"חרף רצוננו לחיות חיים נטולי חרטה, ואף כי לעתים אנחנו מתעקשים בגאווה שאין לנו חרטות, זה לא באמת אפשרי, ולוּ רק בשל העובדה שאנחנו בני תמותה."
ג'יימס בולדווין, 1967
חלק ראשון
לאמץ מחדש את החרטה
1.
האיוולת של חיים ללא חרטה
ב-24 באוקטובר, 1960, מלחין בשם שארל דומון הגיע לדירתה הפריזאית המהודרת של אדית פיאף עם פחד גדול בלב ומספר שירים באמתחתו. בתקופה ההיא פיאף היתה ככל הנראה הזמרת הידועה ביותר בצרפת ואחת הידועות בעולם כולו. נוסף לכך, היא היתה די שברירית. אף על פי שהיתה רק בת 44, התמכרויות, תאונות ותנאי חיים קשים השחיתו את גופה. היא שקלה פחות מארבעים וחמישה קילוגרם. שלושה חודשים קודם לכן, פיאף היתה בתרדמת בשל תפקוד כבד לקוי.
עם זאת, ולמרות הקשיים האלה היא נותרה זעפנית וחמת מזג. מבחינתה, דומון ושותפו ליצירה המקצועית, התמלילן מישל ווקר שהצטרף אליו בביקור, היו מוזיקאים מדרג ב'. מוקדם יותר באותו יום, מזכירתה ניסתה לבטל את הפגישה. בהגיעם, פיאף סירבה לפגוש את הגברים והם נאלצו לחכות באי־נוחות בסלון דירתה. אך בטרם הלכה למיטתה, היא הופיעה בסלון לבושה בשמלה כחולה ונעתרה לפגישה.
היא הסכימה להקשיב לשיר אחד. זהו.
דומון התיישב לצד הפסנתר של פיאף. מיוזע ונרגש, הוא החל לנגן את המנגינה שהלחין למילותיו של ווקר.1
Non, rien de rien.
Non, je ne regrette rien.
לא, כלום ושום דבר.
אינני מתחרטת על דבר.
היא ביקשה מדומון לנגן את השיר שוב ותהתה בקול רם אם הוא באמת כתב אותו. היא קראה לכמה חברים שהתארחו אצלה באותה עת להקשיב לשיר. ולאחר מכן אספה את עובדי משק הבית לבוא ולהקשיב.
שעות חלפו. דומון ניגן את השיר שוב ושוב, יותר מעשרים פעמים על פי אחד הדיווחים. פיאף התקשרה למנהל האולימפיה, אולם הקונצרטים החשוב ביותר בפריז, שהספיק להגיע לדירתה לפני עלות השחר כדי להקשיב לשיר.
Non, rien de rien.
Non. Je ne regrette rien.
C'est payé, balayé, oublié.
Je me fous du passé.
לא, כלום ושום דבר.
אינני מתחרטת על דבר.
החוב שולם, עבר, נשכח.
לא אכפת לי כלל מהעבר.
כמה שבועות לאחר מכן, פיאף שרה את השיר שאורכו שתי דקות ותשע־עשרה שניות בטלוויזיה הצרפתית. בדצמבר, כאשר שרה אותו בסיום המופע למען הצלת האולימפיה מהרס כלכלי, היא קיבלה 22 בקשות להדרן. בסופה של אותה שנה, האלבום "אינני מתחרטת על דבר" מכר יותר ממיליון עותקים, והיא הפכה באופן רשמי מזמרת פופולרית לאייקון תרבותי.
כעבור שלוש שנים, פיאף הלכה לעולמה.
•••
בוקר קר אחד בפברואר 2016, אמבר צ'ייס התתה שבקלגרי במערב קנדה. בן הזוג שלה (שמאז נהפך לבעלה) שהה מחוץ לעיר, ובלילה היא יצאה לשתות עם חברות וכמה מהן נשארו לישון. חבורת הנשים דיברו ושתו מימוסות, כשצ'ייס, ברגע שהיתה בו איזו תערובת של תעוזה ושעמום, הציעה, "בואו נלך לעשות קעקוע היום!" כולן נכנסו לאוטו ונסעו לסטודיו לקעקועים ולפירסינג ברחוב הראשי, ושם צ'ייס קעקעה שתי מילים על גופה.
