פרולוג


לכל אחת ואחד יש סיפור לספר.


אבל מה קורה כשאין סיפור? מה אז?


אם אתם ג'אניס, אתם מתחילים לאסוף סיפורים של אחרים.


פעם היא ראתה שחקנית אנגלייה מפורסמת, שנחשבת ל״אוצר לאומי״, נואמת בטקס פרסי האוסקר לאחר שזכתה בפרס. בנאומה, האוצר הלאומי תיארה את תחילת דרכה כצעירה שניקתה בתים וסיפרה איך עמדה מלאת תקווה מול מראות בחדרי אמבטיה של אנשים אחרים והחזיקה מברשת אסלה כאילו היא מחזיקה פסלון אוסקר. ג'אניס תוהה מה היה קורה אילו הקריירה של השחקנית הייתה נכשלת. האם היא עדיין הייתה עוזרת בית, כמוה? הן בערך באותו הגיל — סוף שנות הארבעים — ונדמה לה שהן אפילו קצת דומות. טוב (כאן היא חייבת לחייך), אולי לא ממש דומות, אבל עם אותו מבנה גוף גוצי שמרמז על עתיד עב בשר. היא תוהה אם גם האוצר הלאומי הייתה מוצאת את עצמה אוספת סיפורים של אחרים.


היא לא זוכרת מתי היא התחילה באיסוף הזה. אולי זה קרה כשהיא חצתה באוטובוס את האזור הכפרי של קיימברידג', בדרך לעבודה, והציצה לחיים של מישהו אחר? או כששמעה שבריר שיחה בזמן שניקתה כיור? עד מהרה היא שמה לב (בזמן שניקתה אבק מחדרי סלון או הפשירה מקפיא), שאנשים מספרים לה את הסיפורים שלהם. אולי הם תמיד עשו את זה, אבל עכשיו זה אחרת, עכשיו הסיפורים מגיעים אליה והיא אוספת אותם אל חיקה. היא יודעת שהיא כלי קיבול. בזמן שהיא מקשיבה לסיפורים, ההנהון הקטן שהיא מַפנה בתגובה מוכיח את מה שהיא יודעת בוודאות: שמבחינתם של רבים היא לא יותר מקערה פשוטה וחסרת תואר שהם יכולים לשפוך לתוכה את הסודות שלהם.


לעיתים קרובות הסיפורים מפתיעים; לפעמים הם מצחיקים וכובשים. לפעמים הם ספוגים בחרטה ולפעמים הם מלאי שמחת חיים. היא חושבת שאולי אנשים מדברים איתה מפני שהיא מאמינה לסיפורים שלהם. היא מתענגת על התפניות הלא־צפויות ובולעת כל הגזמה שלהם. בבית, בלילות, עם בעל שמציף אותה בנאומים ולא בסיפורים, היא חושבת על הסיפורים האהובים עליה ומתענגת על כל אחד מהם בתורו.


1


התחלת הסיפור


לימי שני יש סדר מיוחד: בהתחלה צחוק, לקראת סוף היום עצב. כמו צמד של תומכי ספרים שלא תואמים זה לזה, אלה הרגשות שתוחמים את ימֵי שני שלה. היא סידרה את הדברים כך בכוונה, כי האפשרות לצחוק עוזרת לה לצאת מהמיטה ומחזקת אותה לקראת מה שצפוי בהמשך.


