1:
גחלים קטנות זעירות
נאש
לסוכנים הפדרליים במשרד שלי היה מזל משתי סיבות.
ראשית, האגרוף השמאלי שלי נחלש קשות מאז שירו בי.
שנית, בזמן האחרון לא הצלחתי להרגיש דבר, אפילו לא כעסתי מספיק כדי להתנהג בצורה טיפשית.
"הסוכנות מבינה שיש לך עניין אישי למצוא את דנקן הוגו," אמרה הסוכנת המיוחדת סונאל איידלר מעברו השני של שולחן העבודה שלי, שם ישבה בגו מתוח וזקוף. היא הפנתה את מבטה לכתם הקפה שעל חולצתי.
היא הייתה אישה חסונה בחליפת מכנסיים, נראית כאילו נהגה לאכול נהלים לארוחת הבוקר. לאיש שלצידה, סגן מרשל ארה"ב נולן גרהם, היו שפם ומראה של גבר שנכפה עליו לעשות משהו בניגוד לרצונו. הוא גם נראה כאילו הוא מאשים אותי בכך.
רציתי להיות מסוגל להתעצבן. רציתי להרגיש משהו אחר מלבד החלל העצום והשואב המציף אותי, בלתי נמנע כמו הגאות. אבל לא היה שם כלום. רק אני והריקנות.
"אבל אנחנו לא יכולים שאתה והבחורים והבחורות שלך תסתובבו לנו בין הרגליים ויהרסו לנו את החקירה," המשיכה איידלר.
מהצד השני של הזכוכית, הסמל גרייב הופר שפך קילו סוכר לקפה שלו, בעודו נועץ מבטים חדים כתער בשני הסוכנים. מאחוריו, החלל הפתוח זמזם באנרגיה הרגילה של מחלקת משטרה בעיר קטנה.
טלפונים צלצלו. מילים הוקלדו. שוטרים שירתו. והקפה היה גרוע.
כולם היו בחיים ונשמו. כולם מלבדי.
אני רק העמדתי פנים.
שילבתי את זרועותיי, מתעלם מהכאב החד בכתפי.
"אני מעריך את האדיבות המקצועית, אבל מה העניין המיוחד פה? אני לא השוטר היחיד שחטף כדור במהלך מילוי תפקידו."
"גם לא היית השם היחיד ברשימה," אמר גרהם, פוצה את פיו לראשונה.
הלסת שלי התהדקה. הרשימה הזאת הייתה יריית הפתיחה של הסיוט הזה.
"אבל אתה היית המטרה הראשונה," אמרה איידלר. "השם שלך היה ברשימה הזאת של השוטרים והמודיעים. אבל העניין פה גדול יותר מאירוע ירי בודד. זו הפעם הראשונה שיש לנו בידיים משהו שנוכל להדביק על אנתוני הוגו."
זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי רגש כלשהו בקולה. לסוכנת המיוחדת איידלר היה סדר עדיפויות משלה, ותפיסת ברון הפשע, אנתוני הוגו, עמדה בראש הרשימה.
"אני צריכה שהתיק הזה יהיה סגור מכל הכיוונים," היא המשיכה. "בגלל זה אנחנו לא יכולים להרשות שכל מיני מקומיים ייקחו את העניינים לידיים שלהם. גם אם יש להם תגים. טובת הכלל מלווה תמיד בתו מחיר."
שפשפתי את הלסת שלי והופתעתי למצוא שם יותר מרק זיפים קצרים. גילוח לא בדיוק היה גבוה בסדר העדיפויות שלי לאחרונה.
היא הניחה שעסקתי בחקירת העניין. הגיוני בהתחשב בנסיבות. אבל היא לא הכירה את הסוד הקטן שלי. איש לא הכיר אותו. אולי אני מתאושש כלפי חוץ. אולי אני לובש את המדים שלי ומגיע לתחנה בכל יום. אבל מבפנים, לא נותר דבר. אפילו לא הרצון למצוא את האיש האחראי לכל זה.