הקעקוע שצ'ייס עשתה באותו יום היה זהה כמעט לחלוטין לקעקוע שמירלה באטיסטה החליטה לעשות חמש שנים קודם לכן במרחק של כמעט 4,000 קילומטר משם. באטיסטה גדלה בברזיל, ובתחילת שנות העשרים לחייה עברה לפילדלפיה ללמוד בקולג'. היא התענגה על העיר החדשה שלה. כסטודנטית, היא מצאה עבודה בחברה של רואי חשבון. היא התיידדה עם אנשים רבים. היא אפילו התחילה מערכת יחסים רומנטית רצינית עם בחור מקומי. היה נדמה שהם בדרך להתחתן, אך לאחר חמש שנים יחדיו הם נפרדו. וכך, תשע שנים אחרי שהגיעה לאמריקה, היא מצאה את עצמה מחפשת התחלה חדשה וחזרה לברזיל. חשוב לציין שכמה שבועות לפני שחזרה למולדתה היא קעקעה שתי מילים מאחורי האוזן הימנית שלה.
באטיסטה לא ידיעה שאחיה, חרמנו טֶלֶס, עשה קעקוע כמעט זהה שנה קודם לכן. כילד, טלס התחיל לפתח עניין באופנועים - עניין שהוריו המודאגים לא עודדו. הוא מצדו למד כל מה שהיה יכול על אופנועים, ולאחר שחסך סכום כסף רכש לעצמו אופנוע סוזוקי. הוא אהב את האופנוע. אחר צהריים אחד, בעודו רוכב על כביש ראשי ליד העיר פורטלזה, רכב התנגש בו מהצד, פצע את רגלו וסיים את ימיו כרוכב אופנוע. זמן קצר לאחר התאונה, הוא קעקע ציור של אופנוע מתחת לברך ברגלו הפגועה. מלבד הציור, הוא קעקע שתי מילים לצד הצלקת שנשארה.
הקעקוע שטלס עשה באותו יום היה זהה כמעט לחלוטין לקעקוע שברונו סנטוס עשה בליסבון, פורטוגל, ב-2013. סנטוס הוא מנהל משאבי אנוש שלא מכיר את צ'ייס, באטיסטה, או טלס. מתוסכל מעבודתו, הוא יצא אחר צהריים אחד מהמשרד והלך היישר למכון קעקועים. הוא יצא משם עם משפט קצר מקועקע על זרועו הימנית.
ארבעה אנשים, החיים בשלוש יבשות שונות, קעקעו על גופם את אותן שתי מילים:
בלי חרטות.
השקפה מפתה אך מסוכנת
אמונות מסוימות מתקיימות בשקט יחסי, כמו מוזיקת רקע קיומית. אמונות אחרות עשויות להפוך להמנון של דרך חיים. אך רק מספר מצומצם של השקפות חיים מהדהדות בקול רם יותר מההשקפה הרווחת שחרטה היא מטופשת - שהיא מכלה את זמננו ופוגמת באיכות החיים שלנו. המסר הזה מהדהד מכל פינה של חיינו. שכחו את העבר; חשבו על העתיד. התעלמו מהרגעים המרירים; התענגו על הרגעים המתוקים. הדרך היחידה לחיים טובים היא להסתכל רק בכיוון אחד (קדימה) ולאמץ רק השקפת חיים אחת (חיובית). חרטה היא מכשול בדרך. היא מעודדת הסתכלות לא נעימה לאחור שמרעילה את השמחה במחזור הדם שלנו.
