הקדמה:
תרופה למכה
היי, אני דורון.
הספר הזה מבוסס בחלקו על פרקים מתוך הפודקאסטים שלי, "התשובה" ו"המובן מאליו".
אני מתחקר, כותב ומקליט פודקאסטים כבר די הרבה זמן, ויצא לי לברר ולדבר על מגוון גדול של נושאים, ביניהם ההיסטוריה של האוגרים, תרגומים לסמואית, חורים שחורים, בדיחות בזוקה וקווה קווה דה לה אומה.
בכל נושא שבו אני עוסק, אני משתדל מאוד שמה שאני אומר יהיה נכון. אני מנסה לבדוק ולאמת כל פרט לפני הפרסום. אבל יש דבר אחד שלמדתי בדרך הקשה בשנות הפקת הפודקאסטים, והוא שאין דרך יעילה יותר לבדיקת עובדות מאשר שחרור הפרק לאוזניהם של עשרות אלפי מאזינים. טעות שהצליחה לחמוק ממני במשך חודשים של איתור, אימות ובדיקת איכות, תתגלה תוך שעה מפרסום הפרק. אנשים יעירו לי עליה. שוב ושוב. לנצח.
גם כאן עשיתי כמיטב יכולתי כדי שהדברים שכתבתי יהיו נכונים. בסוף הספר תוכלו למצוא רשימת מקורות, אם תרצו להתעמק בהם ולהיווכח שאני באמת לא המצאתי את מבומבו. ובכל זאת, הסטטיסטיקה מבטיחה שנעשו טעויות. בוודאי ישנם פרטים לא נכונים שאני כנראה אגלה עליהם רגע אחרי שיהיה מאוחר מדי. סליחה על זה.
והפעם עשיתי לעצמי חיים קשים במיוחד. לדייק זה קל יחסית כשעוסקים בנושאים ספציפיים ("החתול שלי מחסל קופסת טונה בדקה ו־32 שניות"), אבל כשמדובר בנושאים קצת יותר רחבים, אין מנוס מלהיגרר למידע פחות ספציפי ("כל החתולים בבית שלי אוהבים טונה"); ואם מנסים לומר משהו רחב וכללי שיכסה נושאים כלל־עולמיים — באופן בלתי נמנע חייבים לגלוש להכללות גורפות ("חתולים אוהבים טונה"), והכללות גורפות מטבען אינן מדויקות. לא אתווכח עם מי שיטענו שקיימים גם חתולים בעלי העדפות קולינריות שונות.
מכיוון שהספר הזה עוסק בנושאים כמו העולם, בני האדם והתרבות האנושית — תחומים רחבים לאללה וכלליים כמו המוות — הכללות גורפות הן דבר שעומד לקרות פה לעיתים קרובות. אתם הולכים לקרוא הרבה אמירות כלליות לגבי בני אדם, ועל כל משפט כזה ניתן להוסיף הסתייגויות כמו "בדרך כלל", "מלבד במקרים חריגים", "כן, אני יודע שזה לא תמיד ככה" ו"אוקיי הבנו, בסדר, אצלכם זה אחרת, אתם מאוד מיוחדים, אפשר להמשיך עכשיו?"
אם מצאתם טעות בספר — ספרו לי עליה, אבל אין צורך לדווח לי על כל חתול שפגשתם שדווקא לא אהב טונה. לכל כלל קיימים יוצאים מהכלל, וכאן אנחנו עוסקים בתמונה הגדולה.
למרות זאת, אני מצפה לקבל הרבה הערות כאלה, כי אף אחד לא קורא הקדמות.1
בקיצור: טל"ח.
הערות
1 ואם חשבתם לשלוח לי הודעה בנוסח "אני דווקא כן קורא הקדמות!" עצרו וחשבו שוב.
15:15
פעם נחת לידי חייזר. הוא צפצף, הבהב, השפריץ מיץ כחול מתוך האנטנה, שִלבב קצת, צִרטט ופנה אלי במילים אלה:
"שלום לך, בן כדור הארץ! מה השעה?"
הראיתי לו את השעון בטלפון שלי, שבדיוק הציג את הסימנים:
ואמרתי לו שהשעה היא שלוש ורבע.
אני חשבתי שבתור היצור האנושי הראשון המנהל תקשורת עם גזע תבוני זר עשיתי עבודה לא רעה. אבל משום מה, החייזר לא הסתפק בזה.
לאחר שהתבונן בעיון רב בשעון שלי, הוא שאל:
"איך קיבלת מהסמלים האלה את המסר 'שלוש ורבע'?"
אז הסברתי לו.
הסברתי לו שהסמל "1" מייצג דבר אחד, כמו זה:
והסמל "5" מייצג חמישה דברים, ככה:
לכן "15:15" זה בעצם:
החייזר נראה מתעניין בשיטות הספירה של בני כדור הארץ, אבל העיר ש־ זה ביחד , כלומר 12, וזה בהחלט לא שלוש ורבע.
