יום רביעי, 11 באוגוסט
(היום ה-19 בחופשת הקיץ)
מוֹלִי עזבה רק לפני עשרים ושבע שעות וחצי, ונראה לי שלאף אחד אין מושג כמה אני מתגעגעת אליה. אני מרגישה כאילו הקרביים נתלשו לי מתוך הגוף, נמעכו והסתחררו במכונת כביסה ואז נדחסו בחזרה פנימה.
ההורים שלי לא עוזרים בכלל. אולי בגלל שאין להם חברים, הם לא יכולים להבין מה מרגישים כשהחברה הכי טובה שלךְ לנֶצח עוברת למקום כל כך רחוק כמו אוסטרליה. הם רק אומרים דברים כמו, "את תמצאי המון חברות חדשות ממש מהר, לוטי."
בת כמה הם חושבים שאני? שלוש? זה ממש לא כמו שהיה בגן, שם יכולת פשוט לגשת למישהי ולהגיד לה: "בואי נדביק דברים!" ואז הייתן משתמשות יחד בדבק ונעשות מייד חברות. אנשים לא כאלה נחמדים שם בחוץ!
הנה דוגמה לכך שההורים שלי מתייחסים אליי כמו אל ילדה קטנה: בדיוק נסענו למקדונלד'ס להזמין טייק אווי מהמכונית, כי הם רצו "לעודד אותי," ואבא התכוון להזמין לי שם ארוחת ילדים! כאילו... מה הוא חשב לעצמו?!
בסוף הצלחתי לשכנע אותם שיזמינו לי ארוחת ביג מק, אבל הטעם של הארוחה היה נורא וזה היה מעצבן. הכול היה יבש וממש נתקע לי בגרון. אימא אמרה שאולי זה סימן שבלוטות הטעם שלי מתחילות סוף־סוף להתבגר. אבל היא טועה, הכול נתקע לי בגרון כי הלב שלי שבור. אפילו לא נהניתי כל כך מהמילקשייק. הוא נמס קצת עד שהגענו הביתה, והיה יותר חלבי ופחות גלידתי מהרגיל. אחר כך גיליתי רוטב חמוץ־מתוק על הטי־שירט שאני הכי אוהבת, וזה כבר היה כמו הקש ששבר את גב הגמל שלי.
בכל מקרה, אחרי שמוֹלי עזבה — עכשיו היא נהנית מהשמש ומהבנים הגולשים באוסטרליה — החלטתי להתחיל לכתוב יומן, והנה הוא. טה דה!
אני חושבת שככה אוכל להרגיש קצת כאילו יש לי מישהו לדבר איתו בקיץ הארוך והבודד הזה. אני מתכוונת גם לאייר ביומן, כי אני אוהבת לצייר קומיקס. כשאהיה מבוגרת, אני רוצה להיות אומנית קומיקס באיזשהו עיתון או כתב עת. אם גם ככה אין לי שום דבר אחר לעשות, אז כדאי לי להתחיל להתאמן.
הנה תמונה של המשפחה שלי:
(הערה: אנחנו לא באמת מסתובבים עירומים ככה, כמו בציור. פשוט לצייר בגדים לוקח המון זמן, ואם להגיד את האמת, ממש אין לי סבלנות לזה.)
נראה לי שבהשוואה להורים אחרים, ההורים שלי לא כל כך גרועים — אם מתעלמים מזה שהם מציקים לי 24/7 בגלל שאני מול המסכים! אבל האח המגעיל שלי בן השבע הוא סיפור אחר לגמרי. אוף, כמה שהילד הזה מעצבן. מה שמזכיר לי... אם אתה קורא את זה, טובי, זה רכוש פרטי ואני עוד אראה לך מה זה!
המממ... מה עוד אני יכולה לספר על עצמי?
אההה, עוד לא סיפרתי על האוגרים שלי, נכון?
מצטערת, אני לא כל כך טובה בציור של אוגרים!!!
השניים האלה אצלי כבר שמונה חודשים. הם חיים בחדר שלי והם קצת רועשים, אבל לא באמת אכפת לי כי הם יודעים לתת עצות מעולות. לפעמים אני מספרת להם כמה גרוע היה היום שלי, והם רק ממשיכים לרוץ על הגלגל שלהם וממלאים את הלחיים באוכל, כאילו הם רוצים להגיד לי, "אל תתני לדברים הקטנים בחיים לשגע אותך, מותק. יש מספיק דברים חשובים שקורים בעולם ממש עכשיו!" והם כל כך צודקים. הם תמיד מצליחים לשפר לי את מצב הרוח.
עדיף לא לשאול מה קרה לכדור־פרווה הראשון ולכדור־פרווה השני. נוחו על משכבכם בשלום, חברים.
