6/11/2023
"שחר, שחרון, שחרוד, בּוּבּי הילד שלי, האהוב שלי, שלנו. נפל אתמול 5/11/2023 בעזה. ילד פרח, מתיקות אין קץ. חכם ונבון, עמוק כאוקיינוס, רוחני ורגיש. הלך לפני שהספיק לחיות באמת. כל כך הרבה תוכניות. כל כך הרבה שאיפות. כל כך הרבה אהבה שנגדעה לה כך פתאום. ילד אהוב שלי. שלנו. אני לא יודע איך אפשר להמשיך מכאן." (פוסט ראשון בפייסבוק)
כך התחיל סופך, ארבע שורות של מילים, של אותיות אחידות, שחורות, שמבטאות את אובדנך, את קריסת חיינו. אחר־כך מבול, שיטפון של מילים, זרם, נשפך, נרשם, נכתב בצער, בדמעות, ביגון, בכאב ללא סוף. שורות ועוד שורות של מילים ושל אותיות שחורות, שנערמו אחת על גבי השנייה, עד שנאספו לספר זה.
שחר הותיר אחריו רבים כל כך שהיו קשורים אליו בעבותות של אהבה, של חברות, של דם.
שחר הוא נכדם של איתן ורותי מבטח מכנרת ושל יעקב ז"ל ויפה כהן מתל קציר. הוא בנם הבכור והאהוב של ארז ושירה, אח קרוב של דריה ושל רוני, האהבה הגדולה של אודיה, וחבר יקר לאינספור חבריו מהבית, מהמכינה, מהצבא ומכל מקום שבו נגה אורו.
זהו ספרו וסיפורו של שחר, אל שחר, על שחר, אבל גם ספר על כאב שאין לתאר, על חיים שנגדעו ועל הכוח להמשיך. את הספר כתב ארז לבנו, סמ"ר שחר כהן מבטח, בן 22 מכרמיאל, ששירת בחטיבת השריון 401 כטען קשר בחפ"ק מג"ד, גדוד 9, ונפל במלחמת "חרבות ברזל"
