פרק 1
רוזי וגה: סיוטה של כל לקוחה בחנות כלבו.
באמת, זה מה שאמור להיות כתוב בתג שלה, במקום יועצת קוסמטיקה. כדי לעמוד בדרישת התפקיד, מישהי צריכה בראש ובראשונה לבקש ממנה ייעוץ, נכון? הבעיה הייתה שאף אחת לא ביקשה שירססו אותה בבושם. ובאמת, זה כל מה שזה היה. רק שפריץ קטן. למה הלקוחות לא הסכימו שהיא תגרום להן להריח טוב? זאת בקשה כל כך גדולה?
רוזי קרטעה לדלפק של קליניק על עקביה הגבוהים, תוך שהיא נזהרת מפני המפקחת שלה, מרתה, ואז נשענה באגביות על הזכוכית ונאנחה בעוד הלחץ יורד מבהונותיה וקרסוליה. אפשר היה לשער שרוזי חיילת בצבא, ולא דיילת יופי במחלקת הבשמים בקניון. אם היו תופסים את רוזי בהפסקה לא מתוכננת, לא היו מנכים משכרה או משהו רציני כל כך. היא רק הייתה מקבלת משמרת של השפרצת בושם מסריח יותר למחרת. למרתה היו דרכים משלה להיות מרושעת.
רוזי רכנה מעל הדלפק והציצה בשעון הנוכחות: 21:29. נותרה קצת יותר מחצי שעה, והיא הייתה מותשת מעמידה על רגליה מהשעה שלוש. הלקוחות היחידים שנותרו ב"הָסקֶל" היו עסוקים בקניית מתנות יום הולדת של הרגע האחרון, או ברכישה ספונטנית של בגדים לקראת ראיון עבודה. לקוחות לא שוטטו בקניון להנאתם בשעה כה מאוחרת. אך היא נדרשה להישאר עד סוף המשמרת. בגלל הסיכוי הקלוש שמישהי תרצה להריח כמו בֶּגוֹניה ואלגום לפני השינה.
צווחה פילחה את האוויר, ושני ילדים שאחזו בפרעצלים מהסוג שקונים רק בקניון, דהרו לאורך שורת הבשמים בה רוזי עמדה, כשאימם רצה אחריהם עם לא פחות משלוש שקיות מתחת לזרועה. רוזי הספיקה לזנק הצידה מדרכם, אבל רגלו של אחד הילדים התסבכה ברגלו של השני ושניהם השתטחו, ושני הפרצעלים התהפכו והתגלגלו כמו שיח עשבים במערב הפרוע אל תוך התצוגה של דיור, שנטתה על צידה, התנדנדה, והתרסקה. בקבוקי בושם התנפצו על הרצפה בקול נפץ מרתיע, ויצרו הצטברות של ריחות שונים שהתמזגו למשהו שניתן לכנות רק כיותר מדי מדבר טוב.
"תהרגו אותי עכשיו," האימא ייללה לעבר התקרה, והפנתה עיניים אדומות לעבר רוזי. "תעזרי לנו, בבקשה."
צליל צורמני בקע ממערכת הכריזה של חנות הכלבו. "שירות תחזוקה לקוסמטיקה."
שני הילדים פרצו בבכי רם, ואף אחד מהם לא קם מהרצפה.
מערכת הכריזה השמיעה רחש סטטי בחלל האוויר, ואילצה את כולם לאטום את אוזניהם, אלא שרוזי הצליחה לאטום אותן רק באצבע אחת, מכיוון שעדיין אחזה בבקבוק בושם. "ותביאו איתכם סחבה," האיש סיים את דבריו בנימה ישנונית.
רוזי לעסה את שפתה התחתונה לרגע, ואחר כך הניחה את הבושם, ובכך חטאה חטא בסיסי בעיני המפקחת שלה. אל תתבטלי, תמיד אחזי בבקבוק. המילים הללו היו כתובות על שלט בחדר ההפסקה בפונט שגודלו 72. אבל זמנים נואשים הצריכו שימוש באמצעים נואשים, ובידיה החופשיות רוזי יכלה להתכופף ולעזור לילדים לקום על רגליהם, בעוד אימם הצטערה על כך שכבר אינה מעשנת.
