1


אייסלה


אַייסְלָה בת־כתר נפלה לעיתים קרובות דרך שלוליות כוכבים אל מקומות רחוקים. תמיד בלי רשות — ותמיד ברגעים הגרועים ביותר, כך היה נדמה לה.


אפילו אחרי חמש שנים, ההשתגרוּת עדיין חילצה חריקות מעצמותיה. היא החזיקה בחוזקה את מקל־הכוכב שלה, והחזיקה את נשימתה אצורה בתוך חזהּ כמו הבשמים הנדירים על שולחן התשפורת שלה. חדר הזכוכית הסתחרר והצבעים השבורים התמזגו אלה באלה, עד שכוח הכבידה הצמיד אותה בסופו של דבר מטה, כמו חוט משוחרר ביקום.


והמקל הוסתר בבטחה בגב שמלתה, לאורך עמוד השדרה שלה, רגע לפני שהדלת נפתחה בתנופה.


״מה קרה לשיער שלך?״ צווחה פּוֹפִּי בקול רם כל כך עד שטֶרָה מיהרה להיכנס מאחוריה, ושלל הסכינים והחרבות שלמותניה קרקשו כשהתנגשו אלה באלה.


שערה היה הדבר האחרון שהטריד אותה, גם אם לא היה לה ספק שהוא נראה כמו משטח של טחב. המעבר בין הארצות החדשות של הממלכות באמצעות מקל־הכוכב שלה תמיד פיזר גם את התלתלים המסולסלים המהודקים ביותר ואת הצמות הצפופות ביותר שקלעה לה פופי — בעצם, זה היה יתרון מפתיע של המעבר.


אייסלה לא התיימרה להיות מומחית בשימוש בכלי. בהתחלה, שלולית הכוכבים לקחה אותה למקומות מפתיעים. כפרי השלג בארצות החדשות של הירחיים. החגיגות האווריריות של הארצות החדשות של השמיימיים. כמה ארצות שאף אחת משש הממלכות עוד לא יישבה כלל. היא למדה אט־אט איך לחזור למקומות שכבר הייתה בהם. זה היה שיא השליטה שהגיעה אליה במקל־הכוכב. הדבר היחיד שידעה בוודאות היה שהכלי המסתורי אִפשר לה בדרך כלשהי לגמוא מאות קילומטרים בשניות.


טרה נאנחה וידה נפלה מניצב חרבהּ. ״רק כמה שערות השתחררו, פופי.״


פופי התעלמה ממנה. היא מיהרה אל אייסלה, והניפה מברשת ובקבוקון שמן עלים סמיך בנחרצות שבה טרה לימדה את אייסלה להחזיק כלי נשק לפני שנים. אייסלה חייכה אל המורה שלה ללחימה מעל כתפה של המורה לקסמים וזעקה כשפופי הוציאה בגסות את הסיכות משערה. פופי נדה בראשה. ״אני צריכה להתחיל ממש מהתחלה.״ היא החזיקה את סיכות השיער בין שפתיה ודיברה סביבן. ״אני משאירה אותך לבד לשעה והכול נהרס. ליתר ביטחון אפילו נעלת את הדלת! איך בשם הממלכה הצלחת לפרוע את התסרוקת בחדר שלך, ציפור קטנה?״ החדר שלה. החדר הזה לא היה שייך לה. זה היה כדור זכוכית, שריד של חממה עתיקת יומין. אבל הזגוגיות נצבעו. החלונות נאטמו. רק דלת אחת נשארה.


היא ציפור קטנה, בדיוק כמו שקראה לה פופי ולפעמים אפילו טרה.


ציפור בכלוב.


אייסלה משכה כתפיים. ״רק שיחקתי קצת בחרבות.״ פופי וטרה היו בנות המשפחה היחידות שלה, אף על פי שכלל לא היו שארות בשר. כל מי שהייתה לו קרבת דם אליה מת מזמן. אבל אפילו הן לא ידעו על מקל־הכוכב. אילו היו יודעות הן לא היו מרשות לה להשתמש בו. זה המפתח היחיד שיכול להוציא אותה מכלוב הציפור. ואייסלה כלואה שם לא רק לשם ביטחונה —


אלא לטובת כל האחרים.


טרה בחנה אותה בחשדנות ואז הפנתה את תשומת ליבה אל הקיר. עשרות חרבות היו תלויות שם בשורה מבהיקה, כמראה מאולתרת. ״חבל שאת לא יכולה לקחת אף אחת מהן,״ היא אמרה והעבירה אצבע על קיר כלי הנשק. היא נתנה לאייסלה כל אחת מהחרבות שהיו שם, מתוך הנשקייה העתיקה של הטירה. אייסלה הרוויחה את זכותה על כל אחת מהן בכך שהתאמנה והתמחתה בהן.


