1


קלרה סינקלייר פסעה הלוך ושוב בחלל תא הכלא שלה. אם הייתה רוצה לנהוג בנדיבות, היא הייתה מודה בעובדה שתא הכלא שלה, שמידותיו היו תשעה מטרים על תשעה מטרים, והגיע עם מיטת אפיריון רכה, חדר רחצה פרטי צמוד ושלושה חלונות גבוהים שהשקיפו על המפרץ הפרטי של הארמון, הוא תא כלא מהסוג שרוב העבריינים הכלואים היו הורגים כדי לקבל. שוב, רק במקרים מסוימים. גם לבוש האסירה הנוכחי שלה היה קצת יותר מהודר ממה שאסיר יכול לצפות ללבוש, בהיותו עשוי ממשי לבן עם מעטה עליון של תחרה צחורה. אם לא היו מכריחים אותה להידחס לתוכו, היא הייתה עשויה לחשוב את לבושה ליפהפה.


היא כמעט הצטערה על כך שכל השומרות שלה ממין נקבה עזבו וכבר אינן איתה בתא. ככה היא הייתה יכולה לזכות בסיפוק של הטחת כל כינוי גנאי שהיא יכולה להעלות בדעתה בפניהן ושל מראה פניהן המאדימים כסלק. אבל לא, הן הסתלקו כולן, הלכו להתייפות לקראת אירוע העשור של ממלכת מונט-קלייר – החתונה של קלרה והמלך דומיניק לבית פרננדז. הסוהרים האחרים שלה, שני זכרים גברתנים, עמדו מחוץ לדלת, שם הם ניצבו מאז ניסיון הבריחה הראשון שלה. ועם זאת, היא לא צרחה עליהם כבר כמעט עשרים דקות, כך שהיא חבטה בדלת וצעקה, "הלוואי והמצעים שלכם יהיו מלאים פשפשים מוצצי דם ענקיים. חזירים שכמותכם!"


כמו עם כל הקללות והעלבונות הקודמים שהיא הטיחה בהם במהלך השבועיים האחרונים, התגובה היחידה שהיא קיבלה הייתה דממה.


השעון על הקיר דנדן כמו בכל רבע שעה. יופי. רק עוד חמש-עשרה דקות עד שהיא תילקח להינשא לחזיר הגדול מכל החזירים האלה, המלך בכבודו ובעצמו. והיא אפילו לא יכולה לחולל איזו סצנה בכנסיית הארמון, בגלל האיום על חייו של בוב. ודומיניק גם יממש אותו, וכפי הנראה שבהנאה גדולה, אפילו.


איזה מין חלאה מסוגל לתת לבחורה גור כלבים ואז להשתמש בו כנשק כדי לסחוט אותה? האיש שלו היא עמדה להינשא בעוד חמש-עשרה דקות, זה מי. בינתיים, בוב ישן לו בשלווה ובבטחה, בסל שלו. הוא יישאר בטוח ושלם, רק אם היא תגיד "כן" ותימנע מלחבוט בחתן. או בכומר. או במישהו מהאורחים.


עד שהיא הגיעה למונט-קלייר ומצאה את עצמה מוחזקת בניגוד לרצונה, קלרה לא חבטה מעולם באף אחד, ואפילו לא הרגישה איזה דחף לעשות כזה דבר. אפילו לא באחיה למחצה, שנהג בה כמו בכלב מאז מות אביהם. אחיה, שהיה אחראי למצבה הנוכחי, לא פחות מהמלך עצמו.


איזה מין חלאה מטונפת מסוגל למכור את אחותו למישהו? אחיה, לורד אנדרו סינקלייר המכובד, זה מי.


היא חבטה באגרופה בדלת שוב. "אתם הולכים להישרף בגיהינום על זה, אתם מבינים את זה?" היא צעקה, לפני שהטיחה את גופה אל הרצפה, בדרמטיות.


בוב התעורר וטפף אליה כדי להתכרבל בחיקה.


