כאילו אנחנו באינקוויזיציה.


כאילו הוא מסוגל לקרוא את המחשבות שלי, רן ממקד בי את עיניו. הן חודרות במידה לא טבעית, חתוליות וחיוורות כמו הקרח שהוא מחליק עליו. "אז אני פשוט אלך לקחת אותם."


"רעיון טוב." אני זזה הצידה בדיוק כשרן זז לאותו הכיוון. שנינו צוחקים במבוכה. ואז רן מנסה את הצד השני בדיוק כשאני עושה את אותו הדבר. "אלוהים," אני ממלמלת. מביך להחריד. אם האדמה תיפתח ותבלע אותי, זה לגמרי יהיה שיפור במצב.


"הנה." רן שוב מניח לי יד חמה על הכתף. המגע שלו עדין, בשונה משאר הבחורים בקבוצה שנראה כאילו הם מסוגלים להפעיל אך ורק עוצמה דומה לזו של הענק הירוק. אני תמיד נרתעת כשהם מתקרבים למגע, ואילו ברן יש משהו חינני ומבוקר.


"אני אלך לכיוון הזה," הוא אומר. "את תלכי לשם."


כמו בדלתות מסתובבות אנחנו מצליחים סוף־סוף להתרחק זה מזה. אני רוצה לומר שאני לא מציצה מעבר לכתף שלי כדי לבהות לו בישבן שמכוסה רק במגבת דקה כשרן מתרחק, אבל אני לא נוהגת לשקר.


"פרררנקקקי," קול מעצבן קורא.


זה מאט מדוקס. היִין המרושע שמשלים את רן, היאנג שכולו טוב.


"אלוהים, תן לי כוח," אני ממלמלת.


במטפורה הקטנה שלנו, שבה אני ענני הרעם ורן הוא השמש, מאט הוא גייזר מתפרץ של גופרית מצחינה שכולם בורחים ממנו. רן מתנהג בחמימות ותמיד מקפיד להיות ג'נטלמן, ואילו מאט הוא אסון טבע של דושיות מהמעלה הראשונה.


מאט חוצה את המלתחות ומתקרב אליי, ולא בפעם הראשונה. ממש, ממש לא.


אני מתכוננת למגע, מכניסה את הטלפון שלי לכיס ונערכת לנשום מהפה. אני רגילה לסירחון במלתחות, אבל אחרי משחק הבחורים מגיעים לרמות חדשות של צחנה, ולי יש אף רגיש. קורה לא פעם שאני כמעט מקיאה כאן.


מאט תולה עליי זרוע מסריחה ומזעזע לי את כל הגוף. אני מהדקת את הלסת ומנסה לא להירתע. "איפה הטלפון שלך?" הוא אומר. "אני חושב שאנחנו צריכים לעשות סלפי, פרנק."


אני מתכופפת וזזה לאחור, מחוץ לטווח היד שלו. "ואני חושבת שאתה צריך מקלחת. תעשה את העבודה שלך, מאט. אני אעשה את שלי."


הוא מסיט את שערו הכהה והרטוב מזיעה מפניו ונאנח. "מתישהו אני אשבור אותך."


"אני לא נשברת בקלות, אלוף." אני מסתובבת, שולפת את הטלפון שלי, מחליקה עליו כדי לפתוח את המצלמה ומציבה אותה מעל לראש כך שאני מצלמת את הבחורים מאחוריי ומשאירה את מאט מחוץ לתמונה. כולם כבר פחות או יותר לבושים. יש עדיין כמה בתי חזה חשופים, אבל כולם כמעט סיימו ללבוש את החליפות. המעריצים משתגעים על החרא הזה. "תנו חיוך!"


כולם מסובבים את הראשים שלהם לכיווני ומחייכים בצייתנות כשהם אומרים, "צ'יז!"


אילפתי אותם ממש טוב.


"תודה." אני מחזירה את הטלפון לכיס ופונה אל היציאה. "אל תשכחו שאנחנו הולכים לשתות — אבל לא יותר מדי — ולאכול המבורגרים בלואי'ז. קחו אובר אם בכל זאת יש לכם תוכניות לדפוק את הראש."


