פרק 1


דין
גיל שתים־עשרה
"אתה יודע איך המוות נראה?" השאלה, בעצמה, עלולה להיראות מוזרה, אבל למדתי ששום דבר לא באמת מוזר כשהוא מגיע מאבא שלי. ניקולס קרטר הוא גבר מתוכנן, ששוקל כל מילה ומעשה שלו, ומבצע אותם בצורה מכוונת. בשבילו, כל דבר זה תחרות.
"לא, אדוני," אני אומר ומסתכל עליו בזהירות.
"אתה תדע בקרוב," הוא אומר בטון סופי, עם ביטחון של איש שהרג, שיהרוג שוב, ויודע שהוא יעביר את המיומנות לבנו היחיד. לי.
אני זז בחוסר נוחות בכיסא מול שולחן העבודה הענק שלו. אני מתקרב לגיל שלוש־עשרה אבל הרהיט הזה עדיין נראה לי מסיבי. כמו נוכחות ענקית מבשרת רעות שנותרת מאחור אפילו כשהמלך שיושב בו חסר.
"מוות זה אירוע מזוויע," אבי ממשיך. "זה לא כמו שזה נראה בסרטים ובמשחקי הווידאו שלך." הוא תמיד מוסיף לדברים כאלה — סרטים ומשחקי וידאו — את המילה 'שלך', כאילו הוא עסוק מדי או אולי חסר אנושיות מכדי ליהנות מדברים שאנשים נורמלים אוהבים. כי הוא לא נורמלי, וזה כאילו הוא חייב לחזור על התזכורת הזו פעם אחר פעם, עד שאפנים שמה שהוא באמת מתכוון להגיד זה שגם אני לא נורמלי. אני בדיוק כמוהו.
"מוות זה מעשה שאסור לעולם לבצע מתוך כעס, אתה מבין?"
"כן, אדוני," אני אומר, אבל אני לא מבין. אני עומד להרוג, אבל אני לא אמור לכעוס בגלל זה? בעיקר כשכל מה שאני עושה זה לכעוס. אני כועס כשאני מפספס את הזמן שלי עם בראקס ואייבל בגללו. אני כועס שהוא לעולם לא בבית, ואני כועס שכשהוא כן בבית, אני נגרר לתוך המשרד שלו להרצאות מטומטמות על דברים מטומטמים. אני כועס שאימא שלי תמיד שיכורה, וכשהיא לא, היא עוד יותר גרועה. כל מה שאני עושה זה לכעוס, וזה רק מצטבר וגורם לי להרגיש עוד יותר כועס מלפני כן.
ניקולס קרטר מסתכל עליי, ולרגע אחד אני חושב שהוא קלט שעניתי לו תשובת בולשיט אוטומטית והולך להיכנס בי. אך הוא מפתיע אותי. הוא קם מהכיסא שליד שולחנו וצועד לצד השני של החדר. הוא פותח את ארון המשקאות המיוחד שלו — היחיד בבית שאפילו אימא שלי לא מעיזה לגעת בו — מוציא בקבוק זכוכית מלא בנוזל ענברי. הוא מוזג לכוס ומחזיר אותו בזהירות לארון. כשהוא מסתובב אליי בחזרה, אני רואה את הכמות הקטנה שהוא מזג, רק מילימטר בתוך כוס זכוכית ענקית. הוא מסובב את הנוזל במעגלים ובוהה בו.
"לקחת חיים של מישהו זה אישי מאוד, דין," הוא אומר בשקט. "אני רוצה שתבין את זה." אני רוצה לשאול למה. למה אני חייב להבין משהו כזה? אם הוא רוצה שאהרוג, הוא צריך פשוט להגיד. התקשורת אומרת שזה אסור, אבל... אנשים מתים כל הזמן, נכון? אז מה זה משנה מי הורג? ולמה זה חייב להיות אני?
"גבר מגלה שקל יותר להרוג כשהוא סומך על הרגשות שלו. כעס, טינה, עצב. אלה קביים." אני מזעיף את פניי, כי אני לא ממש בטוח למה הוא מתכוון. "רגשות משאירים אותך אנושי. הם מקרקעים אותך." הוא מטה את הכוס עד שהנוזל קרוב מאוד להישפך. עיניי נפערות לרווחה ואני מעביר את מבטי בין ידו לפניו. "אם תיתן להם להישפך..."