פופי גיחכה. ״לשם שינוי, החוק הזה של יובל המאה מקובל עליי. לא כדאי שהיא תאושש את כל הדעות האיומות של הממלכות האחרות עלינו.״


מתח החל להסתחרר בבטנה של אייסלה, כמו עלים המרקדים ברוח סערה.


היא העלתה בכוח חיוך על פניה, כי ידעה שהדבר יפחית את התסכול של פופי — האפוטרופסית שלה תמיד אמרה שהיא לא מחייכת מספיק. אייסלה לא פגשה אנשים רבים, אבל היה קל לפענח את אלה שפגשה. היא הייתה צריכה רק להבין מה מניע אותם. כל אחד רוצה משהו. ויש דברים שקל יותר לתת. חיוך למורה לקסם שבמשך כמעט שני עשורים טרחה ללמד את חניכתה נימוסים. מחמאה לאישה שמעריכה יופי יותר מכל דבר אחד. "פופי, עד כמה שאת יפה, הדעות האיומות שלהם נכונות. אנחנו באמת מפלצות."


פופי נאנחה ותקעה את הסיכה האחרונה בשערה של אייסלה. ״לא את,״ היא אמרה בהדגשה.


המילים מפיה של האפוטרופסית שלה אמנם נאמרו באהבה — מילים טובות — אבל הן מילאו אותה במתח.


״הם מוכנים,״ אמרה טרה. היא ניגשה לשולחן התשפורת. אייסלה הביטה בה מבעד למראה ששוליה מוכתמים מיושן. ״ואת?״


לא. והיא לעולם לא תהיה מוכנה. יובל המאה הוא דברים רבים. משחק. הזדמנות לשבור את הקללות הרבות המוטלות על שש הממלכות. הזדמנות לזכות בכוח שאין לו אח ורע. פגישה של ששת השליטים. מאה ימים על אי מקולל שמופיע רק פעם אחת במאה שנה. ומבחינתה של אייסלה —


מוות כמעט ודאי.


את מוכנה, אייסלה? אמר קול לועג ואכזרי במחשבותיה.


רק הסקרנות הקלה במעט את הפחד שחשה. היא תמיד השתוקקה ליותר... מהכול. עוד חוויות, עוד מקומות, עוד אנשים.


המקום שפניה מועדות אליו, לייטלארק, הוא יותר מהכול. לפני שהאפוטרופסיות שלה גילו את הפתח וסגרו אותו, אייסלה הייתה חומקת דרך זגוגית רופפת בחדרה ויורדת אל היער. שם היא פגשה אחת מהבאות בימים שהתגוררה בעבר בלייטלארק, כמו שעשו כל הפראיים לפני שנטוו הקללות. לפני שרוב הממלכות נמלטו מהאי ויצרו להן ארצות חדשות בתוהו ובוהו שאחרי האסון. סיפוריה היו כמו פירות על עץ — מתוקים ומעטים. היא סיפרה על מלכים שיכלו ללפות את השמש בידיהם, על נשים שֵׂיבות־שיער שיכלו להרקיד את הים, על טירות בעננים ועל פרחים שהייתה בפריחתם כוח טהור.


כך היה לפני הקללות.


עכשיו היה האי צל של עצמו, אפוף בסופה נצחית שלא אפשרה כלל להגיע אליו אלא בזמן היובל, לא בסירה ואפילו לא בכישוף.


לילה אחד מצאה אייסלה את הבאה בימים למרגלות עץ, שכובה על צידה. לרגע נראה שהאישה ישנה, אבל לא — עורה השזוף הפך לקליפת עץ, עורקיה הפכו לקנוקנות. הפראיים השתמשו בכוח הטבע בחייהם והצטרפו אליו במותם.


אבל לא היה שום דבר טבעי במותה של הבאה בימים. אף שהייתה בת חמש מאות שנה, אף שהייתה רחוקה מכוחו של לייטלארק, היא מתה בטרם עת. מותה היה ראשון מבין רבים.


וזו הייתה אשמתה של אייסלה.


טרה חזרה על השאלה. צבען של עיניה הירוקות כהות היה זהה לצבעם של העלים והקיסוס שהקיפו את ארמון הפראיים, כמו עור המכסה הכול. זהה לצבע עיניה של אייסלה. ״את מוכנה?״


אייסלה הנהנה, אף על פי שאצבעותיה רעדו כשהושיטה אותן אל הכתר שלפניה. הוא היה רצועת זהב פשוטה, מקושטת בניצנים, עלים ונחש נושף, גם הם מזהב. היא הניחה אותו על ראשה והקפידה שלא להזיז את הסיכות שהרחיקו את שערה הארוך הכהה מפניה.