מקהלה של "כן, פרנקי," מהדהדת מאחוריי כשאני פותחת את הדלת ומרגישה שאני מרחפת על תחושה משביעת רצון וחדורת מטרה של אישה שחייה מסודרים וצפויים. בדיוק כמו שאני אוהבת.


בלואי'ז אני מורידה את הז'קט ומקפלת את השרוולים כדי להתכונן לארוחה שהזמנתי. חליפות ומזון ברים שמנוני לא ממש הולכים ביחד, אבל אף פעם אין מספיק זמן כדי להחליף בגדים אחרי שאני מסיימת את החובות המקצועיים שיש לי בסוף משחק ולפני שאנחנו יוצאים, כך שאני תקועה בבגדי העבודה הרגילים שלי.


כמו כל שאר השחקנים וחברי הצוות, אני לובשת חליפה בימים של משחק. ז'קט שחור עם סיומת פפלום, מכנסיים מחויטים תואמים באורך הקרסול וחולצה לבנה עם כפתורים שחורים. אורך המכנסיים מציג לראווה את הסניקרס שלי, נייקי קורטז בצבעי השחור והכסף של הקבוצה. כרגיל, גם הלק שלי שחור מבריק עם נצנצים כסופים בציפורן של האמה, כדי לזקור אצבע שלישית בחגיגיות יתרה. הלוק כולו מזכיר את ונסדיי אדמס, וכמו אצלה יש לו אפקט מרתיע מכוון. אנשים עוזבים אותי לנפשי. וככה אני אוהבת את זה.


"צ'יזבורגר כפול." אומר הברמן שלנו ג'ו.


"תודה." אני מנידה בראשי ומושכת את הצלחת אליי.


אחד מהדברים הנחמדים בלואי'ז זה שהם נותנים קדימות להזמנות שלנו — קבוצת ספורטאים רעבים שזקוקים למזון בדחיפות אחרי משחק — ככה שלא עוברות עשר דקות מרגע שהגענו וכבר השרוולים שלי מופשלים ושומן מטפטף לי במורד הידיים כשאני נוגסת בהמבורגר שלי. אני מחזיקה אותו מעל הצלחת, רוכנת כדי לקחת את הקשית של המשקה שלי בפי ושואבת לגימה ארוכה של בירה שחורה.


לואי'ז היא מסעדת המבורגרים קטנה ופשוטה ונפלאה מהסוג שהולך ונעלם מלוס אנג'לס ככל שהשנים עוברות וגריסת הגרנולה מתפשטת. אני נשבעת שרק לפני ארבע שנים, כשעברתי לכאן, העיר עדיין הייתה מוקד של המבורגרים שמנוניים ואוכל רחוב הכי טוב בעולם. עכשיו הכול מלא בבר מיצים אחרי בר מיצים לצד איזה שיט שלא יהיה שגווינת פלטרו טענה שמשטח את הבטן.


הבירה השחורה מבעבעת בשמחה בבטן שלי ואני שולפת מלפפון חמוץ מהלחמנייה ומנשנשת אותו.


"החיים קצרים מדי, אסור לוותר על המבורגרים."


וילה גונחת בהסכמה במושב לידי. היא יוצאת עם ריידר, אח של רן, כך שזו לא הפעם הראשונה שאנחנו מדברות. אבל זו הפעם הראשונה שאנחנו מחזקות את הקשר בשיחה על כמה מצערת הנטייה המתגברת למזון בריאות בדרום קליפורניה. יותר נכון, אני נושאת מונולוג בן חמש דקות רצופות בנושא בזמן שהיא גונחת ואוכלת ונראית כאילו היא מסכימה איתי. אני נוטה להתקבע על דברים ואז לדבר עליהם יותר מהמקובל אצל אחרים, ולמדתי שהתכונה הזאת מעצבנת חלק מהאנשים ומשעממת אחרים. אבל מדי פעם אני מוצאת מישהו שמתעניין בנושא באותה המידה. למרבה הצער, אני בדרך כלל מבינה שנשאתי מונולוג רק בדיעבד. אני נשבעת שאני לא ממציאה את זה. אני לא שמה לב בזמן שזה קורה. כולם מכירים את האמרה, "הזמן טס כשנהנים," וזו הדרך היחידה שלי להסביר איך המודעות שלי עובדת כשאני נכנסת לעניינים ומדברת על משהו שמרתק אותי — אין לי שמץ של מושג כמה זמן עובר.


