פרק 1


⚓
הג’ינג’ית, השוטר ומנהלת בית היתומים


הזיכרון המוקדם ביותר של קַרְמָה שִׁירֵר היה בחורה ג’ינג’ית מנומשת שהרכיבה משקפי שמש צהובים, נעלה מגפיים שחורים עם שרוכים ורודים, וקשרה על היד ועל השיער שלה המון שרוכים בכל מיני צבעים. היא ישבה על ידו בתחנת אוטובוס בשדרת כְּרִיסְטִיאָן השקטה, ברובע הבְּרוֹנְקְס שבניו-יורק, ואמרה לו, “אני מקווה שלא תזכור כלום מהימים האחרונים.”


והיא צדקה, קרמה לא זכר שום דבר לפני המשפט הזה. אבל אחרי המשפט הזה הוא זכר הכול, כל פיפס וכל נקודה, במיוחד את הפרטים הקטנים – הדברים הכי חשובים לטעמו. קרמה זכר משפטי מפתח כמו כשמוכר העיתונים אמר לו פעם, “לפני שאתה אומר משהו תשאל את עצמך אם זה מועיל לעולם,” או את ה-14 ביולי 1789 שהיה התאריך של המהפכה הצרפתית, או את המילים המדויקות של כל שירי הפתיחה של הסדרות המצוירות שהוא צפה בהן, כשהרשו לו לצפות בסדרות מצוירות.


אחרי המשפט ההוא, קרמה זכר את הבחורה הג’ינג’ית מטיילת איתו לאורך שדרת כריסטיאן עד שהם פגשו את השוטר בּוֹנֶט, שהיה גבר רזה יחסית, אבל גבוה מאוד ובעל בלורית חומה ועסיסית, שלבש מדי משטרה כולל כובע שהשמש השתקפה ממנו, וקשר סביב זרועו שעון זהב מיושן על שרשרת.


רֵייצֵ’ל סיפרה הרבה על השוטר בונט בהמשך. היא סיפרה שהוא היה השוטר האמין ביותר של האזור, שהוא עבד בדרך כלל רק בחודשים אוגוסט וספטמבר, ושהחברה שלה, גֵ’נִיס, טענה שראתה אותו במו עיניה גורם לשודד בנק להתעלף רק במגע כף ידו.


“הוא עשה ‘ווּש’ – והשודד נפל על הרצפה!” תיארה רייצ’ל.


מצד שני, ג’ניס הזאת גם טענה שרייצ’ל היא אחת הנשים הנדיבות ביותר שהיא מכירה, וקרמה ידע שזה לא נכון. אבל על רייצ’ל עוד מעט.


השוטר בונט ניגש אל הבחורה הג’ינג’ית ואל קרמה, בזמן שקרמה התבונן בבבואה שלו משתקפת אליו מזווית מראה של קיר תחנת האוטובוס; ילד בן חמש וחצי בעל פרצוף לבן חיוור, שיער שחור קצר ועיניים סגולות בוהקות – כשבתוך האישון של עינו השמאלית נראה כתם לבן שהזכיר כוכב בעל חמש פינות. הוא נראה רזה, חלש, המום וכלל לא מודע לסביבתו. הוא כן היה מודע, פשוט הגוף שלו עוד לא הבין את זה.


“מה הוא לובש?” שאל השוטר בונט בקול הלחישתי והממוקד שלו. הוא בחן את הפיג’מה התכולה המכופתרת של קרמה, כמו שקרמה בחן אותה בפעם הראשונה בעצמו.


“אמא מצאה את זה בארון. היא אומרת שזאת הייתה הפיג’מה שלך,” ענתה הבחורה.


“ומה איתך?”


“זוועה! פעמיים כמעט נהרגתי!”


“גברת פִּיטֶרְסוֹן לא עד כדי כך נוראית,” צחק השוטר בונט.


“לא בגללה, בגלל המטוס הזה! וִוינְצֵ’ל הרקוב לא יודע לטוס, ופעמיים הייתי בטוחה שאנחנו הולכים למות! לא רק זה, הטלפונים שלנו הפסיקו לעבוד, ורִיד מחפשת פה מישהו שיתקן אותם,” אמרה והראתה לשוטר בונט צמיד כתום ועבה במיוחד שענדה על זרועה.