בלטפה את הראש הרך, היא לא חשה שום צורך לבכות. היא כעסה מכדי לבכות. ובכל מקרה, דמעות לא פותרות שום דבר. קלרה למדה את זה עוד כילדה קטנה, כשדמעותיה לא הצליחו להשיב לחיים את אימהּ. בנוסף היא למדה שגם עצב וקיטורים על גורלה המר בחיים לא פותרים שום דבר.


אם ברצונה לברוח, היא חייבת להתחיל להזיז את ישבנה.


מה היא החמיצה? נותרו לה עשר דקות לפני שיגררו אותה בכוח אל הכנסייה.


תחשבי!


פתח האח נסתם בקיר לבנים, דקות אחרי שתפסו אותה מנסה לטפס דרך הארובה. הסורגים של פתחי האוורור הודבקו עם סופרגלו ליתר ביטחון. פתיחת החלון וצרחות הצילו הובילו רק לכך שבוב טולטל מחוץ לחלון, עם האיום שהוא יושלך אל המפרץ הפרטי, שנים-עשר מטרים למטה.


היא התכוונה למרר לדומיניק לגמרי את החיים. היא תהיה אישה מהגיהינום. אם נדמה לו שהוא יוכל לכפות עליה צייתנות אז הוא...


קול נקישה הקפיץ אותה מתוך הרהורי הזעם שלה, והיא הרימה את ראשה בתנועה חדה וראתה פרצוף בחלונה.


בהיותה משוכנעת שהיא מדמיינת את זה, היא מצמצה פעם אחת ועוד אחת. הפרצוף היה עדיין שם.


זה היה פרצוף נאה, הפה מעוקל בחיוך רחב, הראש נטוי לסמן לה להזדרז ולפתוח את החלון.


בהיחפזה לקום, קלרה כמעט מעדה על שובל שמלת הכלולות שלה, בניסיון למהר ולהגיע אל הזר יפה-התואר.


במשכה את ידית החלון, היא חשבה לעצמה שהיה משהו מוכר בגבר הזר והנאה הזה, אך השמחה על הצלתה הקרובה הטביעה את המחשבה, ביחד עם הקושי שלה להתמודד עם הסגר של החלון הארור.


דומיניק לא הדביק גם את החלון בסופרגלו, נכון? היא לא הצליחה לחשוב על הזדמנות שהייתה לו לעשות את זה, מאחר והיא הייתה כלואה בחדר במשך כל השבועיים האחרונים, כשאת מחצית הזמן היא בילתה עם ראשה מחוץ לחלון הזה, תוך תהייה אם יעלה בידה לייצר לעצמה חבל מהסדינים שלה וכך להימלט. היא הייתה מנסה את זה אם השומרות שלה, או "בנות הלוויה" שלה, כמו שדומיניק כינה אותן, היו משאירות אותה לבד למשך יותר מעשרים דקות בכל פעם.


בדיוק כשהיא כבר חשבה שלא תהיה לה ברירה אלא לנפץ את הזגוגית, הייתה פתאום תנועה קטנה. עוד קצת מאמץ, והחלון החל להחליק מעלה ולהיפתח.


יש!


"הי," היא אמרה בחיוך רחב, מאחר והצליחה סוף-סוף להיזכר מאיפה הפרצוף שלו מוכר לה. "אתה מחיל הפרשים?"


עיניים כחולות כמו קרח ברקו מולה. שיניים צחורות וישרות נחשפו בחיוך. "צ'או, בלה, תרצי לבוא לטיסה קצרה במסוק שלי?"


מרצ'לו בֶּרוּטי השתחל אל תוך החדר ובחן במבט את הבחורה היפהפייה שחייכה אליו כאילו היה סבא חג-המולד. אדרנלין זרם בגופו, ריגוש כמוהו לא חש מאז ימי שירותו הצבאי. כילד, הוא טיפס לא פעם על חומות הטירה שהייתה ביתו, בדמיינו את עצמו כאביר בשריון בוהק שבא להציל עלמה במצוקה. מי היה מעלה בדעתו שהוא יגיע לגיל שלושים בבוא היום ויעשה זאת באמת?


