“התרחבתי. יצרתי לעצמי בסיס נוח, הכיתי שורשים איפה שהכרתי את שאר העצים. ואת העלים שלי אני מרגיש גם אחרי שהם נושרים. אני אוהב את ההרגשה הזו – להיות שייך. בניגוד לפעם, אני גם מאוד אוהב להיות עלה, אבל עלה כזה שאם הרוח לא מתאימה לו, הוא מוצא איך לעוף לאן שהוא רוצה, גם אם הוא עוד לא יודע איפה זה. לדעת ולרצות. לדעת מה אני רוצה. לרצות לדעת. לרצות לדעת מה אני רוצה. זה לא חייב להיות העיקר, ובטח אם ההתעסקות באלו לוקחת יותר מדי מההוויה שלי. אני אוהב להגיע למקום חדש בפעם הראשונה. הכול חדש לי. האנשים חדשים לי, אף אחד לא מכיר אותי. להיות לבד במצב כזה, אבל לא להרגיש בודד. להרגיש חופשי ובבית, גם אם עדיין אין לי איפה לישון ואני לא דובר את השפה של השוטר ששם אותי בניידת. אז אולי כן יהיה איפה לישון. חודשים אחדים עברו, ופתאום אני עוד עץ. המקום החדש הזה הפך למקום נוסף שאני תמיד יכול לחזור אליו. להגיד שזה הבית שלי? אמרתי את זה גם כשהגעתי. כי הבית הולך איתי, אני זה הבית. איפה שאבחר להיות אני, השורשים ימצאו את המים מהר מאוד”.
אסופת הסיפורים הקצרים בספר השני של רן ונדל, אני פה, דוגמת סיטואציות אמיתיות ודמיוניות, ובהן שיתופים וניתוחים אישיים־חברתיים, חיפושים גיאוגרפיים בארץ ישראל ובעיקר מציאה של אנשים טובים ואנרגיה שמעלה, יחד עם אותם מצבים שליוו את מסע ההשתקעות שלו באוסטריה.
“סיפורים מעוררי מחשבה, מפתיעים, לפעמים מצחיקים־בקול־רם ובעיקר מבטאים את דמיונו הפרוע וחסר המעצורים של המחבר הצעיר” (גילי העורכת)
כשנוודות פוגשת ברצון להשתקע, כשהרווקות פוגשת ברצון לזוגיות קבועה, כשהצועני מכין קדירת עדשים.