אבל זו לא הפגישה הראשונה שלי עם וילה, אז אני יודעת שהיא תרגיש בנוח להשתיק אותי או לשנות את הנושא אם תרצה. נפגשנו רק כמה פעמים, כי היא שחקנית כדורגל מקצועית ועסוקה מאוד, אבל התחברנו היטב במהלך המשחקים הספורים שהיא וריידר נכחו בהם.


"המבורגרים מופלאים," היא אומרת בפה מלא. "בחיים לא הייתי יכולה לוותר עליהם. כאילו, המאמנת תהרוג אותי אם היא תדע שאכלתי את זה, אבל לעזאזל, אין שום דבר יותר טוב מצ'יזבורגר כפול אחרי יום ארוך. לא אכפת לי כמה זה מזהם את הסביבה. תהרגו פרה ותביאו לי אותה לבטן."


ריידר מתרחק מהשיחה שהוא מנהל לידנו ואומר לה, "אני אתעלם מחוסר הרגישות הסביבתי שלך כי את יודעת לנשק, סאנשיין, וגם כי שמונים אחוז מהזמן אני מבשל לנו אוכל בריאות טבעוני."


וילה מפנה אליו חיוך מבויש. "לפעמים אני מצטערת שהגדג'טים האלה על האוזניים שלך עובדים כל כך טוב, ריי."


ריידר מרכיב מכשירי שמיעה שכמעט אי אפשר לראות בסבך השיער הבלונדיני שלו. כמו רן, גם הוא בחור נאה. זקן קצר, עיניים ירוקות בהירות ועצמות לחיים זהות לאלה של אחיו.


וילה וריידר גרים צפונה מכאן במדינת וושינגטון, בבית בלב היער. וילה משחקת שם בקבוצת הכדורגל ריין אף־סי. ממש קל לדמיין את זה כשמסתכלים עליהם. לריידר יש מראה של חובב טבע עם חולצת המשבצות הדהויה שלו, הג'ינס הבלויים והמגפיים. וילה משתלבת במראה עם הבגדים החמים והמעשיים שלה — קפוצ'ון של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס וג'ינס קרועים. אין על פניה איפור שידגיש את עיני הענבר הגדולות שלה או את השפתיים התפוחות, ויש לה רעמת גלים ותלתלים מדהימה ופראית שהיא לא מרסנת עם קרמים או תסרוקות ומשאירה במלוא יופייה הטבעי.


וילה טבעית מבפנים ממש כמו שהיא מבחוץ, ואני אוהבת אנשים כאלה. אני מסתדרת עם טיפוסים שהפה שלהם וליבם שווים. וילה היא כזאת והיא מזכירה את שתי החברות הטובות שלי בלוס אנג'לס, אנני ולוֹ. לא קל לי להכיר חברים חדשים, אבל אני מרגישה שאני מתחברת לווילה הארצית וחובבת ההמבורגרים.


ריידר מחייך אליה והחיוך של וילה מתרחב בתגובה. אני שומטת את ההמבורגר שלי על הצלחת בקול חבטה ומעבירה צ'יפס אחד בקטשופ. "בשם אלוהים, תתנשקו כבר וזהו."


ריידר צוחק, מנשק את וילה ברכות על הרקה ופונה בחזרה אל האנשים שדיבר איתם קודם — רן, הקפטן שלנו רוב, השוער שלנו פרנסואה ולין, מגן חדש ומבטיח, שעומדים כולם בחצי מעגל.