העלמה הספציפית שלפניו לא נראתה בכלל כנתונה במצוקה. אם כבר, היא נראתה כאילו היא עומדת להתפקע מצחוק, ואינסטינקטיבית הוא הניח אצבע על שפתיה.


"ששש," הוא לחש והצביע לכיוון הדלת.


עיניים חומות גדולות כהות, מלאות בעליצות, נפקחו לרווחה כאילו היא הייתה איזו תלמידת תיכון שנתפסה מעשנת על ידי מורה וותרן, והוא נזכר איך אליסיה תיארה את קלרה סינקלייר, בהערצה, כתלמידה השובבה ביותר בפנימיה האקסקלוסיבית לבנות בה היא למדה. אליסיה לא טרחה להזכיר את יופייה של קלרה, והוא לקח לעצמו רגע כדי להעביר מבט על הפנים העגולות דמויות הלב, עצמות הלחיים הגבוהות, השפתיים הרכות שאצבעו עדיין נלחצה אליהן והאף הישר והמושלם. מבטו המשיך מטה משם, אל גוף מלא קימורים, עם שדיים מלאים, שהיה עטוף בשמלת כלולות. את המראה היפהפה השלים שערה הבלונדיני הכהה, שהיה אסוף מעלה במין תסרוקת אלגנטית.


אצבעות דקיקות תפסו לפתע את ידו והסירו את אצבעו מפיה.


"באת לנעוץ בי מבטי זימה או להציל אותי?" היא שאלה, בלחישה מוגזמת.


"אסור לגבר לעשות את שניהם גם יחד?"


"לא כשעומדים לגרור אותי מהחדר הזה ולהצעיד אותי בכוח אל מזבח הכנסייה, בעוד חמש דקות."


"זאת נקודה טובה בהחלט." בהתרחקו ממנה, מרצ'לו משך את הכיסא שעמד לפני שידת האיפור שלה לעבר הדלת, והציב אותו בשקט אך בצורה בטוחה מתחת לידית כדי למנוע את פתיחתה, לפני שהוא הציץ בשעונו ופנה בחזרה אליה. "יש לנו שתי דקות. יש לך איזה בגד שתוכלי ללבוש במקום השמלה הזאת?"


"תוך שתי דקות?"


"דקה וחמישים שניות."


היא הרימה את שתי כפות ידיה ומשכה כתפיים. "לקח להם שעתיים לארוז אותי בדבר המטומטם הזה."


"מספריים?"


"לא הרשו לי להחזיק, מחשש שאדקור בהן מישהו," היא הסבירה בעליצות.


הוא כרע ברך לפניה ותפס את שולי השמלה. "אל תזוזי."


"מה אתה עושה?"


"את זה..." ובהרימו את מבטו אל פניה, הוא קרע את בד התחרה.


היא העמידה פנים נדהמות ומזועזעות. "אבל אדוני, אנחנו רק נפגשנו זה עתה."


הוא גיחך, הניחו יד על מותניה וסובב אותה כדי לעזור לתחרה להיקרע עד שהסיר אותה כל הדרך אל מותניה.


מרחוק החל להתגבר הצליל המבשר של המסוק שלו, אשר קרב אליהם. כעת, המשי של השמלה עצמה. אותו כבר היה קשה יותר לקרוע מאשר את התחרה.


"תשתמש בשיניים שלך?" היא הציעה


הפעם היה זה הוא שעשה פרצוף מזועזע. "אבל גברתי, אנחנו רק נפגשנו זה עתה." ואז הוא עשה בדיוק את מה שהיא הציעה.


כשנותרו להם שלושים שניות, כל מה שנותר משמלת הכלולות היה פיסות של משי קרוע שצנחו עד גובה אמצע הירכיים של הרגליים השזופות המרהיבות ביותר שמרצ'לו ראה אי-פעם. ידיו התאגרפו סביב הבד שהוא עדיין החזיק, כשהדחף לתפוס במותניים הקמורים ולדחוף את פניו אל המחשוף שאליו המשי והתחרה של השמלה גלשו בצורה של לב, גאה בתוכו במלוא העוצמה.