ג'אניס גילתה שמנקה טובה יכולה בקלות לקבוע לעצמה מתי לעבוד ומתי לא — וחשוב מכך, לצורך האיזון של ימי שני — היא יכולה לקבוע את הסדר שבו היא תבצע את משימות הניקיון שלה במהלך יום מסוים. כולם יודעים שקשה למצוא מנקות אמינות, ומתברר שאנשים רבים בקיימברידג', במספרים מפתיעים ממש, גילו שהיא מנקה יוצאת מן הכלל. היא לא משוכנעת שיש צדק באמירה הזאת, ״יוצאת מן הכלל״ (מחמאה שהיא שמעה במקרה כשאחת המעסיקות שלה אירחה חברה לקפה). היא יודעת שהיא לא אישה יוצאת מן הכלל. אבל האם היא באמת מנקה טובה? כן, היא חושבת שכן. בהחלט יש לה שפע של ניסיון. היא רק מקווה שלא בזה יסתכמו חייה: ״היא ניקתה היטב״. רגע לפני שהיא יורדת מהאוטובוס היא מהנהנת לעבר הנהג כדי להסיח את דעתה מהמחשבה הזאת, שהולכת ומטרידה אותה יותר ויותר. הוא מחזיר לה הנהון ולשבריר שנייה נדמה לה שהוא עומד לומר משהו, אבל דלתות האוטובוס נאנחות כמו בנשיפת אוויר ונסגרות מאחוריה ברעידה.


האוטובוס יוצא שוב לדרכו והיא נותרת על המדרכה ומסתכלת לעבר רחוב ארוך ומלא עצים, שבו הבתים נפרדים זה מזה. בכמה מחלונות הבתים נוצץ אור; אחרים חשוכים ואפלים. היא חושבת על הסיפורים הרבים שמתחבאים מאחורי כל החלונות האלה, אבל הבוקר היא מתעניינת בסיפור אחד בלבד — בסיפור של האיש שגר בבית האדוּארדיאני הגדול שבפינה: ג'וֹרדי בּוֹמֶן. היא משערת ששאר הלקוחות שלה לא פגשו את ג'ורדי מעולם, והיא יודעת שלא סביר שהם ייפגשו באמצעותה (ג'אניס לא חושבת שכך פועל העולם שסביבה). אבל כמובן, הם שמעו על ג'ורדי בומן. מי לא שמע על ג'ורדי בומן?


ג'ורדי גר באותו בית כבר יותר מארבעים שנה. בהתחלה הוא שכר בו חדר כדייר — שכר הדירה בקיימברידג' היה אז נמוך משמעותית מזה שבלונדון, שבה הוא עבד. בסופו של דבר, לאחר שהתחתן, הוא קנה את הבית מבעלת הבית שלו. לו ולאשתו לא היה לב לסלק מהבית את שאר הדיירים, וכך קרה שמשפחתו המתרחבת גרה לצד ערבוביה של ציירים, אנשי אקדמיה וסטודנטים, עד שהם עזבו את הבית בזה אחר זה, מרצונם החופשי. אז התחיל הקרב על החדר הפנוי.


״ג'ון, כן, הוא היה הערמומי מכולם,״ נזכר ג'ורדי לעיתים קרובות בגאווה. ״הוא העביר את החפצים שלו לבית עוד לפני שהם הספיקו למצמץ.״


ג'ון הוא הבן הבכור של ג'ורדי, והוא גר עכשיו ביורקשייר עם משפחתו. שאר בני השבט של ג'ורדי מפוזרים ברחבי העולם אבל באים לביקור בכל הזדמנות אפשרית. אשתו האהובה אנני מתה לפני כמה שנים, אבל הבית נשאר בדיוק כפי שהיה כשעזבה אותו. בכל שבוע ג'אניס משקה את העציצים של אנני — כמה מהם כבר הגיעו לגודל של שיחים קטנים — והיא מאבקת את אוסף הרומנים האמריקאיים שאנני אהבה לקרוא. ג'ורדי מעודד את ג'אניס לשאול ספרים מהאוסף, ומדי פעם היא לוקחת איתה הביתה ספר של הארפּר לי או של מארק טוויין ומוסיפה אותם למבחר הספרים שהיא נהנית לחזור אליהם שוב ושוב.


ג'ורדי פותח את הדלת עוד לפני שהיא מספיקה להוציא מהתיק את המפתח.