לפיכך, אין זה מפתיע ששירה של פיאף עדיין מצליח ברחבי העולם ומשמש אבן בוחן לאיכות והצלחה בקרב מוזיקאים רבים. אמנים רבים הקליטו שירים שנקראו "בלי חרטות", בהם, אגדת הג'אז אלה פיצג'רלד, כוכב הפופ הבריטי רובי ויליאמס, להקת הקייג'ון סטיב ריילי ונערי השעשועים, זמר הבלוז האמריקאי טום ראש, אגדת הקאנטרי הידוע אמילו האריס והראפר אמינם. מכוניות יוקרה, מותגי שוקולד וחברות ביטוח מפיצות את הפילוסופיה הזו בעזרת שימוש בשירה של פיאף, "Je ne regrette rien", בתשדירי פרסומת.2
ומהו הביטוי החזק ביותר לאמונה שלמה בהשקפת חיים זו אם לא לקעקע אותה על גופנו - כמו ברונו סנטוס, שהנציח את המסר הזה באותיות שחורות קטנות בין המרפק למפרק כף היד של זרועו הימנית.
אם אלפי איברי גוף מקועקעים לא משכנעים אתכם, הקשיבו לשני ענקי תרבות אמריקאים שלא חולקים מגדר, דת, או השקפה פוליטית - אך שותפים לאמונה הזו. "אל תשאירו מקום לחרטה," הטיף הכומר האמריקאי חלוץ החשיבה החיובית, ד"ר נורמן וינסנט פיל, שעיצב את הנצרות במאה העשרים ויעץ נאמנה לריצ'רד ניקסון ודונלד טראמפ. "אל תבזבזו זמן על... חרטה," יעצה המשפטנית רות ביידר גינסבורג, האישה השנייה שישבה אי־פעם בבית המשפט העליון באמריקה, אישה שקיימה אורח חיים יהודי וזכתה למעמד אלוהי בקרב ליברלים אמריקאים.3
לחלופין, ניתן גם להקשיב לידוענים. "אני לא מאמינה בחרטה," אומרת אנג'לינה ג'ולי. "אני לא מאמין בחרטה," אומר בוב דילן. "אני לא מאמין בחרטה," אומר ג'ון טרבולטה. כך מטיפים גם השחקנית הטרנסג'נדרית לברן קוקס, המנטור ואשף המוטיבציה טוני רובינס, הגיטריסט האגדי של רובים ושושנים (Guns N' Roses), סלאש,4 ואני בטוח שגם מחצית מספרי העזרה העצמית בחנות הספרים המקומית שלכם. ספריית הקונגרס בארצות הברית מחזיקה יותר מחמישים ספרים שבכותרתם הצירוף "בלי חרטה".5
רעיונות המהדהדים את הפילוסופיה המתנגדת לרגש החרטה מופיעים בשירים, מתנוססים על גבי העור ומקובלים על מובילי דעת קהל; הרעיונות הללו כה נפוצים, שלרוב מתייחסים אליהם כעובדה. מדוע שנזמין כאב אם ניתן להימנע ממנו? מדוע לזמן ענני גשם כשאפשר להשתזף בקרני השמש של החִיּוּבִיּוּת? מדוע להצטער על מה שעשינו אתמול אם ניתן לחלום על האפשרויות הבלתי מוגבלות של מחר?
השקפת העולם הזאת נשמעת הגיונית. היא נשמעת נכונה. היא משכנעת. אבל יש לה מגרעה אחת לא קטנה.
היא טעות מוחלטת.
רעיונות התומכים בחיים ללא חרטה לא יעזרו לכם לחיות חיים טובים יותר. הרעיונות הללו - סלחו לי על הטרמינולוגיה הבוטה, אך חשבתי על כך רבות - הם בולשיט מוחלט.
חרטה אינה מסוכנת או חריגה, ואינה סטייה מהדרך המובילה אל האושר. היא בריאה ואוניברסלית ומוטבעת בטבע האנושי. ויש לה ערך מוסף. היא מבהירה לנו דברים. היא מנחה אותנו. אם חווים אותה היטב, היא לא מדכאת את רוחנו; היא מרוממת אותנו.
לא, זו אינה פנטזיה שנרקחה כדי לגרום לנו להרגיש טוב יותר בעולם קר ואכזר. זו המסקנה שמדענים הגיעו אליה בעקבות מחקר שהתחיל לפני יותר מ-50 שנה.
