"אני צריכה לצאת. לעולם אי־אפשר לדעת מה ילד יום, וזה גם לא משנה. אנחנו לא תלויים במה שיוליד היום, גם לא בזמנים כאלה".


אתי הילסום, ״השמיים שבתוכי״


המתגרה


מַעֲלָה גֵּרָה מֵהַמְּגֵרָה,
מְקַמֶּטֶת אֶת הַמֵּצַח,
מְעַסָּה בַּלּוּטַת הַחֲלִימָה –
הֲרֵי לֹא תִּחְיִי לָנֶצַח.


אָז שׁוֹרְרִי אֶת סוֹדוֹתַיִךְ,
חוֹלְלִי אֶת תְּנוּעָתֵךְ.
אֶת מְגִלַּת חַיַּיִךְ
נַקְּדִי בְּצִבְעֵי הַלֵּב.


הַסְכִּימִי לַעֲלוֹת עַל הַבָּמָה,
לַקְּטִי לָךְ גַּרְיָנִים אֶל הַחֲלוֹם.
אִסְפִי אוֹתָם לַאֲלֻמָּה,
הָעֵזִּי לִצְהֹב לְאוֹר הַיּוֹם!


עולם מלא אלמונים


מְלַקֶּטֶת עֲלֵי מִלִּים בַּגִּנָּה,
בְּצִבְעֵי אָדָם־דָּם דָּגָה וָרֹד,
מְשׁוֹרֶרֶת רְגָעִים בְּהַזְמָנָה
שֶׁמַּשְׁאִירִים בִּי טַעַם שֶׁל הוֹד.


בְּאַלְמוֹן הֹדִי בְּאֶלֶם מַבִּיטָה.
בְּרֹאשִׁי מְהַדְהֲדִים כָּל תֵּאוּרֶיהָ
שֶׁל זוֹ שֶׁבִּכְפָר עַזָּה אִבְּדָה –
בֹּקֶר אֶחָד – אֶת כָּל חֲבֵרֶיהָ.


עצב צהוב


פֶּרַח הַקַּקְטוּס הַזֶּה כֹּה נָדִיר,
שֶׁפָּשׁוּט בָּא לִי לִכְתֹּב עָלָיו
שִׁיר.


צֶבַע הַפְּרִיחָה,
כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ בְּיָמִים יָפִים,
מַרְחִיק כָּל מַחְשָׁבָה עַל רֹעַ אֱנוֹשִׁי,
אָז לָמָּה, לַעֲזָאזֵל,
הוּא מַזְכִּיר לִי
חֲטוּפִים?