"סליחה," וילה לוגמת מהלימונדה שלה בלחיים ורודות. "אנחנו עדיין בשלב של 'אני ממש בעניין שלך ורוצה להפשיט אותך בכל רגע שאפשר'."


אני מנפנפת ביד שלי שעדיין אוחזת בצ'יפס. "אני צריכה להתנצל. למוח שלי אין מסנן. רוב הדברים שאני חושבת מתגלגלים לי מהפה. לא התכוונתי להיות חצופה. אתם מאוהבים ומאושרים. אין לך על מה להתנצל."


וילה מחייכת ומרימה את ההמבורגר שלה. "תודה. כאילו, פעם הייתי נגעלת כשראיתי אנשים מאוהבים כאלה בציבור. תמיד שאלתי את עצמי למה כל כך מסובך לחכות עם כל הנגיעות עד שמגיעים הביתה." היא פוערת פה גדול, נוגסת בהמבורגר שלה ומדברת לפני שהיא בולעת, "ואז פגשתי את ריידר והבנתי שכן, אם יש לך את האדם הנכון, זה באמת כל כך מסובך לחכות."


ההמבורגר נתקע לי בגרון. איזה רעיון מבעית, להימשך למישהו עד כדי כך שאין לך ברירה אלא לאהוב אותו. אני מנסה לחייך כדי להראות לה שאני בסדר, אבל אני לא מסוגלת להפיק חיוכים מזויפים. בכל פעם שאני מנסה נוצר הרושם שאני עומדת להקיא.


וילה צוחקת. "את נראית כאילו הרגע סיפרתי לך שכלב חרבן לך בתוך הלחמנייה."


היא קלעה בול.


לבסוף אני מכחכחת בגרון ובוהה באוכל שלי. "אני, אה —" קשה להסביר את העמדה שלי לגבי מערכות יחסים. ואומנם אני מחבבת את וילה, אבל אני עוד לא מוכנה לדבר איתה על הנושא.


היא מתנגשת בי בעדינות. "היי, אני סתם צוחקת עלייך." היא מטה את הראש ומתבוננת בי למשך רגע ארוך. "את לא בקטע של מערכות יחסים?"


אני מנידה בראשי ונוגסת במנה שלי. "לא, אני לא בקטע. אני לא מתנגדת להן עקרונית, הן פשוט לא מתאימות לי."


"כן. אני הייתי ממש נגד כשפגשתי את חוטב העצים." היא זוקרת אגודל מעבר לכתף שלה אל קבוצת הגברים שכוללת את ריידר. רן צוחק ממשהו שריידר אומר וגורם גם לו לצחוק בתגובה.


מהצד הם נראים כמעט כמו תאומים, מלבד העובדה שכל דבר ברן כאילו צורח אליי שאתבונן בו. שיער גלי פרוע בצבע חום־אדמדם, אף ארוך ועצמות לחיים חדות. הוא מצליח איכשהו לסדר את זקן הפלייאוף שלו, ככה שעדיין אפשר לראות רמז לשפתיו המלאות שמתעקלות בשעשוע. קמטים מופיעים בזוויות עיניו כשהוא צוחק, והוא נוטה לאחוז בחזה שלו ולהתכופף מעט קדימה, כאילו העובדה שהצחיקו אותו נוגעת מאוד לליבו.


כל כך שמח. כל כך חסר דאגות. איך נראים החיים כשאתה טיפוס כזה? כשאין לך משקל על הכתפיים?


אין לי מושג. במערכות יחסים בעבר, אני הייתי העול, הבעיות שצריך להתמודד איתן, הסיבוכים שצריך לנהל. במקום שבו גדלתי, אנשים התייחסו אליי כאל בעיה ולא כאל בן אדם. זה גרם לי להגיע לשתי מסקנות. אחת, הגיע הזמן לעבור. ושתיים, כדי להגן על עצמי מפני השפלות חוזרות עדיף להתבודד ולנעול את ליבי מאחורי סורג ובריח.