הוא צדק, כמובן, אז הסברתי לו שה"1" במקרה הזה לא באמת אומר "1". הספרה הראשונה מימין מציינת אחדות, אבל הספרה שלשמאלה מציינת עשרות. המשמעות של ה"1" כאן היא בעצם 10, כלומר, .
כאן הוא עצר אותי ושאל: "למה דווקא 10?"
אמרתי לו שאנחנו, תושבי כדור הארץ, אוהבים מאוד את המספר 10. הכול אנחנו בעצם סופרים בעשרות. כשאני אומר, נגיד, שיש לי 357 גולות, אני מתכוון שיש לי שבע גולות, ועוד חמש פעמים עשר גולות, ועוד שלוש פעמים עשר־פעמים־עשר גולות.
"אוקיי," הוא התעקש, "אבל למה דווקא 10?"
אני מניח, אמרתי לו, שזה משום שיש לנו עשר אצבעות בכפות הידיים. לכן לספור עד עשר זה דבר שקל לנו לעשות, כי אפשר לספור על האצבעות, אבל כדי להגיע למספרים גבוהים יותר צריך כבר לחלוץ נעליים. לחייזר היו 27 אצבעות בכפות הידיים ועוד שש באוזן, לכן אני מבין למה זה בלבל אותו.
בכל אופן, המשכתי, כשמוסיפים את ה־10 ל־5, מקבלים את המספר 15, כלומר:
אז בעצם, המשמעות של "15:15" היא לא , אלא:
הוא הסכים לקבל את ההסבר, אבל טען, ובמידה רבה של צדק, ש־ זה עדיין ממש לא דומה לשלוש ורבע.
נאלצתי להודות שהוא צודק. הסברתי לו שהמספר 15 מימין מייצג את הדקות. בשעה יש 60 דקות, לכן 15 דקות הן רבע שעה.
"למה דווקא 60?" הוא שאל.
אמרתי לו שאני לא יודע, ככה זה. כנראה אנחנו, תושבי כדור הארץ, אוהבים את המספר 60.
"חשבתי שאתם בקטע של 10," הוא אמר.
כן, אמרתי, בהכול. במדידות מרחקים, בכסף, במשקולות. אנחנו ממש אוהבים את המספר 10. חוץ מבשעות. בשעה יש 60 דקות.
בשלב זה הוא הביט בי בחשדנות רבה. או לפחות אני חושב שזו הייתה חשדנות; קצת קשה לקרוא את הבעת פניו של יצור שהגבות שלו נמצאות מתחת לסנטר, אבל כך פירשתי את הנפנוף הנמרץ של מחושיו האחוריים.
"מה שתגיד," הוא אמר. "אם כך, '15:15' משמעותו 'רבע רבע'."
"לא," אמרתי. "ה־15 השני אומר משהו אחר לגמרי. הוא אומר 'שלוש'."
"למה," שאל החייזר, "לכל השמירקוקים" — לא הכרתי את הביטוי המדויק, אבל אני חושב שתפסתי את רוח הדברים — "אתה אומר 15 אם אתה מתכוון ל־3?!"
הבנתי לליבו, כי גם אותי זה תמיד בלבל כשהייתי ילד. הסברתי לו שאצל בני האדם יש שתי "השעה שלוש" כל יום, אחת באמצע הלילה ואחת אחרי הצהריים. אז כדי למצוא את השעה הנכונה אחרי הצהריים, צריך לקחת את השעה שהשעון מראה, ולהפחית 12 — כי זו חצי יממה, אתה מבין; ביממה יש 24 שעות.
הייתה שתיקה קצרה. ניחשתי מה עומד להגיע.
"למה" — הוא שאל במה שהנחתי שהוא אנחת ייאוש, אם כי זה נשמע יותר כמו בלנדר משתנק — "למה. דווקא. 24?"
"אני… לא יודע," אמרתי לו, "אני מניח שאנחנו, תושבי כדור הארץ, פשוט אוהבים את המספר 24...?"
"אתם, תושבי כדור הארץ, דפוקים בשכל," אמר החייזר, וטס בכיוון הכללי של פרוקסימה קנטאורי.
השעה הייתה כבר שלוש וחצי, אם כי השעון שלי הראה 15:30, ונאלצתי להודות ביני ובין עצמי שהקשר בין שני אוספי המספרים האלה הוא באמת לא כל כך ברור.