למקום הגיע נער שגרר סחבה מאחוריו והקשיב למוזיקה רועשת באוזניות, ורוזי הובילה את הילדים אל אימם, נופפה את ידה בביטול בתגובה להכרת התודה וידעה שעליה למצוא את בקבוק הבושם שלה, לפני ש —
"אין לך בושם ביד, אני רואה," מרתה התלוננה והתרוממה מאחורי דלפק הזכוכית, כמו ערפד עם רדת השמש. "איך נוכל למשוך את הלקוחות?" היא העמידה פנים שהיא סורקת את סביבתה הקרובה. "אולי העמלה שלנו תצוץ פתאום מהאוויר?"
מחייכת כנדרש, רוזי הרימה שוב את הבקבוק שלה וניערה אותו. "חמושה ומוכנה, מרתה."
"הו, הינה הוא." מרתה הסתלקה משם והלכה להטיל את אימתה על מישהו אחר. אבל לא לפני שצעקה אל רוזי מעבר לכתפה, "מחר את מציעה דגימות של Le Squirt Bon Bon."
רוזי חשקה את שיניה הטוחנות וזקרה אגודל לעומת המפקחת שלה. "לא יכולה לחכות!" איש לא מכר מעולם בקבוק Le Squirt. היה לו ריח של מישהו שהתעורר עם הנגאובר, כשל למטבח בלי לצחצח שיניים ודחף לפיו קאפקייק — ואחר כך נשף לתוך בקבוק והניח אותו על המדפים.
היא חככה בדעתה האם זה יהיה נבון מצידה לשלם לאיש התחזוקה כדי שיעלים את בקבוקי ה־Le Squirt — עבודה לאדם שמכיר את המערכת מבפנים — כשקול צעדים מתקרבים לכיוונה של רוזי אילץ אותה להזדקף, כמו על פי פקודה. היא דחפה את עצמה מהזכוכית והושיטה את בקבוק הבושם, מוכנה, שפתיה נפערו בחיוך שהכאיב ללחייה הצורבות. גבר הגיח מעבר לפינה, חיוכה נעשה מעט יותר נינוח וידיה חזרו למקומן לצידי גופה. גם אם בא לקנות מתנה לאשתו, אין ספק שהבחור לא ירצה לחזור הביתה כשהוא מדיף ניחוח בושם של נשים.
רוזי הניחה שהאיש יחלוף על פניה, אבל הוא עצר ליד הדלפק מעברו השני של המעבר, והציץ לתוך תיבת הזכוכית לרגע. אחר כך הוא הזדקף ושלח אליה חיוך חם.
"היי." הוא תחב את ידיו לכיסים, ורוזי עברה על רשימת תיוג הלקוחות הקבועה שלה. שעון יפה. חליפה מחויטת. פוטנציאל לקידום מכירות אם תצליח לשכנע גבר שנראה בבירור כאיש עסקים, שאריזת מתנה הכוללת שלושה פריטים ריחניים היא מצרך חובה בשביל אשתו. "לא היית אמורה להשתחרר כבר וללכת הביתה?"
הוא דיבר אליה? משונה. על רצפת מחלקת הקוסמטיקה רוב האנשים חלפו על פני רוזי כאילו הייתה חפץ דומם. מטרד שולי שהצליחו להתעלם ממנו למשך 3.7 שניות, אלא אם כן נזקקו להכוונה או עזרה בהתנצחויות עם ילדיהם. היא חשה דחף להביט מעבר לכתפה כדי לוודא שהגבר לא פונה למישהי מאחוריה. אולי מרתה חזרה על עקבותיה כדי לוודא שהיא מוכנה לרסס.
"אממ." רוזי ניסתה לנוע בעידון על עקביה והעבירה את הכאב מכף רגל אחת לשנייה. "אין מנוחה ליגע, אני מניחה. הקניון ייסגר בעשר, אז..."
היה משונה לדבר עם גבר. זר. במשך שנים היא לא דיברה אפילו עם בעלה על משהו חשוב באמת. ושאלוהים יעזור לה, העובדה שמישהו טורח לשאול למה היא מאיימת על אנשים בבקבוק בושם בשעה תשע וחצי, נראתה בעיניה חשובה. מישהו שאל אודותיה, הבחין בה, וגרם לה להרגיש מוערכת.