״יפהפייה,״ אמרה פופי. אייסלה לא הייתה צריכה לשמוע את המחמאה כדי לדעת שהיא נכונה. היופי היה מתנתם של הפראיים — וקללתם. הקללה הזאת הרגה את אימה. ומשום כך, העובדה שפניה היו דומות כל כך לפני אִמה, כפי שאמרו לה, הייתה מטרידה עוד יותר. פופי פגשה את מבטה של אייסלה דרך המראה ואמרה בעוז, ״את טובה מספיק, ציפור קטנה. טובה יותר מכל אחד מהם.״


הלוואי שזה היה נכון.


אייסלה הרגישה פרץ של אימה ופניה נפלו. זאת אולי הפעם האחרונה שהיא רואה את האפוטרופסיות שלה. מה יהיה אם לעולם לא תחזור לחדרה? ידיה פעלו מתוך דחף, והיא הושיטה אותן אל שתיהן; היא רצתה לגעת בהן עוד פעם אחת.


לפני שהספיקה לעשות זאת, טרה הביטה בה במבט חמור והיא קפאה.


רגשנות היא דבר אנוכי, אמר המבט.


יובל המאה לא סבב סביבה. הוא נועד להציל את ממלכתה. את בני עמה.


אייסלה קיבלה את הגערה וזקפה את גבה. היא הזדקפה אט־אט, והכתר הכביד עליה הרבה יותר ממשקלו הממשי. ״אני יודעת מה לעשות,״ היא אמרה. כל שליט מגיע ליובל המאה עם תוכנית. טרה ופופי הטמיעו את תוכניתן באייסלה במלוא הכוח מאז ילדותה. ״אציית להנחיות שלכן.״


״יפה,״ אמרה טרה. ״כי את תקוותנו היחידה.״


טירת הפראיים הייתה חוץ יותר מאשר פנים. האולמות היו גשרים. עצים הושיטו את זרועותיהם לתוך המסדרונות וענפים נגעו בעדינות בבגדיה כאילו רצו להיפרד לשלום. עלים רשרשו לצידה של אייסלה כשהלכה בחדרים האינסופיים שאסור היה לה להיכנס אליהם, ופופי וטרה מאחוריה. קנוקנות הזדחלו על הקירות. ציפורים עפו פנימה והחוצה כרצונן. רוח ייללה באולמות במשבים שהתפיחו את גלימתה של אייסלה מאחוריה. היא לבשה ירוק כהה כאות כבוד לממלכתה, והבד נצמד לצלעותיה, למותניה ולברכיה, והתרחב בשוליים. הגלימה הייתה דקיקה ושקופה ולא מילאה את תפקידה המסורתי בשמירה על הצניעות. והבחירה בבגד שכזה ייצגה את ממלכתה לא פחות מהצבע.


מאז ומתמיד היו הפראיים גאים בגופם, ביופיים וביכולותיהם. הם אהבו בפראות, חיו בחופשיות ונלחמו בעוז.


חמש מאות שנה לפני כן הוטלה קללה על כל אחת משש הממלכות — הפראיים, הכוכביים, הירחיים, השמיימיים, השמשיים והאופליים — התכונות שהצטיינו בהן הפכו לרעל הייחודי להן. כל קללה הייתה מרושעת בדרכה.


קללת הפראיים הייתה כפולה. הקללה כפתה עליהם להרוג כל מי שיתאהבו בו, ולהתקיים מאכילת לבבות אדם בלבד. הם הפכו למפלצות מבעיתות ביופיין, ניחנו בכוח המרושע לפתות במבט אחד.


אלפי גברים ונשים פראיים נהרגו מאז.


האהבה נאסרה. הפכה למסוכנת. רק ילדים מעטים נולדו... ובנות היו שכיחות יותר בממלכתם. לאהבה אמנם היו צורות שונות, אבל גברים נהרגו לעיתים קרובות יותר כאשר הייתה הפרה של החוקים, ואט־אט הם הפכו לקהילה קטנה, שרובה נשים לוחמות. מטילות אימה. מעוררות שנאה. חלשות, כי למעטים יש פחות כוח. יובל המאה היה ההזדמנות היחידה לשים קץ לקללות, לחזור לתהילת העבר, להחזיר לידיהם את הכוח שנזקקו לו נואשות. אייסלה היא ההזדמנות היחידה שלהם.