לכן אני לובשת שחור. אני לא מחייכת. אני מסתתרת מאחורי מסך של שיער כהה ורשימת משימות באורך קילומטר. אני מקדמת בברכה את הדימוי המכשפתי, מסתובבת עם פרצוף חמוץ תמידי ומסתפקת בגניחות בתור תשובה מתי שרק אפשר. אני לא מתיידדת עם השכנים או משתתפת באירועים חברתיים של הקבוצה. אני נשארת בבדידות הבטוחה שלי, קרה ומרוחקת.


ולגמרי בצדק. אני לא אתן שיתייחסו אליי שוב כמו שהתייחסו אליי בעבר.


וילה טופחת לי על היד בעדינות ואז זורקת צ'יפס אחד לפיה. "רוצה לדעת מה גרם לי לשנות את דעתי?"


אני מציצה אליה. "לא."


זה גורם לה לצחוק שוב. "את משהו, פרנקי. רוני תמות עלייך."


"רוני?"


"החברה הכי טובה שלי מהלימודים. היא עושה עכשיו תואר במשפט ביו־רפואי בסטנפורד."


באופן נדיר אני מצליחה לסגור את הפה ולא לדבר על התוכניות שלי עצמי ללמוד משפטים.


נכון, הגשתי את המועמדות שלי לאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס כבר לפני כמה חודשים. נכון, התאבססתי ועבדתי על טפסי המועמדות כמו משוגעת, ואני כמעט בטוחה שהם מושלמים. אבל עדיין לא קיבלתי תשובה חיובית.


אני לא אומרת דבר ולוגמת עוד מהבירה השחורה.


"מתישהו בקרוב בטוח יהיה למישהו משבט ברגמן יום הולדת," וילה אומרת. אם אני זוכרת נכון את מה שהוא סיפר על המשפחה שלו, לרן יש כמות מפחידה של אחים ורובם גרים בסביבה. הוא אחד מהספורטאים הנדירים שנבחרו לקבוצה בעיר שבה גדלו, ואין לו כל כוונה לעזוב. בשבילי, כניו־יורקרית לשעבר שעברה בכוונה לצד השני של הארץ, זו בחירה בלתי נתפסת.


"אולי זיגי?" וילה בוהה בתקרה בזמן שהיא עוברת על איזשהו לוח שנה מנטלי. "כן, נראה לי שזיגי היא הבאה בתור. אחרי שריי ואני התחלנו לצאת ובמיוחד אחרי שעברנו לטקומה, רוני התחילה להגיע לכל המסיבות המשפחתיות של הברגמנים כדי שלה ולי יהיה הכי הרבה זמן שרק אפשר להתראות ולהתעדכן. היא ילדה יחידה עם אופי מוחצן, אז היא התאהבה במשפחה הגדולה ועכשיו היא ברגמנית של כבוד. בואי למסיבה של זיגי ותפגשי אותה שם."


אני נחנקת מהמשקה שלי. "אה, אבל למה שאני אהיה שם?"


וילה טופחת לי על הגב בעדינות. "כי הרגע הזמנתי אותך. אני צריכה מישהו שיהיה בצד שלי באירועים האלה, פרנקי. הברגמנים ורוני, הם פשוט נורמליים מדי ולא מספיק חמוצים. לא כמוך וכמוני."


"תודה?"


"אני צריכה נשמה תאומה לרגזנות. ברצינות, בואי למסיבה הבאה. רן ואת חברים. אימא שלו תמיד מנדנדת לו שיביא איתו מישהי. אני בטוחה שהוא ישמח אם תצטרפי אליו."


יש כל כך הרבה רכיבים מדהימים בדברים שלה שאני פשוט לא מוצאת את המילים. אני ממצמצת, מסיטה את מבטי ומזיזה את הצ'יפס שבצלחת שלי ממקום למקום.


וילה מרימה את המנה שלה, אבל עוצרת לפני שהיא נוגסת בה. "חוץ מזה, לשתינו יש את אותה נשמה עצבנית, אז אם פעם תמצאי מישהו שיגרום לך לרצות לשנות את העמדה שלך בעניין מערכות יחסים, אני אהיה כאן בשבילך, בסדר? רק תגידי."