“נשמע שעברתם הרבה.”


“אני מודה שזה גרוע פחות משַיִט. ואיפה אתה היית? אנחנו מחכים פה שעות, והפעם אני באמת מתכוונת לשעות.”


“רק עכשיו חזרתי לניו-יורק. יש ילד מבריק בפלורידה, ואני די בטוח שהוא יעבור את המבחנים.”


“יש ילד מבריק כאן!” אמרה והצביעה על קרמה. “אני לא מאמינה שאתה צד הִירְנִים היום!”


“הֵירְנִימוּלִים,” תיקן השוטר בונט והתיישב על ידם.


“בִּיסְק… בבקשה, לא היום,” אמרה כשהיא תופסת את גשר אפה.


“עזבתי את העבודה מייד אחרי האירוע והמתנתי לכם בניו-יורק. לא חשבת שאני אשב ואמתין, נכון? אז נסעתי לפלורידה למספר ימים לחפש תלמידים חדשים לשנה הבאה. אני לא בטוח שוועדת הביקורת תקבל אותי בחזרה לעבודה בידיים ריקות, אחרי שנעלמתי ככה.”


“בסדר, הבנתי. ומה זה העיניים החומות האלו? איך עשית את זה בלי משקפיים?” שאלה. קרמה בחן את העיניים שלהם; העיניים של השוטר בונט היו חומות, אבל כשקרמה הציץ מתחת למשקפי השמש של הבחורה הג’ינג’ית – שלה היו סגולות כהות, כמו שלו.


“זה נקרא עדשות מגע. זה לא נוח, אבל זה עושה את העבודה, והאנשים כאן לא מסתכלים בחיוב על משקפי שמש צבעוניים.”


הבחורה נאנחה. “טוב, אז אני משאירה אותו איתך?”


“לא כאן,” אמר השוטר בונט והסתכל לצדדים. לא היו הרבה אנשים בשדרה, אבל בכל זאת הוא אמר, “בואי נדבר בפרטיות.” הוא עצם עיניים ונראה שהלך לישון.


הבחורה הג’ינג’ית נשפה אוויר כשהלסת שלה מהודקת, התירה את אחד השרוכים הארוכים מהיד שלה וקשרה בעזרתו את היד של קרמה ליד שלה. “אל תזוז, בסדר?” אמרה והניחה יד על עיניו.


קרמה עצם את העיניים ותחושה חמימה עטפה אותו, שזרמה מתוך העיניים לתוך הגוף. הרעידות הפסיקו והתחלפו באורות צבעוניים שהבזיקו מכל עבר כמו במנהרה מלאת כלי רכב באמצע הלילה. קרמה והבחורה הג’ינג’ית הופיעו, קשורים זה לזה בשרוך באורך של עשרות מטרים בכל גווני הקשת, סמוך לשוטר בונט. מעליהם גלשו מערבולות של תמונות ושל צורות, וסביבם נוצק חלל קטן וזוהר, נתח מהשדרה בקוטר של ארבעה מטרים, מעורפל ומטושטש ומשתנה ללא הרף; לרגע נראתה בו תחנת אוטובוס, לרגע מעבר חצייה ולרגע חצאי אנשים שריחפו מפה לשם, שותים קפה, קוראים עיתון או נוסעים במכוניות.


השוטר בונט שלף מכיסו שעון זהב עתיק תלוי על שרשרת, ומשך מתוכו מסגרת זהובה שניפחה אותו עד שהיה בגודל של השוטר עצמו. הוא עצר את מחוגיו של השעון בנקישת אצבע, וכל הצבעים והצורות, המיקום, המכוניות והאנשים שבשדרה, כולם קפאו.


“מה זה השֹדה-חלומות העלוב הזה?” שאלה הבחורה ובחנה את הנוף באדישות.


“זה די גדול בשביל הֵירְנִימוּל.”


“אתה רציני? אני גם לא רואה כאן אוֹרְבָּעִים,” המשיכה ובחנה את שמי החלום הריקים.