את תקוותנו היחידה...


היא שמעה אותם לפני שראתה אותם. מדקלמים את המילים העתיקות, נוקשים בחרבות כאילו היו כלי נגינה. שְליטת הפראיים בטבע הוצגה לראווה. פרחים הנצו וגלשו מהמרפסת, ירדו לאולם הכניסה ולא נעצרו עד שהגיעו לרגליה. הם הכפילו את מספרם עוד ועוד, גדלו בשלולית של עלי כותרת והתרוממו אל קרסוליה. האגדות שלהם סיפרו שלפני אלף שנה היה בכוחם של הפראיים להצמיח יערות שלמים במחשבה סתמית, להניע הרים בהינף יד.


כיום, מאות שנים אחרי הקללה ובמרחק זמן זהה מכוחו של האי, יכולותיהם הידלדלו ולא נותרו מהן אלא קסמים לשעשוע.


אייסלה הלכה בזהירות מעל הפרחים עד שקירות הטירה הסתיימו והיא התייצבה מול מאות פראיים מריעים.


העצים מעל הניבו דובדבנים ופירות יער ופרחים אדומים כדם שנפלו על הקהל בגשם ססגוני. בעלי חיים יצאו מהיערות וחמקו לתוך הקבוצה, ישבו ליד בני לווייתם. כוחותיהם של הפראיים היו שונים אלה מאלה ביכולתם לשלוט בטבע, אבל לעיתים קרובות כללו קשר עם חיות — לטרה היה פנתר ענקי בשם צל שהיא דיברה איתו בקלות כשם ששוחחה עם אייסלה. לפופי הייתה צופית שאהבה לקנן בשערה.


אייסלה הנהנה, ושתיקה ירדה על הקהל.


״לכבוד הוא לי לייצג את הממלכה שלנו ביובל המאה הזה.״ הדופק האיץ בגופה של אייסלה ורטט עבר לאורך עצמותיה. היא העבירה את מבטה על ההמון, הביטה בפנים מרהיבות ומלאות תקווה. כמה מהפראיים לבשו בגדים מיריעות בד שעלים וענפים נארגו בתוכו. היו שלא לבשו דבר פרט לחרבות שעל גבם. על אחדים מהם ניכר שאכלו לא מכבר, שפתיהם היו מכוסות בכתמים ארגמניים. אייסלה הביטה והתאמצה שלא לרעוד. שלא להניח לקולה להיסדק, לא לכשול, לא לעורר בליבם ספק קל שבקלים בשַליטה שלהם. כדי שלא ישאלו מדוע היא מרבה להסתתר מאחורי הקירות העבים של טירתה. מדוע נאסר על משרתים להיכנס לחדריה. היא ניסתה שלא לתהות כמה מהפראיים האלה שמעו את אותה ההצהרה לפני מאה שנה, משַליטה אחרת — כמה מהם שרדו בכלל אחרי רצף מקרי המוות האחרון. דבריה היו הבטחה, כי זה מה שבני עמה ציפו לשמוע. מילות הרגעה. כוח. ״אני נשבעת לרסק את הקללה המוטלת עלינו אחת ולתמיד.״


הייתה להם זכות מלאה לחשוש. אם אייסלה תיכשל יהיה זה אסון לכולם למשך מאה שנים נוספות לפחות. וכבר היו ארבעה כישלונות ביובלי המאה. אייסלה חשקה שיניים, חיכתה שיבינו את האמת עליה — חיכתה להתבדות ולגלות שטעתה בהבנתה אותם.


אבל אוויר הבוקר התלקח בצעקות ובלהבים שהונפו מעלה. ציפורים צווחו מצמרות העצים. הרוח העלתה שאגה בעלים המרשרשים. אייסלה ירדה בהקלה במדרגות, טובלת בעלי כותרת, הטבע פורח לרגליה. הקהל נחצה ופינה לה דרך לעבר העצים התאומים העתיקים ביותר.


שורשי העצים יצרו כתר באוויר ונשזרו אלה באלה לצורת קשת גבוהה, עגולה כמראה. צידו האחר של היער חיכה הלאה משם, בטוח ומוכר. אבל לא לשם מועדות פניה. אייסלה בלעה רוק. היא התכוננה לרגע הזה כל חייה. ידיהן של טרה ופופי נחו על כתפיה.


אייסלה הלכה דרך שער המעבר שנפתח רק פעם במאה שנים, והמילים האחרונות שאמרה לאפוטרופסיות שלה עוד היו טריות בראשה: אציית להנחיות שלכן.


היא הצטערה על השקר הזה.