אז כן. אלה החיים שלי על קצה המזלג. ננטשתי כמעט לבד לגמרי בעולם הגדול, הרחב והמפחיד הזה, ובעוד כמה שבועות אצטרך להתחיל ללמוד בחטיבה לגמרי לבדי. אה, והשם שלי הוא לוֹטי בְּרוּקס. ואני גרה ליד הים בבְּרַייטוֹן שבאנגליה. ובעוד שלושה חודשים אני אהיה בת שתים־עשרה. נראה לי שאולי כדאי שאספר גם את זה.
יום חמישי, 12 באוגוסט
יומן, אני מניחה שאתה שואל את עצמך למה יש לי רק חברה אחת? ואולי לא, כי דפי נייר לא באמת שואלים את עצמם משהו... אבל אני אספר לך בכל מקרה, כי בשביל זה אתה פה, לא?
כשהייתי בת ארבע, הייתי צריכה ללכת עם רטייה כדי לתקן עין עצלה. בהתחלה די אהבתי את זה. העמדתי פנים שאני פיראטית שמפליגה בשבעת הימים בחיפוש אחר מטמון קבור, וקראתי לעצמי "חבֵרוֹנֶת־רגלֵי־מקלונים," שזה שם די מצחיק לילדה קטנה.
אבל הכול השתנה כשהתחלתי ללכת לבית הספר היסודי. סיפרתי לכמה תלמידים ותלמידות בכיתה שאני חברונת־רגלי־מקלונים, והכינוי הזה נדבק אליי. לא עבר הרבה זמן עד שכולם התחילו ללעוג לי. בהתחלה על הרטייה שלי, אחר כך על הבגדים, אחר כך על הנמשים, ואז על צורת הדיבור שלי... איכשהו אף פעם לא יצאתי בסדר.
הייתה שם ילדה אחת, אלייזה, שהגיעה כל יום לבית הספר עם צמות מושלמות. היא הייתה הכי גרועה. היא הפיצה עליי המון שמועות נוראיות.
אף אחת מהשמועות הנוראיות האלה אפילו לא הייתה נכונה. אלייזה המציאה את כולן. (אימא אמרה שנגמלתי מחיתולים כבר בגיל שנתיים וחצי!)
הרגשתי כל כך בודדה ומבולבלת. למה לא אוהבים אותי? למה אני צריכה להיות הילדה היחידה בכיתה עם רטייה על העין? ואיך אלייזה מצליחה להישאר תמיד עם צמות מסודרות כל כך, לעזאזל?!
ואז מוֹלי הצטרפה לבית הספר שלנו, והכול השתנה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. ביום הראשון שלה בבית הספר היא צנחה על הכיסא שלידי עם תיק אוכל של מיני מאוס, הציעה לי חטיף ואמרה לאלייזה־עם־הצמות־המושלמות שתרד ממני. מולי הייתה מצחיקה ובטוחה בעצמה כל כך, שיכלה להתחבר עם כל אחד, אבל היא בחרה להיות חברה שלי.
תראו כמה חמודות היינו אז.
מאותו רגע היינו חברות בלתי נפרדות הכי טובות לנֶצח.
אבל עכשיו מולי עזבה, ואני כל כך פוחדת, כי אני לא יודעת מה אעשה בלעדיה.
יומן, אתה מבין? לילדים אחרים יש דברים שפועלים לטובתם —
הם קולניים או ספורטיביים או מהממים בטירוף. ואני? אני פשוט נעשית אדומה בכל פעם שמישהו מדבר איתי. את רוב הזמן הפנוי אני מבלה לבדי, מציירת דמויות מטופשות, וזה לא ממש מגניב, נכון? יש לי גם שיער חום הכי רגיל ומשעמם בכל ההיסטוריה של העולם. אם להגיד את האמת, אני די בטוחה שהשיער אשם ברוב הבעיות שלי. הייתי עושה הכול כדי להתחלף עם מולי בשיער. יש לה תלתלים אדומים נהדרים. מצחיק, גם היא שונאת את השיער שלה! אני לא יודעת. אולי אנחנו תמיד שונאים את מה שיש לנו? אימא אומרת שאני יפה, אבל אי אפשר לסמוך על הורים שיהיו אובייקטיביים. היא בטח הייתה אומרת שאני יפה גם אם הייתי תפוח אדמה.
נחמד מאוד להגיד שבקרוב יהיו לי המון חברות וחברים, אבל ההורים שלי לא מבינים שרוב האנשים לא באמת רוצים להיות חברים של תפוח אדמה. מה כבר יכול להיות טוב בתפוחי אדמה? נראה לי שהם יכולים להפוך לצ'יפס, וצ'יפס זה טעים... אבל אני לא בטוחה שהוא טוב במיוחד בניהול שיחות.