“קָרְלִינְג, תתמקדי. מאז התאונה אני לא מעודכן במה שקורה. אין קליטה טובה בפלורידה והפעם האחרונה שקיבלתי עדכון הייתה לפני שבועיים. אני אשמח אם תיתני לי קצת פרטים—”


“בוא נתחיל בזה שזו לא הייתה תאונה, זה היה רצח מתוכנן. כל המשפחה שלו! עדכון מספיק טוב?” עיניה של הבחורה, קרלינג, התמלאו דמעות והיא נעצה מבט בשוטר בונט. היא הסירה את משקפי השמש הצהובים וכעת קרמה ראה את העיניים הסגולות שלה בבירור, אבל לא היה בהן כתם בצורת כוכב כמו אצלו.


“כולם?” קור הרוח של השוטר בונט נותר כשהיה.


“הם חיסלו את אַרְטֶפָקְט בתוך יום.”


“את זה אני יודע. מה עם הבן דוד שלו, הַיָסִינְת?”


“מת, בִּיסְק! אין לך מושג מה קורה מחוץ לפלורידה שלך!” צרחה קרלינג והכתה את השוטר בונט, ביסק, בכתף.


“קרלינג, אנחנו לא יכולים לשלוט במה שכבר קרה. אפילו מֶגְרִימְסוֹל לא ראה את זה מגיע.”


“אני בכלל לא רוצה לדבר על מגרימסול! הוא לא יצר איתי קשר אפילו פעם אחת! הבן שלו התקשר אליי להעביר לי הודעה. הבן שלו! הילד עוד לא בכיתה א’ והוא מעביר לי הודעות! וואו, אני ממש בהתרוממות רוח! אני לא עומדת בכבוד האינסופי שנשקף מהבן של מגרימסול!”


ביסק נאנח. “ומה הייתה ההודעה?”


“למצוא את ווינצ’ל ואת ריד ולפגוש אותך כאן. להם בכלל אין מושג מה קורה. אני מניחה שהם תכננו את הכול בחדרי חדרים או שאסור להם לספר לי. עלינו על המטוס המצ’וקמק והנה.”


“הכול יהיה בסדר. קרמה יהיה מוגן כאן לחלוטין.”


“כאן? איפה זה כאן?” שאלה קרלינג והסתכלה לכל עבר. ביסק הצביע על בניין מסורג בן שש קומות, שמעל לכניסה של הקומה הראשונה עמד שלט גדול עם הכותרת: בית סָמוּאֶלִי לילדים מגיחים, ועל הקיר נרשם בגרפיטי צבעוני: בית מסריחֶלי לילדים מגוכחים. קרמה התקשה לקרוא את הכתב מכיוון שהאותיות החלו להתבלגן בחלום, אבל המבנה נותר אפור ומשעמם.


“מה יש שם?” שאלה קרלינג כשהיא מושכת באפה.


“בית יתומים,” ענה ביסק.


“מה זה בית יתומים?”


“זה מקום שמגדלים בו ילדים בלי הורים.”


“לא, לא, לא, לא, לא! לא חשבתי שמחכה לו בית מלון מפואר – אבל שלפחות תיקח אותו לדירה שלך!”


“ואיפה הוא יגור כשאני עובד? מי ישלם על כל זה?”


“לא אכפת לי! הבָּסְטִיוֹן!” צעקה.


ביסק פלט נחרת צחוק. “הבסטיון?”


“כמה זה כבר יעלה? זה בטח ייגמר עד הסתיו.”


“אל תמעיטי בערכם של מאמינים פנאטיים. זה ייקח לפחות עוד מספר עונות במקרה הטוב.”


“מספר עונות?!”


“במקרה הטוב. במקרה הרע, אני לא רוצה להגיד שנים…”


“והוא הולך לגדול כאן? לא—! אני אקח אותו איתי הביתה!”


“את לא תעשי כזה דבר. הם ימצאו גם אתכם בתוך יום ושניכם תצטרפו למשפחה שלו.”


“אבל— הוא יגדל כאן בלי אף אחד! לא יבינו אותו! יסתכלו עליו בתור איזה… עיוות של הטבע עם העיניים האלו!”


“מה קרה לו באמת בעין? זה לא היה אמור להתפתח כל כך מהר.” ביסק תפס את ראשו של קרמה והתבונן לתוך העין שלו כשריח חזק של בושם בוקע מהבלורית העסיסית.


