יום שלישי, 3 במאי


7:12 בבוקר


או מיי גוד או מיי גוד או מיי גוד!!!!!!


היום אני צריכה לפגוש את אצבעות חטיפי גבינה ואולי אפילו לדבר איתו...


אני יודעת שדיברנו אתמול בלילה, אבל זה היה רק בווטסאפ. היום נדבר פנים אל פנים וזה משהו אחר לגמרי, כי בשיחה אני באמת אראה אותו ממש בעיניים ובאמת אדבר איתו ממש עם הפה.


או מיי גוד!!


אני ממש־ממש לא רוצה להתנהג שוב כמו מטומטמת ולהרוס הכול, כי זה הולך כל כך טוב... למקרה ששכחת, יש לנו דייט אמיתי.


או מיי גוד!!!!!!!!!!


בכל אופן, עדיף שאפסיק לחשוב על דניאל כל הזמן ואלך להתלבש ולצחצח שיניים, אחרת אאחר לבית הספר. אעדכן אותך מייד כשאחזור הביתה.


אחֵל לי הצלחה!


הערה לעצמי: את חייבת להפסיק להגיד או מיי גוד כל הזמן.


16:14 אחר הצוהריים


אוקיי, חזרתי.


אז... מפני שדי איחרתי לבית הספר מסיבות שלא תלויות בי, בכלל לא ראיתי את דניאל עד הפסקת הצוהריים.


ואז עמדתי לי ככה עם ג'ס בתור לארוחת הצוהריים, והוא נכנס עם כמה חברים.


ג'ס התחילה


לדחוף אותי קצת


עם המרפק ואמרה...


היא באמת חשבה שהיא ממש־ממש מצחיקה, אבל בעצם זה לא היה מצחיק בכלל. לו יכולתי לשים לה מחסום לפה בלי למשוך עוד תשומת לב למצב הייתי עושה את זה, אבל במקום זה פשוט נעצתי בה את המבט הכי קטלני שלי.


אני מתאמנת על המבט הכי קטלני שלי כבר שלוש שנים וחצי בערך. אם תרצו לשפר את שלכם עד שיהיה ממש מושלם, הנה ההוראות הפשוטות שלי:


איך לנעוץ את המבט הקטלני המושלם:


1 לפתוח עיניים גדולות־גדולות.


2 להטות קצת את הראש לצד שמאל.


3 לחרוק שיניים ובאותו זמן גם להדק את השפתיים.


4 לקמט את המצח כאילו את שואלת: "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?!?!"


טוב, אני מודה שהמראה הזה לא הכי מושך בעולם, אבל הוא עושה את העבודה וזה כל מה שצריך.


בכל אופן... מצטערת. בחזרה לסיפור...


פתאום דניאל נעמד ממש מולי,


ושלח אליי מבט ממש מוזר.


ואז נזכרתי שאני עדיין מדגימה את המבט הקטלני שלי — ומייד ארגנתי מחדש את תווי הפנים כדי שכל חלק יחזור למצב הרגיל שלו.


אם לא מחשיבים את החלק המוזר בהתחלה, יומני, תשמח מאוד לדעת שהשיחה הייתה ממש מוצלחת. כתבתי כאן את תמליל השיחה כי אני יודעת שזה בטח מעניין אותך מאוד־מאוד...


אני:


היי, דניאל!


דניאל:


היי, לוטי.


אני:


מה אתה מתכנן לאכול היום לצוהריים?


דניאל:


הבאתי איתי טורטיית גבינה. ואת?


אני:


אני אקנה לי טוסט פַּאנִינִי עם גבינה.


דניאל:


נחמד.


אני:


יש לך חטיפים?


דניאל:


כן, אלה עם הגבינה.


אני:


מגניב.


* חמש שניות של שתיקה מביכה *


אני:


אה, אז אתה אוהב חטיפי גבינה?


דניאל:


כן.


אני:


באמת חשבתי ככה... פשוט שמתי לב שאתה אוכל די הרבה חטיפים כאלה... כל כמה זמן אתה אוכל חטיפים בדרך כלל?


דניאל:


אמממ... אני לא בדיוק יודע, אולי פעמיים בשבוע...
למה? את עוקבת אחרי צריכת החטיפים שלי, לוטי?


אני:


לא! היה מוזר אם הייתי עושה את זה...


דניאל:


כן, זה באמת היה מוזר.


אני:


פשוט, אני מגלה בכל פעם מחדש שאבקת הגבינה בחטיפים האלה משאירה די הרבה לכלוך, ולפעמים היא גם נתקעת מתחת לציפורניים ואז צריך לרחוץ ממש־ממש טוב את הידיים... גם אצלך זה ככה?


דניאל:


אמממ... יכול להיות... לא כל כך שמתי לב.


אני:


המממ.


* עוד שלוש שניות של שתיקה מביכה *


אני ודניאל באותו זמן: אז...


* צחוק עצבני *


דניאל:


את עדיין בַּעניין של שבת הבאה, כן? נפגשים בגלידריית ג'לאטו בשלוש?


אני:


כן, יופי. נתראה שם!


טוב, השיחה לא הייתה לגמרי מושלמת. החלק עם אבקת הגבינה אולי היה קצת מוגזם, ויכול להיות שנשמעתי כמו תמהונית פריקית של חטיפים, אבל זרעתי את הזרע בנושא אבקת הגבינה מתחת לציפורניים, ככה שלפחות הוא מודע עכשיו לסכנות.


החלק הכי טוב בשיחה היה שכל המילים שאמרתי היו מילים אמיתיות, ככה שאתן לעצמי ציון "מעולה" על המאמץ. כל הכבוד לי.


המחשבה היומית:


חייבת לנסות לחשוב על נושאים לשיחה


שלא קשורים לחטיפים.