לשבריר שניה, רוזי הרשתה לעצמה להבחין גם היא באיש. באובייקטיביות מוחלטת. הוא היה חמוד. הייתה לו כרס קטנה של אבא, אבל היא לא שפטה. היא לא יכלה לחפש טבעת נישואים מאחר ששתי ידיו היו נתונות בכיסים, אבל האינטואיציה שלה אמרה שהוא גרוש. אולי אפילו גרוש טרי. משהו באופן שבו התקרב, כאילו התכוון ללכת ישירות אל עבר היציאה, גרם לרוזי לחשוב שהוא רק מעמיד פני מתעניין בתיבת התכשיטים. כתפיו המכווצות ושיחת החולין הרשמית רמזו על כך שלמעשה הוא עצר כדי לדבר איתה, ולא הרגיש לגמרי נינוח לעשות את זה.
"את עובדת כאן כבר הרבה זמן?"
הגבר הזה התעניין בה. עד שרוזי הבינה את זה, היא הבחינה שטבעת הנישואים שלה מוסתרת מאחורי בקבוק הבושם. היא התאמצה להטות את הבקבוק אל חזה בלי לעשות זאת בצורה בולטת מדי, כך שטבעת הזהב קרצה אליו מצידו השני של המעבר. האור בעיניו התעמעם כמעט מייד.
רוזי הייתה נאמנה לדומיניק מאז חטיבת הביניים, וזה לא עמד להשתנות בקרוב, אבל היא הרשתה לעצמה ליהנות מהסיפוק הנשי הטמון בידיעה שגבר נמשך אליה. האם הרשתה לגבר אחר מלבד דומיניק לחוש את ההנאה הפשוטה הזאת? לא. לא, היא לא חשבה כך. ובשנים שחלפו מאז שדומיניק חזר משירות פעיל, היא לא זכתה לתחושה מרוממת וקלילה כזאת גם מכיוונו.
הכל ביניהם היה אפל, תאוותני, מבלבל, ו... וכל כך לא בסדר, שהיא לא הייתה בטוחה שנישואיהם יחזרו שוב למסלולם.
אולי זה היה טיפשי להרשות לניסיון פלרטוט מצידו של זר להחזיר הכול לפרספקטיבה באופן כל כך מובהק, אבל זה בדיוק מה שקרה. בליל שלישי משעמם, שהיה אמור להיות דומה לכל ערב אחר. לפתע, רוזי לא רק עמדה במקומה הקבוע מאחורי נברשת הקריסטל המזויפת, כשמנגינת פסנתר משעממת בוקעת מהרמקולים. היא ניצבה בכור המצרף. של מי היו החיים האלה?
לא שלה.
פעם, לפני שנים רבות, היא הייתה תלמידה מצטיינת. חברה בקבוצת הכדורעף של תיכון פורט ג'פרסון — בצוות המחליפות, אבל לא משנה. פעם חלמה להיות שפית.
רגע. לא נכון. רוזי עדיין חלמה להיות שפית. היא צריכה להפסיק לחשוב על החלום הזה בזמן עבר. משהו שנמוג עם משאלה ישנה שהביעה למראה כוכב נופל.
רוזי הניחה את בקבוק הבושם על הדלפק של קליניק ושלחה אל הגבר חיוך לא יציב. "כמה זמן אני עובדת כאן?" היא פלטה צחוק חרישי. "יותר מדי."
הגבר צחק, ונראה שמח על כך ששברה את המתח שנגרם מטבעת הנישואין. "כן, אני יכול להזדהות." הוא שפשף את עורפו בידו. "טוב, אני צריך ללכת..."
הוא עצר את דבריו אבל לא פנה ללכת. רוזי נזקקה לרגע קצר כדי להבין שהוא בוחן את מידת העניין שהביעה, על אף שהיא נשואה. בשאיפה חפוזה היא הנהנה. "שיהיה לך ערב נעים."