“לא יודעת. אחרי שמָגִי— זה פשוט התחיל לגדול.” קרלינג שיהקה. “תקשיב, הוא רשום ליסודי של הֶרְדְוֵולְס. הוא לא יכול לגדול כאן.”


“הוא גם רשום ליסודי לציונים קטנים של פּוֹינְט וטִיץ’, מקום די מאכזב, אם יורשה לי להוסיף.”


“אז למה אתה עושה לו את זה?”


“כי אין ברירה אחרת. תחשבי שאת זְפְרִין סַיִיקְס או סְקוֹבֶּלוֹף שַמְרוֹק או מישהו אחר מהמופרעים של מוֹלָ”ה. את תלכי לחפש אותו כאן?”


“ברור שלא, זה חור.”


“ובדיוק בגלל זה קרמה חייב להשאר כאן, סמוך לנמל התעופה. זה החור הכי קרוב אלינו.”


קרלינג עיכלה את הדברים זמן מה כשהיא אוחזת בחוזקה בידו של קרמה והשרוך החל להתכווץ ביניהם. “…מה עם האזרחות הלוּמִינְרִית שלו?” שאלה.


“היא תפוג. אין לי פתרון לזה כרגע, אבל הוא יקבל אשרת לימודים זמנית ואזרחות חדשה כשהוא יסיים את הלימודים.”


“זה לא הוגן. אתה לא יכול לדבר עם מגרימסול ולזרז תהליכים?”


“מה מגרימסול יכול לעשות?” שאל ביסק במשיכת כתפיים, אבל לפתע הפנה את ראשו למעלה. צווחה מהדהדת פילחה את רחבי השדה-חלומות, כמו שאגה של אריה דרך צינור. יצור שחור ומעוות, דמוי צל מוצק, בעל מקור מחודד ודורבנות משתרכים מגבו – צלל מן השמיים לכיוון ביסק.


“עשית רעש,” אמר לקרלינג וזרק את השעון הגדול הרחק ממנו.


“יש פה שְלוֹשֵדִים?!” צעקה קרלינג, הרימה את קרמה בחיבוק ודילגה לאחור.


ביסק זינק לצד בגלגול מפתיע והיצור המעוות התרסק לתוך האדמה, מתיז ויורק אבק וחתיכות כביש כשהוא שולף את מקורו החוצה. הוא קם אחוז טירוף, איתר את קרמה בידיה של קרלינג וזינק לעברם בציפורניים שלופות.


“רגל רקובה!” צעקה קרלינג ובעטה בפתאומיות בפניו של היצור, שוברת את המקור שלו. “מאיפה הוא הגיע?!”


“הוא נמשך לצעקות שלך,” אמר ביסק, הרים את השעון הגדול וצעד בביטחון לקראת היצור המעוות, שהתמהמה לקום לאחר הבעיטה כמו חיית טרף מבולבלת.


“או לשעון המנצנץ שלך,” העירה קרלינג.


“אולי הוא חשב ששלושה אנשים הם טרף קל. אולי העין הזאת מושכת אותם,” המשיך ביסק ובחן את היצור כמו היה מוצג מרתק בגן חיות.


ביסק הניף וסובב את השעון מעל ראשו בעזרת השרשרת והשעון פגע ביצור המעוות בפניו, שנחבט ונזרק לצד, מתגלגל, קם על ארבע וזינק על ביסק. בהינף יד, ביסק גרם לדורבן אבן לפרוץ תחת גופו של היצור המעוות ולזרוק את זה לשמיים עם חור בבטן, ובעוד זה קורה, ביסק רץ על הדורבן, זינק לשמיים, דרך על היצור המעוות באוויר, הסתובב כשהוא מניף את השרשרת והנחית את השעון הגדול על היצור בעוצמה. היצור פילח את השדה-חלום בשריקה כשהוא טס כלפי מטה ונמעך על המדרכה ברעש ריסוק, מעיף שברי בטון לצדדים.


ביסק צנח בקלות על רגליו כשהשעון נוחת בכבדות על גבו של היצור, וברעשי פיצוץ וצווחה מחרישי אוזניים היצור נקרע לרסיסים שחורים ונותר ממנו רק אבק.