מעולם, בחלומותיו הפרועים ביותר, הוא לא דמיין את העלמה במצוקה שממתינה לסיועו כמישהי כה סקסית.


"עיניים למעלה, אל הפנים שלי, ברוטי," נזפה בו קלרה, בהצביעה לעבר עיניה באצבע ואמה.


הוא הרים את מבטו אל פניה היפהפיים. "את יודעת מי אני?"


היא גלגלה עיניים. "אני לא נותנת לסתם כל אחד להציל אותי, אתה יודע."


דיו, הוא כל כך השתוקק לנשק את הפה המתחכם, הרך והמזמין הזה, אבל בלחץ הזמן, הוא התאפק, ובמקום זאת קם בקפיצה על רגליו ולקח את ידה.


"איך את עם גבהים?" הוא שאל. המסוק כבר חג מעליהם, והמדחפים שלו הרעישו כל כך שלא היה שום טעם לנסות ללחוש.


"אני מניחה שזה עומד להתברר לנו מיד."


חבל הופיע מול החלון, בדיוק ברגע שבו ידית הדלת החלה להיטלטל בפראות.


"הזמן נגמר," הוא אמר. "קדימה."


"חכה שנייה." היא חילצה את ידה מאחיזתו, התכופפה ואספה לחיקה משהו פרוותי בצבע חום שוקולד, שבו מרצ'לו לא הבחין עד כה.


"את לא יכולה לקחת את זה," הוא אמר בצעקה רמה, כשדפיקות עזות הגיעו מכיוון הדלת.


"אני לא יכולה להשאיר אותו. דומיניק יהרוג אותו."


מרצ'לו הצביע על החבל התלוי בחוץ. "אנחנו לא יכולים לברוח עם כלב."


ללא שום היסוסים, קלרה הביטה מטה אל המחשוף של שמלתה. "קרע את זה."


"מה?"


קול חבטה רמה הגיע מכיוון הדלת.


"מהר," היא אמרה ושמץ של קוצר רוח נשמע לראשונה בקולה. "קרע את זה, רק כמה סנטימטרים."


בהבינו מה היא מתכוונת לעשות, מרצ'לו הניח את ידו על החלק העליון של שמלתה וקרע כלפי מטה, חושף הרבה מאוד משדיה המוסתרים בתוך חזייה לבנה, פשוטה ומכוערת.


בראותה שהוא הבחין בכך, קלרה חייכה חיוך שובב. "חכה עד שתראה את התחתונים שלבשתי." ואז היא הניחה בזהירות את הכלבלב בתוך הרווח שהוא יצר בשמלתה.


"כלבלב בר מזל," נהם מרצ'לו. "אנחנו יכולים לזוז עכשיו?"


"קדימה."


הייתה עוד חבטה עזה בדלת, כשמרצ'לו קפץ ועלה על אדן החלון. הוא תפס את החבל. קלרה לא נזקקה להוראות. היא טיפסה בזריזות והצטרפה אליו כדי לכרוך את זרועותיה סביב צווארו.


"שמחה להכיר אותך. נעים מאוד," היא אמרה, בהרימה אליו מבט בפנים מחייכים.


הוא לא היה יכול להימנע מלחייך בחזרה אליה, בעת שכרך את החבל והידק אותו סביבם. "תחזיקי חזק."


"לא, אתה תחזיק חזק."


הוא צחק והידק זרוע אחת סביב מותניה, הרים אגודל לעבר הטייס, ואז הצמיד אותה חזק אליו כשהם התרוממו אל האוויר.