הספר הזה נועד לחייזרים.1
אם הגעתם לכדור הארץ לא מזמן, בוודאי הבחנתם כבר בפרט מעניין בנוגע לבני אדם: שום דבר שהם עושים לא הגיוני. האופן שבו אנחנו מתנהגים, הדברים שבהם אנחנו מאמינים, הצורה שבה אנחנו מונים את הזמן או את הבננות שלנו — הכול נראה מוזר, חסר היגיון וכאוטי עד כדי כך שלפעמים כשבני אדם מסתכלים על המספר 15 הם טוענים שמשמעותו היא 3, ולפעמים שהיא רבע.
אנחנו, בני האדם, נולדנו וגדלנו בעולם מלא במוסכמות האלה. מבחינתנו, כך זה היה מאז ומתמיד. אבל שום דבר לא באמת מובן מאליו: לכל אחת מההתנהגויות המשונות של בני האדם קיימת סיבה כלשהי. רובנו חיים את חיינו בלי לעצור אפילו לרגע כדי לתהות בנוגע לסיבה הזו, אלא אם כן מגיע לסביבה איזה חייזר, שואל שאלות קשות, ומאלץ אותנו לחשוב — רגע, בעצם, למה זה ככה?
אבל אני יכול להסביר.
פרק 1:
הדבר הראשון שצריך לדעת על בני אדם
שלום. זהו כוכב לכת המכונה בשם כדור הארץ.
בכדור הארץ חיים יצורים המכונים בני אדם.
יש שני דברים עיקריים שאתם צריכים לדעת על בני האדם כדי שתוכלו להבין כל דבר אחר בנוגע להתנהגות המוזרה שלהם. כדי להסביר מהו הדבר הראשון שצריך לדעת, עלי לדבר על אוכל.
החיה שאוכלת רעל
כדי לחיות, בני אדם צריכים מדי פעם להכניס דברים לגופם. זאת לא אחת התכונות התמוהות של בני האדם, זאת פשוט עובדה ביולוגית. אני בטוח שגם אתם — ולא משנה מאיזה מין, גזע או פלנטה אתם — צריכים להזין את גופכם בחומרים חיוניים. אתם אולי קוראים לזה "פוטוסינתזה קוונטית" או משהו, אנחנו קוראים לזה "לאכול". זה לא מוזר.
מה שכן מוזר הוא שבני אדם מעדיפים לאכול את האוכל הלא נכון.
אם תיתנו לילדים2 לבחור בין כמה סוגים של מזון — ביניהם מנה מזינה ובריאה המלאה בחומרים הדרושים לקיומו ותחזוקו של גוף האדם (למשל: סלט ירקות טריים), ומנה שכוללת ערכים תזונתיים נמוכים מאוד, ומלאה בחומרים מזיקים, שניתן להגדירם כרעל במינון נמוך (למשל: עוגיות, שוקולד, צ'יפס, או במקרה קיצוני ממש, עוגיות שוקולד צ'יפס) — אין ספק כמעט שהילדים יתעלמו מהאוכל המזין וילכו ישר לרעל. כדי להשאיר את הצעירים חיים ובריאים, בני האדם המבוגרים יותר, המופקדים על ביטחונם ובריאותם, נאלצים לעיתים קרובות להגביל את כמות הרעל שהם נותנים לצעירים לצרוך, עד כדי הרחקה פיזית של המזון הרע מהישג ידם של הצעירים. הדבר גורר התנגדות רבה, מחאות ואף רעש צורם ביותר מצד הגורים.
בני האדם הבוגרים, לעומתם, מודעים לכך שהאוכל המדובר מזיק לבריאות ולא מומלץ. הם אוכלים אותו, אבל מרגישים אשמים בגלל זה.
ההתנהגות הזאת היא לא רק תמוהה, כמו רבות מהנורמות האחרות לפיהן חיים בני האדם; היא קטלנית. לפי כל היגיון אבולוציוני, היא כבר הייתה אמורה להביא להכחדתו של המין האנושי. אני אסביר.
קרפיון במדבר
במדבריות כדור הארץ — אזורים צחיחים וחמים, שבהם יש מעט מאוד מים — תוכלו למצוא לפעמים בעל חיים שנקרא גמל. גמל הוא חיה שגופה מותאם לחיים במדבר בדרכים רבות: הוא מסוגל לשרוד זמן רב ללא שתייה, הוא בעל רגליים ארוכות המרחיקות אותו מהקרקע הלוהטת ומאפשרות לו לצעוד מרחקים גדולים, ומסביב לעיניו ריסים ארוכים המגינים עליהן מפני החול והאבק.
לעומת זאת, דבר שלא סביר שתמצאו במדבריות הוא דגי קרפיון. זאת משום שקרפיונים פחות מתאימים לחיים במדבר: אין להם ריסים בכלל, לכן אין מה שיגן על עיניהם מפני חול הנושב ברוח. הסנפירים שלהם קצרים ולא מאפשרים להם להתרחק משמעותית מן הקרקע. כמו כן, הם חיים במים. לכן, אם היו פעם קרפיונים במדבר, הם מתו.