“וזאת הסיבה השנייה שקרמה צריך לגדול כאן,” אמר ביסק בהתנשפות קלה וקם כשהוא מסיט את הבלורית החומה מעל פניו. “בלי חלומודעים הוא לא יפגוש דברים כאלה.”


היד של קרלינג לחצה על זרועו של קרמה וסירבה לעזוב.


“קשרת אותו אלייך?” שאל ביסק בחצי חיוך.


“לא רציתי שהוא פתאום יקום ויברח.”


“את יודעת שהשעון שלי מזרז את זמן החלום, נכון? כל השיחה הזאת לוקחת רק מספר שניות.”


“וואו, ביסק, אתה כל כך מוכשר,” לעגה. “עכשיו תפסיק את השעון הזה לפני שיגיעו עוד שלושדים.”


“סביר להניח שזה היה השלושד היחיד בכל ניו-יורק. ותראי את קרמה, הוא אפילו לא מצמץ.” קרמה בהה בשוטר בונט. גם אם הוא היה רוצה לברוח מהיצור המעוות, הגוף שלו לא הסכים לזוז כרגע. “כשאת קושרת אותו אלייך ככה את נראית כמו מישהי שחטפה אותו.”


“די, איזה אח מגעיל אתה.”


“היה לי מאוד נחמד בקנדה. עברתי לניו-יורק רק בגלל קרמה, אז מותר לי להתבדח קצת.”


קרמה לקח אוויר ובחן את השדה-חלום המשתנה; רכבת הופיעה ונעלמה, עצים פרחו במהירות, איש אחד זרק צלחת מעופפות לכלב שלו ובניינים שלמים עשו סלטות באוויר מעליהם. אף אחד לא התייחס ליצור המטורף שתקף אותו לפני רגע.


“מה עם חטיבת ביניים ותיכון?” המשיכה קרלינג.


“הוא יגיע להֶרדוֵולס,” ענה ביסק.


“הוא יהיה התלמיד הכי טיפש בהיסטוריה שלנו אחרי שנים של ניתוק.”


“זה בתנאי שהוא יֵצא מההלם. בכל אופן, הבנת איך זה.” ביסק נגע בשעון שלו ואדוות זהב גרמה לסדקים לבנים להבקיע את הקירות. קרמה פקח עיניים על הספסל וניער את הראש. הוא היה מעט מסוחרר, אבל משב רכב שחלף על פניהם החזיר אותו למציאות. הם ישבו בתחנת אוטובוס באמצע שדרה רגילה לחלוטין. קרלינג בדקה שמשקפי השמש עדיין הורכבו על עיניה, וביסק בדק שהשיער שלו מסודר ושהבגדים נקיים.


“קרמה, אתה שומע אותי?” שאל ביסק ונגע בכתפו של קרמה. קרמה הנהן קלות, וביסק חייך אליו ואז אל קרלינג. “רואה? הוא מתאושש. אה, הנה רייצ’ל.”


“השוטר בונט, טוב לראות אותך,” אמרה אישה מבוגרת בעלת עיניים חומות ושיער מאפיר אסוף בפקעת הדוקה, שלבשה שמלה ויקטוריאנית פרחונית ותיק צד פרחוני תואם מלא בכל-מה-שצריך.


“יום טוב לך, גברת פיטרסון,” אמר ביסק והיטה אליה את הכובע.


“תהיתי מי הבחורה שעומדת כאן מאז הבוקר,” חיטטה רייצ’ל ופנתה אל קרלינג. היא התקרבה אל השוטר בונט ללחישה, אבל קרמה שמע את הדברים כאילו היא לחשה אותם אליו, “אני לא רוצה להגיד שהיא חטפה אותו, אבל יכול להיות שאולי היא חטפה אותו ושכדאי לבדוק את העניין.”


ביסק צחק בקול ואמר, “אני רואה את הבעיה.” הוא הניף את ידו מול עיניה של רייצ’ל כמהפנט, וטון הדיבור הממוקד שלו הפך ללחישה. “טוב שדיווחת לי על כך, גברת פיטרסון. אני אשמח אם תמתיני לנו בבית היתומים, ואנחנו נגיע אלייך בעוד רגע.”