רוזי נותרה לעמוד שם אחרי שהגבר הסתלק, עדיין לכודה בתחושה החוץ־גופית. של מי היו החיים האלה באמת? בעוד דקות ספורות היא תחתים את שעון הנוכחות ותסיים משמרת נוספת בעבודה שהיא שונאת, ותחזור אל בית שקט מדי. בית שקט להכאיב ובאופן נורא, שם תחוג סביב דומיניק כאילו שניהם יעלו באש אם יצרו ביניהם קשר עין. איך הכול השתבש כל כך?
היא לא ידעה. אבל עשרים ושבע הוא גיל צעיר מכדי להסתפק באומללות. באי־נחת.
כל גיל מבוגר מכדי לחוש כך.
ואף על פי כן, זה בדיוק מה שעשתה. מבחינה מקצועית ואישית.
"אני חושבת שסיימתי," היא לחשה, והמילים נבלעו בתוך מוסיקת המעליות, צלצול הקופות הנשלפות, וסורגי הברזל שהורדו על דלתות הכניסה לכלבו הסקל. באופן דומה, סורגים ירדו סביב ליבה שנשבר בכל פעם שחלפה בסלון ולא זכתה לשמוע אפילו שלום, מה שלומך.
אני אוהב אותך.
מתי בפעם האחרונה שמעה את המילים הללו יוצאות מפיו של בעלה?
היא לא הצליחה אפילו לזכור.
היא לא הצליחה אפילו לזכור.
אולי דומיניק היה הסיבה לכך שלא יכלה לגרום לעצמה לזנק לעבר השלב השלישי של שאיפותיה. העדר האמון והעידוד מצידו — העדר מוחלט של הכרה בה — מנע ממנה להתקדם. היא השלימה עם גיהינום הבושם הזה. אם היה לה יותר אומץ, היא הייתה אומרת למרתה לאן לדחוף את בקבוק ה־Le Squirt Bon Bon. אבל האומץ הנדרש לכך נעדר אצלה. יותר מדי זמן.
מה קרה לנו? פעם אהבנו זה את זה בטירוף. היינו צוות.
עם תחושה של חזה מלא ברסיסי זכוכית, רוזי נשענה על הדלפק והביטה שוב על שעון הנוכחות. עשר. היא שרדה יום נוסף. הנישואים שלה לא ישרדו.
פרק 2
חיי הנישואים עם דומיניק היו מורכבים.
לגמרי בלשון המעטה.
רוזי החנתה את המכונית בחניה, כיבתה את המנוע והשאירה את ידיה על ההגה בזמן ששאפה ונשפה. פנימה והחוצה. הטנדר שלו חנה ליד המדרכה מחוץ לביתם, כך שרוזי ידעה שהוא בבית, ככל הנראה שותה בירה אחר בירה מול החדשות.
הערב לא היה רק הערב שבו עמדה להגיד לבעלה שזה נגמר.
זה היה הערב הקבוע בו הם היו מזדיינים כאילו העולם קרב אל קיצו.
היא הושיטה את ידה, לקחה את הארנק מהמושב הסמוך, החזיקה אותו בחיקה והביטה בדלת שניצבה במרחק מטרים ספורים ממכסה המנוע של מכוניתה. הדלת הובילה אל המטבח שלהם. היא תיכנס אל הבית כפי שעשתה כל ערב, תחלוץ את נעלי העקב בבעיטה ותחשוב מה להכין לארוחת הערב. ארוחת הערב שלה. דומיניק ודאי כבר אכל לבדו. ארוחות נפרדות. בסך הכול, עוד חלק מחיי הנישואים שלהם, שכבר מזמן היה אמור לסמן את הסוף.
רוזי יצאה מהמכונית וליבה הלם באוזניה כשטיפסה במדרגות המוליכות אל דלת המטבח. היא עמדה מהוססת, אחזה את הידית, והציפייה שהלהיטה את עורה גברה על החשיבה ההגיונית. להיגיון לא היה מקום במה שהתרחש בין רוזי לדומיניק פעם בשבוע, כשהמתח המיני ביניהם הגיע לשיא והם נכנעו. נכנעו עד הסוף. חיי הנישואים שלהם היו אולי קרים, אבל לא בחדר השינה.