בטנה של קלרה צללה, ואז היא הייתה חסרת משקל, עפה באוויר החמים שזרם סביבה. היא נעלה את הפחד שלה עמוק בפנים, בהיאחזה באחיה המאצ'ו של חברתה מימי בית הספר, והותירה את מבטה מקובע בפניו כדי לשאוב כוחות מהביטחון העצמי המוחלט שהיה חקוק בהם. היא לא הייתה מוכנה לתת לעצמה לחשוב שאם כישורי קשירת החבל שלו אינם טובים דיים, שניהם עלולים לצנוח אל מוות ודאי... הו, לא, היא כן חשבה את זה הרגע.


תחשבי על בוב הקטן והמסכן שתקוע לך בין הציצים, היא אמרה לעצמה. אם לשפוט על פי ציפורניו הקטנות והחדות שהוא ניסה לנעוץ בתוך בשרה, המסכן הקטן היה לגמרי מבוהל.


משיכה חדה בחבל גרמה לבטנה לשוב ולצלול, והיא עצמה את עיניה חזק, השעינה את מצחה אל חזהו הקשה של מרצ'לו והתפללה שגופותיהם צמודים דיים כדי למנוע את בוב הקטן מלהיחלץ החוצה, ומצד שני אינם צמודים עד כדי כך שיחנקו אותו.


לפני תחושת האשמה על שעשתה טעות בהחליטה להביא איתה את הכלבלב הקטן הספיקה להכות שורשים עמוקים מדי, ידיים חזקות תפסו אותה והיא נמשכה אל תוך המסוק.


תחושת הקלה התפשטה בקרבה כמו גל צונאמי, והיא הייתה מתגלגלת על גבה מעוצמתה הרבה, אם לא הייתה כבולה אל החתיך שהחליט משום מה להציל אותה.


הם הצליחו! היא הייתה חופשיה.


רעש להבי המדחף לא היה חזק דיו להטביע את הלמות ליבה שהדהדה באוזניה. היא ניסתה להסדיר את נשימתה לפי שפקחה את עיניה. היא נאלצה למצמץ כמה פעמים, לפני שראייתה הצטללה והיא יכלה לנסות לבחון את סביבותיה. המסוק עצמו היה גדול, ונראה יותר צבאי מאזרחי. שני אנשים במדי עבודה כרעו לידם ועמלו על התרת הקשרים שכפתו אותה אל מרצ'לו.


מוחה של קלרה קלט בבת אחת שהיא זרוקה על הרצפה עם הנסיך של צֶרֶס ועם כלבלב קטן, שנאבק בבהילות להשתחרר מכלא המחשוף שלה. ההקלה והאבסורדיות של כל הסיטואציה היו פשוט יותר מדי, וללא יכולת לשלוט בעצמה, קלרה פרצה בצחוק רועם. היא עדיין צחקה כשהחבל התרופף סביבם, עדיין צחקה כשהצליחה להתרומם לישיבה, עדיין צחקה כששלפה בעדינות את בוב מבין שדיה. אלא שבוב ליקק אז את לחייה וצחוקה התמזג לפתע בדמעות שגם בהן היא לא יכלה לשלוט. במשך כל יבבות הצחוק והבכי המעורבבות, הייתה גם מודעות לשלושת הגברים החסונים שמסתכלים עליה בזהירות, מודאגים ללא ספק ממפגן ההיסטריה הנשית הזה – מחשבה שרק העצימה את הצחוק והבכי שלה.


שמונה-עשר הימים שלה במונט-קלייר, כשבשישה-עשר מתוכם היא הייתה אסירה, סחטו אותה מבחינה רגשית, אך היא סירבה להיכנע למצוקה והתרכזה רק בכעס שהיה נחוץ לה כדי להימלט, אפילו כשסיכויי ההימלטות נראו לגמרי אפסיים. כך שהיא בכתה וצחקה עכשיו, עד שהוציאה מתוכה את כל מה שכבשה במשך כל הזמן הזה.


לקח לה זמן כה רב להשתלט על עצמה, שהם כבר עזבו כנראה את השטח האווירי של מונט-קלייר, לפני שהיא מחתה את דמעתה האחרונה. בהזדקקה לממחטת נייר, היא הביטה בשרידי שמלת הכלולות שלה ותלשה ממנה פיסה של בד משי לבן, כדי לקנח בה את אפה.