״אומרים שהכול תלוי בעיתוי,״ הוא אומר לה במבט קורן. ג'ורדי הוא אדם נאה ביותר וקולו הולם את מראהו. ״בואי תיכנסי ונתחיל בקפה.״


בכך הוא מאותת שעליה להכין לשניהם קפה חזק — בתוספת כמות נדיבה של חלב חם, בדיוק כמו שג'ורדי אוהב ובדיוק כמו הקפה שאנני נהגה להכין לו. זה לא מפריע לה. רוב הזמן ג'ורדי מסתדר לבדו (כשהוא לא נמצא בלונדון, מעבר לים או בפאב), והיא מרגישה שאנני הייתה שמחה לדעת שהיא מפנקת אותו מדי פעם.


הסיפור של ג'ורדי הוא אחד האהובים עליה. הוא מזכיר לה עד כמה אנשים יכולים להיות אמיצים. הוא גם ללא ספק מעורר מחשבה על היכולת של בני אדם להשתמש בכישוריהם, אבל על הפן הזה היא מעדיפה לחשוב פחות. הפן הזה מזכיר מדי את הסיפורים מכתבי הקודש שהיא שמעה בילדותה, ומחזיר אותה למחשבה על חוסר הכישורים שלה עצמה. וכך היא הודפת את המחשבות האלה ומתרכזת באומץ שבא לידי ביטוי אצל הילד שגדל להיות ג'ורדי בומן.


ג'ורדי גדל בניוקאסל. היא חושבת ששמו האמיתי הוא ג'ון או אולי ג'ימי, היא כבר לא בטוחה; בסופו של דבר כולם קראו לו ג'ורדי, וזה הכול. הוא גר ברחובות הסמוכים לרציפים שבהם עבד אביו. היה להם כלב שאביו אהב בכל ליבו (יותר משאהב את הבן שלו), ובבית היה ארון משקאות בצורת גונדולה שהיה מקור גאוותם של בני המשפחה (עד להמצאת מסכי הפלזמה). כשג'ורדי היה בן ארבע־עשרה הוא יצא פעם בשעת ערב מוקדמת להסתובב ברחובות ניוקאסל. הכלב של המשפחה נשך את השכן, ואביו רתח מזעם — על השכן. וברגע זה, של אובדן מוחלט של היגיון, ג'ורדי קם ונמלט דרך הדלת האחורית של הבית. הערב היה קר. שלג כיסה את האדמה וג'ורדי לבש רק מעיל קל. ובכל זאת, לא היה לו שום רצון להיות בבית, אז במקום לפנות ימינה לעבר הרציפים הוא פנה שמאלה אל תוך סמטה והתגנב דרך דלת צדדית אל בית העירייה של ניוקאסל.


באולם הקונצרטים שבבית העירייה ג'ורדי טיפס מעלה במדרגות אל מקום שבו היה חם והוא ידע שאיש לא יראה אותו. ושם הוא התחבא לו מאחורי גוף תאורה (שסיפק עוד חום) ואכל חטיף שוקולד שסחב קודם לכן מהקיוסק, ולפתע החלה השירה. הצליל הראשון שהמריא פילח את החזה של ג'ורדי כמו כידון ומִסמר אותו למקומו. הוא מעולם לא שמע על אופרות וּודאי שלא האזין להן, אבל המוזיקה דיברה היישר אליו. לימים, בראיונות בטלוויזיה, ג'ורדי נהג לומר שכאשר ימות וינתחו את גופתו ימצאו את ליבו עטוף בפּרטיטוּרה של ״לה בוהם״.