מאז אותו לילה, ביום הולדתה השבעה־עשר, כשדומיניק ביתק את בתוליה, הסקס ביניהם הלך ונעשה נפיץ יותר. זה לא השתנה מאז חזר משירותו מעבר לים, אבל משהו חשוב היה חסר. משהו שנזקקה לו כדי להרגיש טוב, ולא רק סיפוק של דחף. חיבה. הגורם הזה נעלם יחד עם החמימות, הדאגה והתמיכה מצד בעלה, והיא נותרה עם גבר מהמם באופן אכזרי שהכיר כל סוד מלוכלך בגופה.
רוזי נשכה את שפתה התחתונה כאות אזהרה, פתחה את הדלת, עברה את המפתן ונכנסה אל תוך הבית. הקולות המוכרים של מהדורת החדשות הגיעו לאוזניה. לצד הטוסטר כבר עמד בקבוק בירה ריק, כמאשים. איחרת. אני מחכה. אירוני, גבר שגילה כמעט אפס מודעות לנוכחותה כאישה עקב בקפידה אחר לוח הזמנים שלה. עד כדי כך שידע שבדרך כלל היא נכנסת הביתה בשעה 10:15 ולא 10:22.
רוזי חלצה את נעלי העקב הגבוהות ופלטה אנקת רווחה אילמת לעבר התקרה.
לפני שהספיקה לעצור את עצמה, היא החליקה את כפות רגליה לתוך נעלי הריצה, עם הגרביונים והכול, וליבה החל להלום בקול באוזניה. זהו זה. אני עושה את זה. אני לא יכולה יותר לסבול את המחסור באהבה, שפעם הייתה שופעת כל כך. החבל שחיבר ביניהם היה עכשיו רופף, ולא היה דבר שיהדק אותו.
על אף שבטנה רטנה ודרשה משהו לאכול, רוזי חלפה על פני המקרר ועברה את סף הסלון. מספיק כדי לראות את צדודיתו של בעלה באור המהבהב שבקע מהטלוויזיה. הערב היא תזכה להקלה, והליבידו שלה ידע את זה היטב. צורך דביק ומתוק התפתל במורד בטנה והמיס את גפיה. כן, דומיניק היה גבר מהמם. על אף ששבר את ליבה לאט ובהתמדה, והותיר אותו רופס וחסר אוויר בתוך החזה שלה, אי אפשר היה להכחיש את האופן שבו גופה הגיב למראהו. בעלה ישב ללא חולצה על הספה, רכון קדימה כשידיו לכודות בין ברכיו. קעקועים כיסו את כתפיו השריריות, דיו שחור על עור חום, בדוגמאות שהיא ליקקה אינספור פעמים.
ראשו היה מגולח, הצלב סביב צווארו — מתנה שקיבל דומיניק מאביו לכבוד סיום לימודיו בתיכון. גבר מהברונקס שחונך כקתולי. מסורת, כבוד, הוקרה. התכונות הללו הושרשו בו בילדותו, אבל נותר מהן רק שלד. לפחות כלפיה. הוא פרנס. הוא עבד כל יום באתר הבנייה עד תשישות, מעולם לא איחר בתשלום חשבונות או דחה את התיקונים בבית. עמוק בתוכה, היא ידעה שדומיניק נאמן. לא היה לה צל של ספק. הוא יכול היה להיות הבעל המושלם.
אם רק היה טורח להעניק לה מזמנו לאורך היום.
הוא היה מוכן להעניק לה מזמנו בלילה. זה היה ברור מהיעדר החולצה והגרביים — וכשנשען לאחור, היא ידעה שהכפתור העליון בג'ינס שלו יהיה פתוח.
בקבוק בירה מלא נח על שולחן הקפה מולו.
דקות חלפו והוא עדיין לא עשה כל ניסיון לגעת בו. הוא ידע שהיא נמצאת שם ולא קם על רגליו לקדם את פניה. לא אמר אפילו שלום. רק ישב שם כמו מלך וחיכה שהמלכה שלו תתיישב לרכיבה, כדי שיוכלו לאתחל שוב את השעון. שבוע נוסף של שתיקה. לילה נוסף של סקס אלים. מעגל אינסופי.
אלא אם כן היא תשבור אותו.