היא הביטה אז לעבר מרצ'לו. הוא ישב לצידה על רצפת המתכת הקרה של המסוק, כשעל פניו הבעה משועשעת מעורבת בשמץ של דאגה. במשך פרץ ההיסטריה שלה, בוב הצליח להתנחל בחיקו של מרצ'לו, וכף יד שהייתה בערך בממדי הכלבלב ליטפה בעדינות את ראשו, כעת.


קלרה קימטה את הממחטה המאולתרת לכדור ותחבה אותה לתוך חזייתה. "זאת חייבת להיות ממחטת האף היקרה ביותר בתבל," היא אמרה.


צמד גבות כהות ועבות הצטופפו יחדיו.


"השמלה הזאת עלתה לדומיניק מאה אלף יורו," היא הסבירה, לפני שעוד פרץ צחוק קצר נמלט מפיה. שחרור הרגשות שהיו כלואים בתוכה היה קתרטי. היא הרגישה כעת מרוממת מבחינה רגשית, בדיוק כמו שהייתה פיזית, במסוק הצבאי הזה. "יכול להיות שאשלח לו אותה בתור מזכרת לתקופה המשותפת שהייתה לנו."


מרצ'לו היה עד לדמעות נשים, פעמים רבות במהלך חייו. אליסיה, אחותו, ידעה להגיר אותן כמו ממטרה. רב החברות שהיו לו התגלו כמומחיות בזימון דמעותיהן כדי להשיג את כל מבוקשן – מאהבת אחת שלו, ג'יאנה, השליכה את עצמה לרגליו בבכי ויבבות כשהוא סיים את הקשר שלהם, מה שגרם לו להיזכר בזה תמיד די בפליאה, בהתחשב בחודשים הבודדים שבילו יחדיו. פליאה הייתה תגובת ברירת המחדל שלו לנוכח דמעות של אישה, בצירוף חישול נפשו לקראת העיניים העצובות וההבעה המיוסרת שנלוו אליהן תמיד. אלא שלא היה דבר מכל זה אצל קלרה סינקלייר.


דמעותיה היו מחזה מרהיב. פרצי הצחוק החנוקים שהיו פזורים בין יבבות הבכי רק הוסיפו למחזה. ואז זה הסתיים, וכעת היא ישבה בשיכול רגליים על רצפת המסוק, עיניה החומות הכהות נפוחות, סימני מסקרה נוזלת על פניה, אבל הבעתן הייתה של מי שכבר הותירה מאחור את הדמעות. המעבר ההרפתקני מהארמון אל המסוק פרע את תסרוקתה, והרוח פיזרה את שערה הבלונדיני הכהה וחשפה את מלוא אורכו.


"יותר טוב?" הוא שאל, בידעו היטב מה תהיה התשובה.


"בהרבה. תודה על הצלתי." היא נשפה החוצה קווצת שיער שנכנסה לפיה וחייכה חיוך רחב. "אני חייבת לך."


"שמחתי לעזור." והידיעה שהיצור הסקסי להחריד הזה חייב לו כעת רק העצימה את התענוג. היא הייתה ממש מרתקת.


היא מתחה קדימה את רגליה הנהדרות ושילבה את קרסוליה. יש לה כפות רגליים יפות, הוא הבחין. הכלבלב קפץ מעל ירכיו ועבר להתמקם על ירכיה.


היא התעסקה קצת עם הגור, ואז העבירה בבת אחת את תשומת ליבה אליו. "רק הרגע שמתי לב שאתה לובש חליפת טוקסידו."


"נכון," הוא אישר.


שפתיה הרכות התכווצו והתנועעו מצד לצד. "הייתי בטוחה שגיבורי על אמורים ללבוש בגדי לייקרה צמודים או משהו כזה. ואת התחתונים שלהם מעל הטייץ?"


תוך צחוק על הדימוי שהיא ציירה, הוא נד בראשו. "אני לובש טוקסידו, בגלל שאני לבוש לחתונה."