"מה את מצפה שהמחלקה שלי תעשה אם דנקן הוגו יחזור לפה כדי לגרום לעוד כמה חורים בעוד כמה אזרחים? שנסתכל לצד השני?" תהיתי.
הסוכנים החליפו ביניהם מבטים. "אני מצפה ממך שתעדכן אותנו בכל תקרית מקומית שאולי קשורה לתיק שלנו," אמרה איידלר בטון נחרץ. "בהשוואה למחלקה שלך, יש לנו כמה משאבים נוספים העומדים לרשותנו. ואין לנו מעורבות אישית."
הרגשתי הבזק של משהו בתוך הריקנות. בושה.
אני אמור להיות מעורב באופן אישי. אני אמור להיות שם בחוץ בעצמי, רודף אחרי האיש. אם לא בשבילי, אז בשביל ווייליי ונעמי. הוא פגע בארוסתו של אחי ובאחייניתה ברמה אחרת, הוא חטף אותן והפחיד אותן בגלל הרשימה, שבגללה גם חטפתי שני קליעים.
אבל חלק ממני מת בתעלה ההיא באותו הלילה, ומה שנשאר ממני לא היה שווה מאבק.
"מרשל גרהם יישאר קרוב אליך לזמן מה. יפקח עין על העניינים," המשיכה איידלר.
השפם לא נראה מאושר במיוחד מהרעיון, בדיוק כמוני.
"סוג מיוחד של עניינים?" שאלתי.
"כל היעדים האחרים ברשימה מקבלים הגנה פדרלית עד שנוודא שהאיום המיידי הוסר," הסבירה איידלר.
אלוהים. מהומה תפרוץ בכל העיר הדפוקה הזאת אם התושבים יגלו שסוכנים פדרליים נמצאים באזור, מצפים שמישהו יעבור על החוק. ולא הייתה לי אנרגיה למהומות.
"אני לא צריך הגנה," אמרתי. "אם לדנקן הוגו יש שני תאי מוח פנויים, הוא לא יישאר בסביבה. הוא נעלם כבר מזמן." לפחות, זה מה שאמרתי לעצמי מאוחר בלילה כשהשינה סירבה להגיע.
"עם כל הכבוד, צ'יף, אתה זה שירו בו. יש לך מזל שאתה עדיין פה," אמר גרהם כשהוא מזיז את השפם שלו בזחיחות.
"מה לגבי הארוסה והאחיינית של אחי? הוגו חטף אותן. האם הן מקבלות הגנה?"
"אין לנו שום סיבה להאמין שווייליי ונעמי וויט נמצאות בסכנה כרגע," אמרה איידלר.
הכאב בכתפי הלך וגבר והתפתח לפעימות, שתאמו לאלה שבראשי. סבלתי ממחסור בשינה ובסבלנות, ואם לא אוציא מהמשרד שלי את שני הקוצים בתחת האלה, לא בטוח שאוכל להמשיך להתנהג בצורה תרבותית.
הפעלתי את מרב הקסם הדרומי שהייתי מסוגל לו והתרוממתי מאחורי השולחן. "הבנתי. עכשיו, אם תסלחו לי, יש לי עיר שאני צריך לשרת."
הסוכנים התרוממו על רגליהם והחלפנו לחיצות ידיים נימוסיות.
"אני אעריך אם תעדכנו אותי בהתרחשויות. בהתחשב בזה שיש לי 'אינטרס אישי' וכל זה," אמרתי כשהם הגיעו לדלת.
"נחלוק איתך את מה שנוכל," אמרה איידלר. "נצפה גם לשיחה ממך ברגע שתיזכר במשהו מזירת הירי."
"בהחלט," אמרתי מבעד לשיניים חשוקות. בהתחשב בשלישייה המנצחת, שכללה פצעים גופניים, אובדן זיכרון וריקנות חלולה, הייתי צל של האדם שהייתי.
"נתראה," אמר גרהם. זה נשמע כמו איום.
חיכיתי עד שהם יעיפו את התחת שלהם מהתחנה שלי, ואז הורדתי את הז'קט שלי ממתלה המעילים. החור בכתפי מחה נמרצות כאשר דחפתי את ידי לתוך השרוול. פצע הירי בפלג גופי העליון לא היה במצב טוב יותר.