הוא חזר הביתה למשך כמה ימים או כמה שבועות — הוא כמעט לא שׂם לב כמה זמן עבר בדיוק. בפרק הזמן הזה הוא גיבש תוכנית. הוא מעולם לא שמע על אופרה באזור צפון־מזרח אנגליה, ולכן הוא הניח שזה לא האזור שכדאי לו להיות בו. הוא הבין שמן הסתם כדאי לו להיות בלונדון. לונדון היא ללא ספק בירת האופרה, נכון? לונדון היא הבירה של כל הדברים היוקרתיים. הוא צריך להגיע ללונדון. אבל בלי כסף לא היה לו סיכוי לנסוע ברכבת או באוטובוס. הוא ידע שאין לו ברירה, הוא יצטרך ללכת ברגל. וזה בדיוק מה שהוא עשה. הוא מילא תיק גב בכל האוכל שהצליח לסחוב, הכניס לתוכו בקבוק שגנב מהגונדולה ויצא דרומה. בדרך הוא פגש נווד שהצטרף אליו לאורך מרבית הדרך. במהלך אותה הליכה משותפת לימד אותו הנווד דברים שאולי יעזרו לו כשיגיע לעיר הגדולה, והראה לו איך יוכל להמשיך ללבוש בגדים נקיים לאורך כל המסע. כדי להשיג את המטרה הזאת, השניים סחבו בגדים נקיים מחבלי כביסה ותלו במקומם את הבגדים המלוכלכים שלבשו עד כה. התהליך חזר על עצמו בחבל הכביסה הבא, וכן הלאה.


מרגע שהגיע ללונדון ג'ורדי הסתובב בין אולמות הקונצרטים (הנווד נתן לו רשימה של מקומות שכדאי לו לבדוק) ובסופו של דבר מצא עבודה בתור פועל במה. והשאר היסטוריה.


בעלה של ג'אניס, מייק, מעולם לא פגש את ג'ורדי. זה לא מונע ממנו לדבר עליו בפאב כאילו הוא ידיד ותיק. ג'אניס לא סותרת אותו בפומבי — ולא שמייק מעריך את זה; מבחינתו הוא משוכנע שהוא פטפט עם ג'ורדי פעמים רבות. כשהוא מדבר על זמר הטנור הנודע בעולם (״הוא היה הזמר האהוב על המלכה, שתדעו לכם״) היא נאחזת במחשבה שהפגישה הזאת לא תקרה לעולם, בשום אופן. מדי פעם, כשהוא ״קופץ להשתין״ ונותן לה לשלם את החשבון (שוב), היא חושבת על ג'ורדי ששר את אחת האַריות האהובות עליה בזמן שהיא מנקה את תנור האפייה שלו. בימים אלה ג'ורדי שר חזק מתמיד וזה מתחיל להדאיג אותה, כי היא גם שמה לב שלפעמים היא צריכה לדבר חזק במיוחד כדי ללכוד את תשומת ליבו, ולא תמיד הוא שומע כל מילה שהיא אומרת.


הקפה נגמר וג'ורדי לא מתאפק ומסתובב אחרי ג'אניס ברחבי הבית. הוא עומד בפתחי החדרים בזמן שהיא מנקה את האח בסלון ומסדרת בה בולי עץ וחומרי בעירה. נדמה שהוא זקוק לשידול קטן מצידה. יחסית לאיש גדול הוא יכול לפעמים להיות ביישן ונחבא אל הכלים.


״נסעת לאיזה מקום?״ שואלת ג'אניס, בתקווה שאולי זה יעזור לו לספר את מה שהוא ללא ספק רוצה לספר לה.


היא קולעת בול כבר בפעם הראשונה, והוא מחזיר אליה מבט קורן. ״רק לזמן קצר, ללונדון. בחיי שיש שם טיפוסים שלא נדע.״


״אין לי ספק.״ היא מקווה שתגובתה הקצרה תצליח בכל זאת לדרבן אותו.


היא מצליחה.