הספר הזה הוא על חרטה - התחושה הלא נעימה בבטן שאומרת לנו שההווה יכול להיות טוב יותר והעתיד מזהיר יותר, לו רק היינו נמנעים מבחירה עגומה, מהחלטה גרועה, או מהתנהגות טיפשית בעבר. לאורך 13 הפרקים הבאים אשרטט בפניכם את תחושת החרטה באור שונה ומדויק יותר, ואני מקווה שתלמדו לאמץ את התחושות המחודשות הללו ככוח חיובי בחייכם.
לא מומלץ לפקפק באמינות של אנשים שאומרים שאין להם חרטות. במקום זאת, ניתן לחשוב עליהם כעל שחקנים המגלמים תפקיד מסוים לעתים כה קרובות ובאופן כה אינטנסיבי עד שהם מתחילים להאמין שהתפקיד הוא אמיתי. שכנוע עצמי שכזה הוא תופעה פסיכולוגית נפוצה. לפעמים שכנוע עצמי אפילו בריא. אך לרוב, כשאנחנו מגלמים תפקיד, אנחנו מתחמקים מהעבודה הקשה שבסופה ניתן להגיע להישגים משמעותיים.
חשבו על פיאף, הזמרת המושלמת. היא טענה - ואף בתוקף - שאין לה חרטות. אבל הצצה מהירה אל תוך 47 שנות חייה חושפת חיים עמוסי טרגדיות וצרות. בגיל 17, היא הביאה לעולם ילד שאותו נטשה. הילד הועבר לחסותה של משפחה אחרת ומת לפני גיל שלוש. האם לא הרגישה שמץ של חרטה בעקבות המוות הזה? חלק ניכר מחייה הבוגרים עבר עליה בהתמכרות לאלכוהול וחלק ניכר נוסף בהתמכרות למורפין. האם לא התחרטה על ההתמכרויות הללו שדיכאו את יכולותיה האמנותיות? היא ניהלה חיים אישיים פרועים למדי, בלשון המעטה, שכללו נישואין הרסניים, מוות של מאהב, ובעל שני שהיא קברה בחובות. האם לא התחרטה אפילו על חלק מבחירותיה הרומנטיות? קשה לתאר את פיאף על ערש דווי חוגגת את החלטות החיים שעשתה, במיוחד לאור העובדה שחלק מההחלטות הללו הובילו אותה למוות בטרם עת.
או, חשבו על חבורת המקועקעים שלנו. דברו איתם כמה דקות ותיווכחו לראות שגישת ה"בלי חרטות" שהם מקדמים - התפקיד שאותו הם מגלמים - שונה מתחושתם הפנימית. לדוגמה, מירלה באטיסטה הקדישה שנים רבות מחייה לזוגיות רצינית. כשמערכת היחסים התפרקה, היא הרגישה נורא. ואם היתה מקבלת הזדמנות לעשות הכול מחדש, היא כנראה היתה עושה החלטות שונות. זה נקרא חרטה. נוסף על כך, היא הכירה בבעייתיות של בחירות מסוימות שעשתה ולמדה מהן. "כל החלטה שעשיתי הובילה אותי למקום שאני חיה בו היום ועשתה אותי מי שאני," אמרה לי. זה הצד החיובי של חרטה. באטיסטה לא מחקה את החרטה מחייה. (אחרי הכול, המילה "חרטה" מקועקעת על גופה.) היא גם לא בהכרח צמצמה אותה. במקום זאת, היא הפיקה מהחרטה את מיטב התועלת.
אמבר צ'ייס, שהיתה בת שלושים וחמש בפגישת הזום שערכנו, אמרה לי, "יש כל כך הרבה החלטות שגויות שאפשר לקבל בחיים." החלטה שגויה אחת שקיבלה היתה חתונתה הראשונה. בגיל 25 היא נישאה לגבר שהתברר כאדם עם "המון בעיות". הזוגיות שלהם לרוב היתה לא מאושרת, ולעתים אף סוערת. יום אחד, ללא התרעה מוקדמת, בעלה פשוט נעלם. "הוא עלה על מטוס ועזב... ובמשך שבועיים לא היה לי מושג איפה הוא." כשהתקשר לבסוף, הוא אמר לה, "אני לא אוהב אותך יותר. אני לא חוזר הביתה." ברגע אחד, הנישואין הסתיימו. לו היתה יכולה להתחיל הכול מהתחלה, האם צ'ייס היתה מתחתנת עמו שוב? אין סיכוי. אבל האפיזודה הלא נעימה הזו הובילה אותה לזוגיות המאושרת שהיא נמצאת בה היום.