עיניה נפערו והיא פלטה נביחה של צחוק. "היית אחד האורחים?"


"נעניתי להזמנה, בתור נציג של משפחת ברוטי המלכותית."


"מדהים. וערמומי כל כך!"


הוא משך בכתפיו, כאילו שהמאמץ להצילה לא היה יותר מעניין של מה בכך. "ההזמנה הגיעה שלושה ימים אחרי שאחותי הראתה לי את ההודעה שלך." ההודעה הייתה גלויית לב, בדיוק כמו הבחורה שכתבה אותה:


המלך של מונט-קלייר כלא אותי בארמונו ומאלץ אותי להתחתן איתו. שלחי עזרה!!!


מרצ'לו הניח שזאת הייתה בדיחה. אפילו אליסיה לא הייתה בטוחה באמיתות ההודעה – היה ידוע בהחלט שדומיניק מחפש לעצמו כלה מלכותית, ושמה של קלרה סינקלייר הלך בפירוש לפניה – אבל כשתשובתה של אליסיה לא זכתה לשום מענה נוסף, הספק החל לנקר בליבה של אחותו והיא החלה לנדנד לו שיציל את חברתה הוותיקה. ואז הגיע שליח עם ההזמנה לחתונה, ולמרצ'לו ניתנה פתאום ההזדמנות גם לגבור על האיש השנוא עליו, האיש שנודע ביחסו המחפיר לנשים, האיש שהעניק שם רע מאוד לכל המשפחות המלכותיות – וגם לשמח את אחותו, שתי ציפורים באבן אחת. חוץ מזה, הוא היה משועמם. קצת ריגוש בחייו, שהפכו להיות צפויים ושגרתיים מאז שהקריירה הצבאית שלו נקטעה לפתע בטרם עת, היה משהו כה מפתה.


התוכנית המקורית הייתה שחבריו לנשק מימיו בצבא יבצעו את פעולת החילוץ, בזמן שהוא יושב בכנסייה המלכותית, עם אליבי מוצק של אורח מוזמן, אבל רעיון של הרגע האחרון – כשהוא ראה את עצמו פורץ לחדר כמו אביר בשריון נוצץ, עם פרץ האדרנלין שזה יפיץ בדמו – התגלה כמפתה לא פחות.


מרצ'לו לא חווה ריגוש כזה מזה שלוש שנים. הוא היה מסוגל לחוש את שרידי האדרנלין רוחשים עדיין בעורקיו.


"לא הייתי בטוחה שההודעה שלי נשלחה," אמרה קלרה, בשמחה רבה על כך שהמעשה האחד הזה שלה צלח. כל שאר מאמציה לברוח מבין ציפורני המלך החזיר נכשלו לחלוטין. "דומיניק תפס אותי כותבת ולקח ממני את הטלפון, בדיוק כשלחצתי על שליחה."


"למי שלחת את ההודעה?"


"לכל רשימת אנשי הקשר שלי." כל העשרה. אליסיה, חברתה היחידה מימי בית הספר, הייתה תקוותה הגדולה ביותר. שאר אנשי הקשר היו דודתה באוסטרליה, שבוודאי פנתה מיד אל אנדרו שמכר לה איזה שקר, כמה עמיתים לעבודה, והזקנה שאימצה כלב מהמקלט לחיות שבו קלרה עבדה, שנהגה להתקשר אליה כל פעם שכאבי הפרקים שלה היו קשים מדי, כך שהיא הייתה צריכה שקלרה תוציא לה את בסטר לטיול.


"חכם."


"זה עורר איזו מחאה בינלאומית?" היא שאלה, בתקווה, יותר מאשר בציפייה.


"אני חושש שלא."


פניה התכרכמו באכזבה, מה שגרם למרצ'לו לצחוק שוב. "רוצה לספר לי איך בדיוק הכנסת את עצמך לתסבוכת הזאת?"


הבעתה השתנתה וביטאה עלבון. "הכנסתי את עצמי לתוכה? כל הכבוד לך על האשמת הקורבן."