טיפה יחידה נופלת מהכוס ופוגעת בשטיח. כתם חום על לבן. אני מתנגד לדחף לזנק ולעצור אותו מלשפוך את השאר. אני לא יודע למה. זה פשוט אוטומטי, הכול לבן כל כך במשרד שלו, בוהק ומושלם. כל דבר במקומו. חוץ מהכתם האחד הזה. אני שונא לראות את זה נהרס, מוכתם. זה גורם לעורפי לעקצץ.
אבי מרים את ראשו ומתבונן בי כשהוא הופך את הכוס ונותן לשאר הנוזל להישפך על השטיח, עד שנוצרת שלולית לרגליו. "אם תיתן לרגשות שלך, לקשרים שכובלים אותך לרצונות ולחשקים שלך לשלוט בך," הוא ממשיך, "תגרום לעצמך להיקשר רגשית. וכשאתה נקשר רגשית, אתה הופך להיות פגיע. רגשות עוזרים, אבל גם יכולים לעכב. תזכור, אתה שולט ברגשות ובהתקשרויות שלך. אף פעם אל תיתן להם לשלוט בך."
"מה עם בראקס ואייבל?" אני לא יכול להתאפק, על אף שאני יודע שהוא שונא שאני קוטע אותו, במיוחד ברגעים כאלה כשהוא חושב שהוא מעניק לי שיעור כלשהו לחיים, תמיד אחרי שהוא נעדר זמן רב וחוזר הביתה תשוש ומסריח מסיגרים. אני לא יכול להתנער מההרגשה שהוא איבד משהו ושהוא מזהיר אותי לא להתקרב מדי. אז אני לא מאבד שליטה. אבל לא משנה מה זה, אני יודע שהוא לעולם לא יגיד.
אבל להיקשר, דברים שאכפת לי מהם... אין לי הרבה. אני יכול לחיות בלי משחקי וידאו או אפילו בלי אימא שלי, גם ככה היא לא ממש פה. אבל בראקסטון ואייבל? בלעדיהם אני לא יכול לחיות. הם האחים שלי.
אבי מניח את הכוס הריקה על קצה הדלפק מתחת לארון המשקאות ודורך על הכתם הרטוב שמתחת לנעליו האלגנטיות והמושלמות. הוא צופה בי, אני מצמיד את גבי לכיסא ככל שהוא מתקרב מבלי לומר דבר. הוא כורע מולי ובוהה בי בעוצמה, כאילו הוא מנסה לחדור לתוך הראש שלי, ואולי אפילו לתוך העתיד שלי.
"עוגָנים," הוא עונה בשקט.
"עוגנים?" אני חוזר אחריו, מבולבל.
הוא מהנהן. "זה טוב שיש עוגנים," הוא אומר לי, וידיו נתלות מעל ירכיו. "הם כמו עמודי תמיכה שמחזיקים את המבנה עומד." הוא מרים את ידו, ולשבריר שנייה אני חושב שהוא עומד לגעת בי. אני נושך את הלשון ולא מעז לזוז. אני לא רוצה שהוא ייגע בי, אני חושב. אני לא יודע למה, אבל משהו בי אומר לי שאם הוא ייגע בי, אהפוך להיות בדיוק כמו השטיח, מוכתם ומלוכלך.
זה לא קורה. במקום זה, הוא נותן לידו ליפול כשהוא מתרומם בחזרה. "בלי קשר לעוגנים האלה," הוא אומר, נשמעת נקישה על הדלת, "אתה תמיד חייב לוודא שיש לך כוח בעצמך. אתה חייב להיות מסוגל לעמוד על שלך. בלעדיהם. ואתה תמיד, תמיד, חייב לוודא שהם לא ירקיבו לעולם."
"ירקיבו?"
ניקולס קרטר שוב מסתכל עליי כשהוא צועד לדלת משרדו, ובדיוק לפני שהוא פותח אותה, הוא מדבר בקול שקט כל כך שאני כמעט מפספס את המילים. "כן," הוא אומר. "אם תיתן לעוגנים שלך להירקב, הם ייהפכו לחלשים, ורק דבר אחד קורה לחלשים בעולם הזה." ראשו מתרומם, ועיניו שצבען כשלי פוגשות את מבטי. "החלשים מושמדים."