הקעקוע של צ'ייס אף מרמז על חולשתה של הפילוסופיה שהוא לכאורה מעודד. הקעקוע שלה לא אומר "בלי חרטות". הוא אומר "בלי חרתות" - כשהמילה השנייה בכוונה לא מאויתת נכון. הבחירה שלה מזכירה את הסרט "אנחנו המילרים" (We're the Millers), קומדיה יחסית שכיחה מ-2013 שבה ג'ייסון סודייקיס מגלם את דייוויד קלארק, סוחר מריחואנה זוטר הנאלץ לאסוף כמה אנשים במטרה להעמיד פנים שהם משפחה אחת (אישה ושני ילדים בגיל העשרה) ולעבוד יחד בשביל להחזיר חוב לסוחר סמים גדול יותר. בסצנה אחת, דייוויד פוגש את סקוטי פ', בחור צעיר בעל מראה מפוקפק אשר מגיע לאסוף את "בתו" של דייוויד לדייט. סקוטי פ' לובש חולצה לבנה שחושפת מספר קעקועים, כולל קעקוע אחד לאורך עצם הבריח האומר, "בלי חרתות." דייוויד מושיב אותו לשיחה קצרה, אשר מתחילה בהסבר על הקעקועים של סקוטי וממשיכה בדיאלוג הבא:
דייוויד
(מצביע על הקעקוע "בלי חרתות")
מה זה הקעקוע הזה?
סקוטי פ'
אה, זה? זה ה"אני מאמין שלי". בלי חרטות.
דייוויד
(הבעה של ספק על פניו)
מה אתה אומר. אין לך חרטות?
סקוטי פ'
לא...
דייוויד
כלומר... אפילו לא על אות אחת?
סקוטי פ'
לא, לא מצליח לחשוב על אחת כזו.
אם מאוחר יותר סקוטי פ' חש חרטה מסוימת על המילים המקועקעות על צווארו, הוא לא לבד. אחד מכל חמישה אנשים הבוחרים לקעקע את עצמם (ככל הנראה, כולל אנשים שמקעקעים על עצמם "בלי חרטות") מתחרטים על ההחלטה, נתון המסביר מדוע תעשיית הסרת הקעקועים מגלגלת 100 מיליון דולר בשנה רק בארצות הברית.6 צ'ייס, לעומת זאת, לא מתחרטת על הקעקוע, כנראה מפני שרוב האנשים לעולם לא יראו אותו. באותו בוקר יום ראשון קר בקלגרי בשנת 2016, היא בחרה לקעקע את המשפט על הישבן שלה.
הכוח החיובי של רגשות שליליים
בתחילת שנות החמישים, חוקר צעיר בחוג לכלכלה באוניברסיטת שיקגו, הארי מרקוביץ', הגה רעיון שעכשיו נדמה כמובן מאליו - אך בזמנו היה כה מהפכני שהוא הוביל לזכייתו של מרקוביץ' בפרס נובל.7 במרוצת השנים רעיונו הגדול של מרקוביץ' קיבל את השם "התיאוריה המודרנית של תיקי השקעות". התיאוריה הדגימה - אם יורשה לי לפשט אותה בשביל לא לסטות מדי מהסיפור - את הנימוקים המתמטיים המוכיחים את האמירה העממית "אל תשימו את כל הביצים בסל אחד".