בדרך כלל רוזי הייתה מתחילה להתפשט בדרכה אל חדר השינה, אבל הפעם היא הסתובבה ונכנסה שוב אל המטבח. היא פתחה את הארון מעל הכיור והוציאה את פנקס הכתובות שלה. היא הניחה אותו על הדלפק ובהתה בו, ואחר כך הושיטה את ידה לאחור ודפדפה במסמכים. חשבונות, תיעוד פיננסי, דברים שאין ספק שהייתה זקוקה להם, אף שלא ידעה בדיוק למה. הייתה שם תיקיה שהכילה את תעודת הנישואים שלהם ושטר בעלות על הבית. כל אלה יבואו איתה. על אף שדומיניק התייחס אליה כאילו הייתה חלק מהנוף, הוא לעולם לא יתבע ממנה גירושים.
היא תצטרך לעשות את זה.
"מה את עושה?"
קולו טיפס לאורך גבה כמו קיסוס. אנדורפינים האיצו תחת השכבה העליונה של עורה, וגופה התחנן להקלה שבעלה מעניק כעונש. אבל כשרוזי הסתובבה ועמדה מולו, היא הזכירה לעצמה כמה אבודה ובודדה היא הרגישה באותו ערב בכלבו הסקל. איך הפכה לזרה בחייה שלה — וכמה נמאס לה לחכות שדומיניק שוב יפיח בהם חיים. הגבר שנהג לחלוק איתה את חלומותיה, והפך אותם לשלו? איננו.
"גבר התעניין בי הערב."
לא היה לה מושג מהיכן הגיעו המילים האלה. הן לא היו מתוכננות. אבל ברגע שנפלטו מפיה, נחישותה להסתלק גדלה פי עשרה. כן, בדיוק, בעל. אני תותחית... שהתייחסת אליה כדבר מובן מאליו יותר מדי זמן.
דומיניק קפא לשמע ההצהרה שלה. ממקומה התחום במפתן הדלת המפרידה בין המטבח לסלון, הוא כמו התרחב, וחזהו הגברי עלה וירד כאילו היה קצר נשימה. "סליחה, רוזי?"
"שמעת מה אמרתי. גבר. התעניין. בי." היא הבליטה מותן, והרגישה יותר כמו עצמה מפעם, מכפי שהרגישה שנים. "הערב."
שתיקה טעונה נמתחה ביניהם.
"אם מישהו נגע בך," הוא אמר לאט ופסע צעד אחד אל תוך המטבח, כשהוא ממלא את החלל כמו מאה בלונים, "הוא יתחרט על זה."
"לא היה מגע. רק עניין," רוזי אמרה. "ואתה יודע מה? זה היה נעים. מישהו הסתכל עליי ו... ראה אותי. השקיע מאמץ."
שריר צץ בלסת שלו. "אני ישבתי כאן, וחיכיתי שתחזרי הביתה."
"מה שלא מצריך מאמץ. כבר לא." הוא זקף גבה לעומתה, כאילו אמר, את בטוחה? היא הרגישה דקירות זעם. "זה טוב. שנינו יודעים שזה טוב. אבל..." קולה איים להישבר, ולכן עצרה כדי לכחכח בגרונה. "זה רק סקס ריק. לא נשאר בו כלום."
שפתו העליונה התעקלה. "ואת חושבת שהסקס לא יהיה ריק עם איזה דפוק שהרגע פגשת? מישהו שגילה עניין?"
"אני אומרת שזה יהיה אותו דבר," היא לחשה, ולא הספיקה לעצור את האמת מלצוף. האמת לא הסכימה עוד להישאר כלואה היטב. עם כל וידוי שלה, הכנות הפכה לקלה יותר. הפכה גדולה מכדי שתוכל להמשיך לשתוק בנוגע לכל דבר שפגע בה. במשך שנים. "הסקס לא יהיה טוב באותה מידה. אולי הוא אף פעם לא יהיה טוב באותה מידה עם מישהו אחר, ואולי בגלל זה חשבתי שיש תקווה? לא יודעת, דומיניק. אבל סקס עם גבר זר יהיה אותו הדבר בכל הנוגע למה שחשוב. אני ארגיש אחר כך לגמרי לא משמעותית..."