"אתה בסדר, צ'יף?" שאל גרייב כשיצאתי אל האולם הגדול.
בנסיבות רגילות, הסמל שלי היה מתעקש שאשחזר את הפגישה דקה אחר דקה, ובעקבותיו היה עורך איתי שיחת קיטורים במשך שעה על מערכת השיפוט הדפוקה. אבל מאז שירו בי וכמעט נהרגתי, כולם עשו כמיטב יכולתם והתייחסו אליי בכפפות של משי.
אולי לא הצלחתי להסתיר את המצב שלי טוב כמו שחשבתי.
"בסדר," אמרתי בקול קשוח יותר משהתכוונתי.
"אתה יוצא?" הוא שאל.
"כן."
שוטרת הסיור החדשה והנלהבת זינקה מכיסאה כאילו היה מדובר במטען נפץ. "אם אתה רוצה ארוחת צוהריים, אני יכולה להביא לך משהו מדינו, צ'יף," היא הציעה.
טאשי באנרג'י, שנולדה וגדלה בנוקמאאוט, הייתה בשר טרי מבית הספר לשוטרים. כעת, נעליה הבהיקו ושיערה הכהה היה משוך לאחור בפקעת מוקפדת על פי כל התקנות המחמירות. אבל לפני ארבע שנים, כשהייתה תיכוניסטית, קיבלה דו״ח אחרי שעברה, רכובה על סוס, דרך חלון הגישה לרכבים של דוכן מזון מהיר. מרבית אנשי הצוות במחלקה עברו על החוק בשלב זה או אחר כשהיו צעירים, מה שהקנה משמעות יתרה לכך שבחרנו לציית לחוק ולא לעקוף אותו.
"אני יכול להביא בעצמי את ארוחת הצוהריים הדפוקה שלי," התפרצתי.
פניה נפלו לרגע ואז היא התאוששה, גורמת לי להרגיש כאילו בעטתי בכלבלב. פאק. אני הופך להיות אחי.
"אבל תודה על ההצעה," הוספתי בקול קצת פחות מרוגז.
נהדר. עכשיו אני אצטרך לעשות משהו נחמד. שוב. לעשות עוד מחווה של סליחה־שאני־כזה־מניאק, שאין לי אנרגיה אליה. עד עכשיו, השבוע כבר הספקתי לקנות קפה, סופגניות ו — אחרי אובדן עשתונות מביך במיוחד הנוגע לווסת המזגן באולם — גם חטיפים מחנות הנוחות בתחנת הדלק.
"אני יוצא לפיזיותרפיה. אחזור עוד שעה או משהו."
במילים אלה, יצאתי למסדרון וצעדתי נמרצות אל היציאה, כאילו מחכה לי פגישה, רק למקרה שמישהו יעלה על דעתו לפתוח איתי בשיחה.
אטמתי את מוחי וניסיתי להתמקד במה שקורה ממש מולי.
הסתיו של וירג'יניה, במלוא עוצמתו, הכה בי, כשפילסתי את דרכי דרך דלתות הזכוכית של המרכז העירוני נוקס מורגן. השמש בהקה בשמיים כל כך כחולים עד שעיניי כאבו. העצים התוחמים את הרחוב הפגינו לראווה את יופיים, עליהם הירוקים מתחלפים בצבעי ארגמן, צהוב וכתום. דלועים וחבילות חציר כיכבו בחלונות הראווה במרכז העיר.
העפתי מבט לעבר הנהמה הבוקעת מאופנוע חולף, וזיהיתי את הרווי לית'גו הרוכב עליו. הקסדה שלו הייתה מעוטרת בקרני שטן ושלד מפלסטיק נקשר בזקיפות למושב מאחוריו.
הוא הרים את ידו בברכת שלום, לפני שפרץ בנסיעה מהירה לאורך הרחוב, כשהוא נוהג לפחות חמישה־עשר קילומטרים בשעה מעל המהירות המותרת. תמיד מותח את גבולות החוק.