“ובכן, כמובן!” אמרה רייצ’ל, ובחיוך זחוח נכנסה לתוך בית היתומים.


ביסק צפה ברייצ’ל עד שנעלמה מאחורי דלת הבניין המסורג, ואז הסיר את הכובע ופירק את הבלורית.


“האישה הזאת נראית מרשעת,” אמרה קרלינג בזמן שהתירה את הקשר מידו של קרמה. “אני לא מוכנה שהיא תגדל אותו. הוא יהפוך למגעיל כמוה.”


“אני ערב לה. רייצ’ל פיטרסון היא אישה טובה, והיא גם קופסת מזון אטומה. היא קפדנית מוחלטת, היא לא תרפה מקרמה ולא תיתן לשום דבר לקרות לו. יהיה גם לא פשוט להוציא אותו משם, אבל כרגע היא האדם היחיד בכל העולם שיכול לגדל אותו, ולהציל אותו במקרה של התפרצות. בזה אני בטוח.”


“לפחות זה קרוב לנמל התעופה,” אמרה קרלינג ומחתה דמעות מעיניה. היא חיבקה את קרמה חיבוק ארוך, ומשהו קשה שהיא ענדה דקר אותו. “כמעט שכחתי!” אמרה והסירה מעל ראשה תליון קטן שבקצהו תכשיט בצורת עוגן ברזל. היא ענדה את התליון על צווארו של קרמה.


ביסק נראה מסוקרן ותפס את העוגן בידו. “איך השגת את זה?”


“ווינצ’ל גנב את זה מהמשרד של מוֹנוֹלִית. זה שייך לקרמה,” היא ריככה את קולה ופנתה אל קרמה. “תקשיב, זה היה של אמא שלך. תשמור על זה בכל מחיר, ואל תיתן לאף אחד לגעת בזה, בסדר?”


קרמה הנהן ותפס את העוגן בידיו, הדבר החשוב לו ביותר בעולם. קרלינג חייכה אליו, נישקה אותו על המצח וחיבקה אותו פעם נוספת.


“עכשיו תמצאי את ווינצ’ל ואת ריד ותעופו מפה, מילולית. אם הם לבושים כמוך, עדיף שלא תצאו לרחובות.”


“אני יודעת איך מתלבשים כאן, ראיתי מלא סרטים.”


ביסק נאנח ותפס את קרמה בידו. קרלינג, בפה קמור ומוחה עוד דמעות, נופפה לשלום בזמן שהשניים נכנסו לתוך הבניין המסורג. ביסק פתח את הדלת והם עברו במסדרון קצר. במרכז הסלון ישבה ילדה בלונדינית לבושת ורוד, ששיחקה בשתי משאיות צעצוע וגרמה להן להתרסק זו בזו, ומדי פעם ילדים נוספים רצו במעלה או במורד המדרגות.


קרמה התבקש לשבת על ספה דביקה בסלון הפרחוני. ביסק שלף חבילת מסמכים מהכיס שלו, ורייצ’ל הובילה אותו לתוך משרד קטן בקצה מטבחון, שמוזיקת פסנתר נעימה בקעה מתוכו.


רייצ’ל נבחה צעקות כמו, “תהיו בשקט!” או “לא עכשיו!” כשילדים פנו אליה. ביסק הקפיד לחייך בנעימים, עד שנופף לקרמה לשלום ועזב, וכשהוא עזב, קרמה מיהר להכניס את שרשרת העוגן לתוך חולצת הפיג’מה שלבש ולהסתיר אותו.


קרמה בהה ברייצ’ל שהתקרבה אליו, והיא תפסה את היד שלו ואמרה, “בוא, יש לנו עוד סידורים. אני הולכת לרגע, אל תעשו בלגן!” צעקה על חלל החדר וזכתה להתעלמות מוחלטת. “ג’ניס הסכימה לראות אותך היום, ואנחנו נלך לרשום אותך במשרד מייד אחרי זה,” המשיכה רייצ’ל בזמן שהם עזבו את בית היתומים ונכנסו לתוך מכונית ירוקה מדגם חיפושית.