תופעה שגורמת למיעוט הקרפיונים בסהרה אנחנו קוראים "הברירה הטבעית": בעלי חיים נוטים להתאים לסביבתם, מכיוון שאלה שלא התאימו — לא שרדו.
לא רק הגוף של בעלי חיים צריך להיות מותאם לסביבתם, אלא גם המוח שלהם. המוח הוא אוסף של הוראות הפעלה, שבלעדיהן הגוף חסר תועלת. ריאות, למשל, הכרחיות כדי לחיות, אבל הן לא מועילות בלי המוח שמפעיל אותן בצורה הנכונה (פנימה. החוצה. פנימה. החוצה. אלה אולי לא הוראות מורכבות, ובכל זאת, הריאות לא יודעות לעשות את הפעולה הזו ללא הוראה מהמוח). אף חיה לא צריכה ללמוד לנשום; הידע הקשור בהפעלה נכונה של הריאות הוא אינסטינקט — כלומר, מגיע בילט־אין, צרוב במוח, מהרגע שבו אותה חיה באה לעולם. באופן דומה, דגים לא לומדים לשחות, וגמלים לא לומדים ללכת. הם פשוט יודעים. רוב החיות בכדור הארץ מסתפקות בזה; המוח שלהן הוא לא יותר ולא פחות מאוסף האינסטינקטים שאיתו הן נולדו, והן לא לומדות שום דבר חדש. אם תנסו פעם לאלף יתושה, תגלו שאתם מבזבזים את הזמן שלכם ושלה. כך גם אם תנסו ללמד לובסטר אנגלית או לגרום לתולעת גשם להבין אלגברה בסיסית.
הברירה הטבעית יוצרת במוחן של חיות אינסטינקטים שיגרמו להן להתנהג באופן שיסייע להן לשרוד, והאינסטינקטים הנכונים חשובים להישרדות לא פחות מאורך הגפיים או הריסים. לדוגמה: אם זברה שומעת נהמה של נמר, היא מיד בורחת. אף אחד לא לימד אותה לעשות זאת, ובריחה מנמרים היא גם לא דבר שהיא למדה מהניסיון האישי שלה; האינסטינקט שגורם לזברות לא לרצות להיות בסביבה של נמרים טבוע במוח שלהן, משום שהוא טוב להישרדות. אולי פעם היו זברות שנולדו בלי האינסטינקט הזה, אבל הן נכחדו, משום מה.
דבר שזברות דווקא כן רוצות הוא לאכול. כאמור, הגוף של הזברה, כמו של כל חיה אחרת, זקוק למיני מינרלים וחלבונים כדי לתחזק את עצמו. הזברה לא יודעת את זה. היא רק יודעת שהיא רוצה לאכול, ואם היא לא תאכל הרבה זמן, היא תקבל הרגשה רעה המכונה "רעב". נוסף על כך, האינסטינקטים שלה גורמים לה לא רק לרצות לאכול באופן כללי, אלא לרצות לאכול את הדברים הנכונים. ריחו וטעמו של עשב טרי גורמים למוחה של הזברה להפריש הורמונים שיוצרים אצלה הרגשה של סיפוק, או במילים פשוטות יותר: זה טעים. חול, לעומת זאת, לא טעים בכלל, וגם לא מריח טוב, לכן היא לא אוכלת אותו.3 הזברה לא יודעת למה היא רוצה לאכול עשב ולא חול, אבל היא יודעת מה היא אוהבת. וגם כאן, זברה שמשום מה הייתה באה לעולם עם אינסטינקטים לא נכונים, שגורמים לה ליהנות מאכילת חול ולא מאכילת עשב, הייתה מצטרפת במהרה לחברתו של קרפיון הסהרה המצוי: אין חיה כזאת.
אבל בני אדם כאלה — יש. והרבה.
אנחנו לא אוכלים חול בדרך כלל, אבל אנחנו רוצים לאכול דברים גרועים כמעט באותה המידה. בהכללה גסה, מה שבני אדם יחשיבו לאוכל טעים הוא לא בריא, ומה שבריא — בדרך כלל פחות טעים. אנחנו רוצים בדיוק את מה שאנחנו לא צריכים.
במילים אחרות, האינסטינקטים שלנו מקולקלים לגמרי, ולכן מפתיע שבכלל שרדנו עד היום. חיה שנולדה עם מוח שגורם לה לרצות לאכול רעל לא אמורה לשרוד יותר זמן מחיה שכאשר היא שומעת נהמה של נמר, מתעורר בה דחף לגשת אליו ולדחוף את הראש לתוך הפה שלו. אז מה לא בסדר איתנו, ואיך לכל הרוחות אנחנו עדיין בחיים?
זאת שאלה מצוינת. אני יכול להסביר.
המשך הפרק בספר המלא