"בחירת מילים לא מוצלחת," הוא אמר, במקום להתנצל. "אבל ספרי לי. אני סקרן."


"הממם..." שפתיה התכווצו והתנועעו שוב, ואז היא הזדקפה במקום מושבה ודחקה את עצמה מעט אחורה, כך שגבה נשען על הספסל הקשה, שהיה מתוח לאורך דופן פנים המסוק. "טוב, אחי ביקש ממני לנסוע מטעמו למונט-קלייר, כדי לשכנע את המלך באיכויות הנעלות של יין הנתזים האנגלי שהוא מייצר בנחלה המשפחתית. אתה איתי עד כאן?"


"בהחלט."


"יופי." היא הבזיקה לעברו חיוך. "אז נעתרתי לבקשתו וקפצתי לי למונט-קלייר, והתקבלתי שם כמו נסיכה. אירוח מדהים. באמת שמדהים. שיכנו אותי בארמון והגישו לי את האוכל הטעים ביותר. הייתה לי גישה לספא ולבריכות השחיה, הכול. עדיין איתי?"


"כן," הוא אישר ביובש, למרות שהיה לו קצת קשה להתרכז במילים שהיא אמרה כשהשפתיים שביטאו אותן היו כל כך עסיסיות.


"יופי. כי זה השלב שבו זה נעשה מעניין. בלילה השני שלי שם, המלך הציע לי נישואים."


מרצ'לו הרים גבה.


היא הנהנה בפראות. "זאת בדיוק הייתה גם התגובה שלי. בקושי הצלחתי להתאפק ולא לפרוץ בצחוק מול הפרצוף שלו, אבל אמרתי לו את האמת, שאין לי שום רצון להתחתן. הייתי די מרוצה מעצמי, על כך שלא העלבתי אותו כשסירבתי."


"את לא התפתית?"


"ראית איך הוא נראה? האיש הזה ממש חזיר."


"הוא גם מלך," ציין מרצ'לו.


היא הגיבה במין משיכת כתפיים. "אז מה? לא מונע אותו מלהיות חזיר. הוא אפילו אוכל כמו חזיר. ממש מגעיל."


כמי שסבל מכמה אירועים בהשתתפותו של דומיניק, מרצ'לו היה יכול רק להסכים עם השיפוט שלה ביחס להרגלי האכילה של האיש. "מה הייתה תגובתו לסירוב שלך?"


"הוא גילה הבנה רבה. במלוא החביבות החזירית שלו." פניה קדרו. "למוחרת, הוא הצטרף אליי לארוחת הבוקר וכינה אותי ארוסתו. אמרתי לו, שוב, שאני לא רוצה להתחתן עם אף אחד והוא צחק. כשהלכתי לאסוף את חפציי כדי לעזוב, ראיתי שחיטטו במזוודה שלי ושהארנק והדרכון שלי נלקחו, ואז המלך החזיר בא לחדרי והודיע לי שאני כן מתחתנת איתו, בין אם אני רוצה ובין אם לא, ושמוטב שאתרגל לרעיון או שיהיו לזה כל מיני השלכות. למוחרת בבוקר, הוא הביא את בוב לחדר שלי ואמר לי שזאת הראשונה מבין הרבה מתנות, שאקבל אם אהיה ילדה טובה." מיאוס נטף מכל הברה בדבריה.


"בוב?"


היא החוותה בראשה לעבר הכלבלב שהיה מכורבל בחיקה. "הוא ידע עד כמה אני אוהבת בעלי חיים וחשב שכלב יגרום לי לרצות להתחתן איתו. ברצינות, האיש הזה חי באיזה עולם אחר."


"למה דווקא את? הוא הסביר לך?"


"הו, כן," היא אמרה בפשטות. "הוא רצה להתחתן איתי, בגלל שדם מלכותי זורם בעורקי – העובדה שהוא מדולל מאוד לא חשובה כל כך, כפי הנראה – וגם בגלל שאני בתולה."