הם נסעו זמן מה וקרמה צפה ברחובות הסואנים חולפים על פניו; אינספור עמודי חשמל ושלטי חוצות שהוא לא הספיק לקרוא, ואנשים מכל הצבעים והגדלים. המכונית עצרה בפתאומיות ורייצ’ל יצאה מתוכה. קרמה יצא בעקבותיה ומיהר אחריה במעלה מדרגות אבן רחבות.


הם המתינו במסדרון לבן, עד שאישה שמנמנה במשקפיים וחלוק פתחה דלת צידית וקראה להם.


“ג’ניס, מה שלומך?” שאלה רייצ’ל והשתיים התחבקו.


“מעולה. זה הילד שלך?” שאלה ג’ניס.


“לא שלי, חס וחלילה. הוא מאומץ חדש, אבל יש לו איזה חיידק בעין שאני רוצה שתוציאי. אולי צריך לקבוע ניתוח.”


ליבו של קרמה החסיר פעימה. מה זה ניתוח? מה יעשו לו? איזה חיידק יש לו?


“בואי נראה,” אמרה ג’ניס והתקרבה אל קרמה. היא ביקשה ממנו לפתוח את הפה ולעשות תנועות משונות עם הידיים, לעמוד על רגל אחת, לעצום עין אחת ולקרוא מספרים משלט רחוק בעזרת השנייה.


“שש… שלוש… ארבע…” קרא קרמה בקול צרוד, וככל שעשה זאת כך קולו חזר אליו.


“יופי, עכשיו בעין השנייה,” אמרה ג’ניס.


קרמה עצם את העין הרגילה וקרא בעזרת העין עם הכוכב. נדמה לו שהוא ראה את כתם הכוכב בזווית העין, אבל הוא התעלם ממנו והצליח לקרוא את המספרים בדיוק כמו קודם.


“מצוין,” המשיכה ג’ניס. היא התבוננה לתוך הפה, האוזניים, האף והעיניים של קרמה בעזרת פנס קטן, והצמידה דיסקית מתכת קרה לחזה שלו. לבסוף היא סיכמה במילים שקרמה נרגע לשמוע, “הכול בסדר גמור איתו.”


“לא צריך ניתוח?” דחקה רייצ’ל.


“שום דבר. הייתי חוזרת למעקב שנתי.”


“יופי. תודה רבה לך, את מקסימה,” אמרה רייצ’ל וחיבקה את ג’ניס שנית. “בוא,” אמרה לקרמה ותפסה את ידו, והם המשיכו משם לתוך המכונית כשקרמה כמעט מדלג מחוץ למרפאה.


“אתה תלמד להתלבש אצלנו כמו שצריך, ולא כמו שהאישה הזאת שהביאה אותך,” אמרה רייצ’ל בנסיעה למקום נוסף. “ג’ון סָמוּאֶלִי הוא הבעלים של בית היתומים, אבל אני הסמכות העליונה. כל מה שאני אומרת זה נכון, וככל שתבין את זה מהר יותר ככה החיים שלך יהיו טובים יותר.


“יש הרבה יתומים בבית כרגע, אבל אנחנו עסוקים כל הזמן בסינון של האיכותיים ביותר. חוץ מאַשְלִי, היא מקרה מיוחד. זאת הילדה שראית בסלון, ששיחקה במשאיות. היא נזק מהלך, כבר שברה שלושה עציצים ואת הטלוויזיה החדשה, אבל היא שברה אותם בצורה כל כך מקסימה שאימצתי אותה בעצמי. אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה.”


קרמה חצי הקשיב בזמן שהוא משעין את הלחי על חלון המכונית ומתבונן החוצה.


הם עצרו סמוך לבניינים נוספים ונכנסו לתוך משרדים של מס הכנסה, של המשטרה, של העירייה ושל איזה מוסד שהשלט שלו היה תלוש מהמקום, ועד שהם יצאו קרמה לא ידע איך קוראים למקום הזה. בכל מקום כזה רייצ’ל לקחה או מסרה טפסים, ובעיקר ביקשה מקרמה לשבת בשקט ולהמתין, מה שהוא כבר ידע לעשות במיומנות.