הסתיו היה תמיד העונה המועדפת עליי. התחלות חדשות. בחורות יפות בסוודרים רכים. עונת הכדורגל. נשפים בבתי הספר התיכונים. לילות קרים שהפכו חמימים יותר בעזרת ויסקי ומדורות.
אבל הכול היה שונה עכשיו. אני השתניתי.
מכיוון ששיקרתי לגבי הפיזיותרפיה, לא יכולתי להרשות לעצמי שיראו אותי אוכל ארוחת צוהריים במרכז העיר, אז נסעתי הביתה.
אני אכין כריך שלא ארצה לאכול, אשב בבדידות, אנסה למצוא דרך לעבור את שאר היום בלי להתנהג יותר מדי כמו שמוק.
הייתי צריך להתאפס על עצמי. זה לא היה קשה כל כך להעביר ניירות מצד לצד ולהופיע פה ושם בדמות חסרת התועלת שהייתי עכשיו.
"בוקר, צ'יף." טלולה סנט ג'ון, המכונאית המקומית שלנו והשותפה בבית הקפה 'רב', בירכה אותי, כשחצתה את הכביש ממש מולי, לא במעבר החציה. צמותיה הארוכות השחורות נאספו מעל כתף מעילה. בידה האחת אחזה שקית מצרכים, ובידה השנייה כוס קפה, שככל הנראה הכין בעלה.
"בוקר, טאשי."
הבילוי המועדף בנוקמאאוט היה להתעלם מהחוק. בעוד אני דבקתי בשחור־לבן, לפעמים נדמה היה ששאר האנשים סביבי חיו רק באפור. העיר שלי, שיוסדה על ידי פורעי חוק, לא ממש הקפידה על חוקים ותקנות. במשך יותר מעשרים שנה, הצ'יף הקודם התעלם בשמחה מאזרחים שעברו על החוק, והתמקד בעיקר בצחצוח התג שלו המשמש סמל סטטוס, ובניצול העמדה שלו להפקת רווחים אישיים.
אני הייתי הצ'יף כבר כמעט חמש שנים. העיר הזאת הייתה הבית שלי, התושבים היו בני משפחתי. ללא ספק נכשלתי במלאכתי, לא לימדתי אותם לכבד את החוק. וכעת, היה זה רק עניין של זמן, לפני שיבינו שאני כבר לא מסוגל להגן עליהם.
הטלפון שלי צפצף בכיסי והושטתי אליו את ידי השמאלית, לפני שנזכרתי שאני כבר לא שומר אותו בצד הזה. פלטתי קללה והוצאתי אותו בידי הימנית.
נוקס: תגיד לסוכנים שהם יכולים לנשק בתחת שלי, בתחת שלך ובתחת של כל העיר הדפוקה הזאת, אם הם כבר בעניין.
ברור שאחי ידע על הסוכנים. ההתראה ודאי נשמעה מייד בשנייה שהמכונית שלהם חלפה ברחוב מיין. אבל לא הייתי מוכן לנהל שיחה בנושא. בעצם, לא הייתי מוכן לעשות שום דבר.
הטלפון צלצל בידי.
נעמי.
לפני זמן לא רב הייתי להוט בטירוף לענות לשיחה הזאת. היה לי משהו אל המלצרית החדשה בעיר, שסבלה מרצף של מזל רע. אבל במקום זאת, היא התאהבה, באופן בלתי מוסבר, באחי הממורמר והנרגן. ויתרתי על ההידלקות — בקלות רבה יותר משחשבתי — אבל נהניתי מכעסו של נוקס, בכל פעם שאשתו לעתיד בדקה מה שלומי.
עם זאת, עכשיו, זה הרגיש כמו עוד מטלה שאני לא מסוגל להתמודד איתה.
התעלמתי מהשיחה כשהלכתי מסביב לפינה ונכנסתי לרחוב שלי.