הוא כמו הפסיק לנשום, עורו החוויר. "רוזי?"
"מה?"
עוד לפני שהספיקה לסיים את השאלה, היא הסתובבה שוב לאחור והתחילה לתחוב את פנקס הכתובות ואת הדפים אל תוך תיקה. עורפה עקצץ והיא ידעה שדומיניק מתקרב אליה. אל תיתני לו לגעת בך, או שתאבדי את המומנטום. חוש השימור העצמי שלה נכנס לפעולה והיא הסתובבה וחמקה ממנו אל מחוץ לסלון, הולכת לאורך המסדרון אל חדר השינה האחורי. טעות מוחלטת, ללכת למקום כלשהו בקרבת מיטה, כשגופה מוכן באופן בלתי רצוני למגע. בערבי שלישי, הם נכנעו. כמו שעון. רוזי חישלה את עצמה אל מול חולשת בשרה, שלפה את המזוודה מהארון והשליכה אותה פתוחה על המיטה.
בחיי. אני עושה את זה.
"מה לעזאזל את עושה?" דמותו של בעלה הופיעה בפתח הדלת, אור הירח שהסתנן מבעד לחלון הדגיש את החזה החשוף המתנשף שלו. "את לא... את עוזבת?"
צחוק חנוק מצא את דרכו החוצה מפיה של רוזי. "אתה באמת מופתע?"
"כן, אני מופתע!" הוא צעק. "סלקי את המזוודה המחורבנת."
"לא."
באותו רגע הוא הבין שהיא רצינית. זאת לא הייתה מריבה. זאת הייתה המריבה האחרונה. אפילו המריבות פחתו והיו נדירות יותר, לא? לא נותרה ביניהם מספיק תשוקה לכך. אלא אם כן הוא היה בתוכה.
רוזי הביטה על השידה, נכונה לרוקן את המגירה שלה בתנועת יד אחת, אבל משהו תפס את עינה. עיתון הציץ מתחת למזרן. בחודש האחרון היא הקיפה בעיגול מודעות פרסום לחללים המתאימים למסעדה שפורסמו בעיתון המקומי. היא ידעה מג'ורג'י שדומיניק מצא את המחבוא הסודי שלה. הוא סיפר על כך לחבריו באתר הבנייה, אבל לא טרח לציין זאת בפניה.
"דומיניק, אתה יודע כמה קשה היה להקיף את המודעות האלה?" היא צבטה את קצה העיתון באצבעותיה וחילצה אותו במשיכה מכלאו שמתחת למזרן, מנדנדת אותו באוויר מול עיניו. "אתה יודע כמה קשה היה לי לתת לעצמי להאמין, אפילו רק לשנייה אחת, שאהיה מסוגלת להגשים את החלום שהיה לי מאז היינו ילדים? מאוד קשה. כי אני כבר לא מאמינה בעצמי יותר. שכחתי איך זה. לחלום. לרצות משהו לעצמי. ו... ואתה ראית את המודעות. ידעת שהן שם, שהתחלתי לקוות שוב..." קולה נחלש עד שהפך ללחישה. "ולמרות זאת לא אמרת כלום?"
דומיניק היה הגון מספיק כדי להיראות מבויש, צבע טיפס על עצמות לחייו החדות.
רותחת מזעם מהעדר התגובה שלו, היא הניחה לעיתון לצנוח ברפרוף אל הרצפה. "אני לא אוהבת אותך יותר."
אוויר נפלט ממנו בצליל פצוע ואיום.
תחושת אהדה טפחה בקרביה, אבל היא התעלמה ממנה בנחרצות. היא רצתה להגיד דברים רבים. היא רצתה לעבור במסרק צפוף על פני כל השנים האחרונות ולהטיח בו את סוגי הכאב שחוותה ממנו. לספר לו כמה נפגעה כשהרחיק אותה מעליו, כשהפסיק לתקשר איתה. איך הרגישה כישלון כשלא יכלה להגיע אליו על אף שחלקו מיטה, בית, חיים. אבל ודאי היה חלק בתוך רוזי שאהב את מה שהם היו פעם, כי פיזית היא לא יכלה לפגוע בו עוד. פשוט תגמרי עם זה.
המשך הפרק בספר המלא