בנסיעות רייצ’ל מלמלה לעצמה או לקרמה. היא התלוננה הרבה על קרלינג, “האופנות החדשות כל כך מעצבנות אותי. בתקופה שלי, אם היו רוצים להסתיר את העיניים מהשמש היו משתמשים ביד,” על אשלי, “…ואתמול היא מרחה דבק על הקירות. דבק! אבל אי אפשר להאשים אותה, הדבק יצר פרצוף כל כך מקסים,” ועל המשרדים השונים שבהם ביקרו, “ולמה כל הקומות העליונות בבניין שלנו נתפסו על ידי משרדי תיווך? לא היו יכולים להתיישב שם מס הכנסה? כל הטיול הארור הזה היה נחסך לנו.”


המשרד האחרון שבו ביקרו היה איזה משרד לניהול והרשמה אזורית של בתי יתומים, ושם קרמה התבקש להיכנס פנימה ולא להמתין בחוץ. הוא התיישב על כיסא גבוה בחדר עטוף שטיחים כחולים, וצפה בפקידה ממושקפת שהקלידה משהו במחשב ותופפה בעזרת עט על האף שלה.


“קרמה שירר,” היא קראה מהמחשב בקול מאונפף.


“איזה מין שם משפחה זה, שירר?” שאלה רייצ’ל והשתעלה כשהיא אוחזת בגרון. הקול שלה כבר היה צרוד מכל הטיולים והשיחות.


“יש שחקן כזה, אני חושבת,” ענתה הפקידה בחוסר עניין, וניסתה להתרכז במילוי הטופס.


“שחקן? את חושבת שהם קרובים?”


“קשה לי להאמין.”


“לפחות יש לו שם משפחה, לא כמו הילדה הקודמת. לפעמים הם מגיעים בלי רקע בכלל, את יודעת. אפילו לא יודעים מה קרה להורים שלהם.”


“מה את אומרת,” אמרה הפקידה והסתכלה לרייצ’ל בעיניים, מזכירה לה עם מי היא מדברת. היא דפדפה בקלסר על השולחן. “מתו בתאונת סקי באלסקה; אַרְטִי שִירֵר ומַגְנוֹלְיָה לִין.”


“ארטי! עם שם כזה לאבא, לא פלא.” רייצ’ל השתעלה שוב. “אולי זה קיצור של משהו?”


“לא כתוב, אבל כתוב לי שהילד סובל מהלם. הוא יזדקק לטיפול פסיכולוגי שבועי,” אמרה הפקידה כשהיא עסוקה בניקיון השיניים בעזרת הלשון.


“חמוד, תחכה לנו רגע בחוץ,” ביקשה רייצ’ל בצרידות. קרמה קם ויצא כשהוא משאיר את הדלת פתוחה, ונשען על קיר המסדרון כשהוא מקשיב לרייצ’ל מתווכחת עם הפקידה במעט הקול שנשאר לה ומסבירה, “הרופאה בדיוק אמרה שהוא בסדר גמור—”


“זה מה שכתוב לי.”


“אוי, התחלנו. יש לי פה מכתב מהרופאה ואישור משטרתי…”


הן התווכחו כך במשך זמן מה, וקרמה צפה באיש עסקים עובר במסדרון, לוחץ על הכפתור הכחול במתקן שתייה ומוזג לעצמו כוס מים. הוא קרץ לקרמה והלך, ולאחר מכן קרמה ניגש ומזג לעצמו כוס מים גם כן. המים היו קרירים ומרווים, וכשקרמה שתה כל את הכוס הוא זרק אותה לאשפה ומזג כוס נוספת.


קרמה חזר לחדר בזמן שרייצ’ל שאלה, “אולי יש בית יתומים אחר? אצלנו יש כבר עשרים ילדים,” והניח את הכוס השנייה על השולחן לידה. “מה זה?” המשיכה רייצ’ל כשהיא והפקידה נועצות מבט בכוס.


“הבאתי לך מים,” אמר קרמה.


“למה?”


“כי היית צמאה.”


רייצ’ל והפקידה בהו בקרמה בפיות פעורים, ואז הפקידה חזרה לעצמה ושאלה, “את רוצה שאני אשלח אותו למקום אחר?”


רייצ’ל בהתה שנית בכוס ואז בקרמה. היא לקחה את הכוס ולגמה ממנה, השתהתה זמן מה, ואז אמרה, “לא, לא. תשאירי אותו אצלי.”