״נסעתי בתחתית והיה שם איזה אידיוט. הקרון היה עמוס אבל לא יותר מדי. את יודעת, כל אחד ניסה להסתדר איכשהו. ואז איזה סנוב דביל עלה ממש שנייה לפני שהדלת נסגרה והתחיל לפתוח פה...״


כאן ג'ורדי מוסיף חיקוי לא רע של הסנוב הדביל, וג'אניס מחייכת. היא צדקה; היא ידעה שכדאי לה להתחיל עם ג'ורדי את היום, את השבוע.


הסנוב הדביל של ג'ורדי ממשיך ללא לאות. ״נו באמת, חברים. פשוט תזוזו קצת פנימה, אני משוכנע שלכולנו היה שפע של מקום אם רק אנשים היו מואילים לזוז קצת. יש כאן שפע של מקום. באמת! קדימה, תזוזו פנימה.״


ג'ורדי משתתק לרגע כדי לוודא שהיא מקשיבה לו. ״ואז שמעתי קול מאיזה מקום בהמשך הקרון. עוד צעיר, בטוח מלונדון. בכל מקרה, הוא צועק, 'תקשיב, אח שלי, למה שלא תפתח את הפה שלך עוד קצת. אני בטוח שנצליח להכניס לשם עוד כמה אנשים'."


ג'אניס צוחקת בקול.


״זה השתיק אותו.״ ג'ורדי מתענג על תגובתה.


הוא לא מצליח להתל בה. היא יודעת שג'ורדי הוא זה שאמר לסנוב את הדברים האלה. הוא זה שפוצץ את הבלון הנפוח ההוא. ברוב צניעותו הוא לא מציין זאת, אבל היא יודעת. היא כמעט מצליחה לשמוע את קולו מרעים בקרון ואת פרצי צחוק ההזדהות של כל האנשים סביבו.


ג'ורדי שמֵח על תגובתה והולך כדי שהיא תוכל להמשיך בעבודתה. היא לוקחת את המברשת לניקוי אבק. אולי כדאי שהיא תסתפק בעבודה אצל אנשים כמו ג'ורדי? רבים מהאנשים שהיא מנקה את ביתם מוסיפים לחייה טעם מיוחד, והיא מקווה שגם היא תורמת לחייהם, ולו בדרך קטנה כלשהי. היא נעצרת עם המברשת באמצע ניגוב מדף. היא לא באמת משוכנעת בזה, לא באמת. אלה סיפורים של אנשים אחרים. אם בכלל יש לה תפקיד בסיפורים האלה, היא יודעת שזה תפקיד מזערי, שולי. היא נזכרת שוב באוצר הלאומי ומנסה לדמיין אותה בחדר המוזיקה של ג'ורדי, אוחזת במברשת מעל מדפי התווים שלו. האם זה היה מספיק בשביל האוצר הלאומי? האם היא הייתה מסתפקת בחיים כאלה? היא ממשיכה לנגב אבק ונבוכה מעצם התהייה.


ג'אניס רואה את ג'ורדי שוב כשהיא יוצאת להפסקת צהריים מוקדמת שאחריה היא תלך אל משימת הניקיון הבאה שלה. מזג האוויר אפור והיא מרגישה את הקור הצורב של פברואר מחלחל מבעד לסדק שבדלת. ג'ורדי עוזר לה ללבוש את המעיל. ״תודה, אני אצטרך אותו. מתחיל להתקרר.״


״אם את מתחילה להתקרר כדאי לך לטפל בעצמך,״ הוא מציע.


״לא, אני בסדר,״ היא מנסה לתקן ומרימה הפעם את קולה. ״פשוט קר היום.״


הוא מושיט לה את הצעיף שלה. ״אז נתראה בשבוע הבא, ותטפלי בהתקררות הזאת.״


היא מרימה ידיים.


״כבר עכשיו אני מרגישה יותר טוב,״ היא אומרת לו וזאת האמת לאמיתה.


הוא סוגר את הדלת מאחוריה והיא תוהה אם החיים הם קומדיה טרגית או טרגדיה קומית.