לפני מרקוביץ', משקיעים רבים האמינו שכדי להגיע להצלחה כלכלית עליהם להשקיע בכמה מניות בחברה אחת או שתיים בעלות פוטנציאל גבוה לרווחים. אחרי הכול, כמות קטנה של מניות עשויה להניב רווח עצום. בחרו להשקיע בחברות הנכונות, והתכוננו לעשות הון. על פי אסטרטגיה זו, קיים גם הסיכוי להפסיד את ההשקעה. אבל, הֵי, ככה זה עובד בשוק ההון. זה תמיד הימור. לעומת זאת, מרקוביץ' הראה שמשקיעים עשויים לצמצם את הסיכון ועם זאת להפיק רווחים בעזרת גיוון. השקיעו במגוון חברות, לא רק באחת. חלקו את הכסף שבחרתם להשקיע בין כמה חברות. משקיעים אולי לא ירוויחו סכום גדול בפעם אחת, אבל לאורך זמן הם ירוויחו יותר כסף ויצמצמו את הסיכון להפסדים. אם יש לכם תיק השקעות שמכניס לכם כסף, הסיבה לכך היא התיאוריה המודרנית של תיקי ההשקעות.
אף על פי שהתובנה של מרקוביץ' היתה בעלת השפעה אדירה, לעתים קרובות אנחנו לא מחילים את ההיגיון הזה על תחומים אחרים בחיים. לדוגמה, בני אנוש מחזיקים במספר רגשות באופן שניתן להשוות לתיק השקעות. חלק מהרגשות הללו חיוביים - למשל אהבה, גאווה והתפעלות. חלקם שליליים - עצב, תסכול, או בושה. באופן כללי, יש לנו נטייה להעצים את ערכה של קטגוריה אחת ולהפחית מערכה של קטגוריה אחרת. בעקבות עצות מאחרים אך בשל האינטואיציה שלנו, אנחנו דוחסים לתיק ההשקעות הרגשי שלנו רגשות חיוביים ומנסים להיפטר מהרגשות השליליים. אבל גישה זו לרגשות - לנטוש את השליליים ולשמור את החיוביים - מוטעית בדיוק כמו הגישה להשקעות כספיות שרווחה לפני התיאוריה המודרנית של תיקי השקעות.
רגשות חיוביים הם הכרחיים, בוודאי. לא ניתן להתקיים בלעדיהם. חשוב להסתכל על הצד החיובי בחיים, לחשוב מחשבות מעודדות, לזהות את האור בחשכה. אופטימיות קשורה לבריאות גופנית טובה יותר. רגשות כמו שמחה, הכרת תודה ותקווה משפרים את איכות החיים שלנו.8 אנחנו זקוקים להרבה רגשות חיוביים בתיק ההשקעות הרגשי שלנו. וכדאי שהרגשות החיוביים יעלו במספרם על אלה השליליים.9 עם זאת, חיוביות מופרזת עלולה להיות מסוכנת. חוסר איזון בין רגשות חיובים לשליליים יכול לפגוע ביכולת הלמידה שלנו, להציב מכשולים בפני ההתפתחות שלנו ולהגביל את הפוטנציאל שלנו.
הסיבה לכך היא שגם רגשות שליליים חשובים. הם עוזרים לנו לשרוד. פחד יניע אותנו לברוח מבניין שעולה בלהבות ויעזור לנו לנקוט אמצעי זהירות בטבע כדי להתרחק מנחשים. תחושת גועל מגנה עלינו מפני רעלים ועוזרת לנו לסלוד מהתנהגות רעה. כעס מסב את תשומת לבנו לאיומים ופרובוקציות ומחדד את התפיסה שלנו לגבי טוב ורע. בוודאי שיותר מדי רגשות שליליים מחלישים. אבל גם מעט מדי הורסים.10 בן או בת זוג מנצלים אותנו שוב ושוב; הנחש נועץ את שיניו ברגלנו. כולנו, כל ההולכים על שתיים, יצורים זקופים ובעלי מוח גדול, לא היינו פה היום אלמלא היכולת שלנו, הלא רצופה אבל שיטתית, להרגיש רע.
וכאשר אנחנו מעמידים בשורה את כל הרגשות השליליים - עצב ליד בוז לצד אשמה - רגש אחד בולט כנפוץ וכעוצמתי ביותר.
חרטה.
המשך הפרק בספר המלא