"בוקר, צ'יף," קראה ניסי כשהיא גוררת את השלט המצויר של הפיצרייה מחוץ לדלת הקדמית. המקום של דינו נפתח באחת־עשרה בבוקר על השנייה, שבעה ימים בשבוע. זאת אומרת שהצלחתי להחזיק מעמד רק ארבע שעות לתוך יום העבודה לפני שהייתי חייב להימלט. שיא חדש.
"בוקר, ניס," אמרתי בחוסר התלהבות.
רציתי להגיע הביתה ולסגור את הדלת. להשאיר מאחוריי את העולם בחוץ ולשקוע לתוך החשכה. לא רציתי לעצור ולנהל שיחה כל שני מטרים.
"שמעתי שהסוכן עם השפם נשאר בסביבה. אתה חושב שהוא ייהנה להיות במוטל?" היא שאלה, זיק מרושע בעיניה.
האישה הייתה רכלנית ממושקפת ומכורה לגומי לעיסה שפטפטה עם חצי מתושבי העיר בכל משמרת. אבל היה משהו בדבריה. המוטל של נוקמאאוט היה החלום הרטוב של כל פקח בריאות. הפרות של כל עמוד בחוברת התקנים. מישהו היה צריך לקנות מהם את המקום הארור ולהרוס אותו עד היסוד.
"מצטער, ניס. חייב לענות על זה," שיקרתי, ממקם את הטלפון שלי ליד האוזן ומעמיד פנים שיש לי שיחה.
ברגע שהיא חזרה פנימה, החזרתי את הטלפון לכיס ועשיתי במהירות את הדרך לכניסה של הבניין שלי.
ההקלה שלי הייתה קצרת מועד. הדלת לגרם המדרגות, שגולפה בעץ בתוספת זכוכית עבה, הוחזקה פתוחה לרווחה באמצעות ארגז אחסון שעליו שורבטה המילה תיקיות.
בזמן שבחנתי את הארגז, פסעתי פנימה.
"בן זונה דפוק!" קול של אישה, שלא היה שייך לשכנה המבוגרת שלי, הדהד מלמעלה.
הסתכלתי למעלה בדיוק כשתרמיל גב שחור ומהודר התגלגל במדרגות לעברי, כמו קטר שירד מהמסילה. באמצע גרם המדרגות, זוג רגליים ארוכות ודקות תפס את תשומת ליבי.
הן היו מכוסות בטייטס ירוק, והנוף רק הלך והשתפר. הסוודר האפור והפלומתי היה קצר וסיפק הצצה אל העור הרך והשזוף מעל השרירים המתוחים המדגיש חמוקיים רכים. אבל הפנים דרשו את מרב תשומת הלב. עצמות לחיים מסותתות. עיניים גדולות וכהות. שפתיים מלאות משורבבות ברוגז.
השיער שלה — כהה כל כך עד שהוא היה כמעט שחור — היה מעוצב בתסרוקת קצרה ושובבה ונראה כאילו מישהו בדיוק העביר בתוכו את אצבעותיו. אצבעותיי נמתחו בצידי גופי.
אנג'לינה סולוויטה, מוכרת יותר בתור לינה או האקסית של אחי מלפני עידנים, הייתה מהממת למראה. והיא הייתה בחדר המדרגות שלי.
זה לא היה מבשר טובות.
התכופפתי והרמתי את התיק שלרגליי.
"סליחה שזרקתי עליך את התיק שלי," היא קראה ונאבקה לגלגל מזוודה גדולה במעלה המדרגות האחרונות.
לא היו לי שום תלונות לגבי הנוף, אבל בהחלט היו לי דאגות רציניות לגבי סיכויי לשרוד שיחת חולין.
בקומה השנייה היו שלוש דירות: שלי, של גברת טווידי ודירה אחת פנויה וריקה צמודה לשלי.
האלמנה המבוגרת שגרה מולי והייתה חסרת כל כבוד לפרטיות ומרחב אישי, סיפקה לי המון תעסוקה. לא הייתי מעוניין בעוד הסחות דעת בבית. גם לא כשהן נראות כמו לינה.
"את עוברת לפה?" קראתי לעברה, כשהיא הופיעה מחדש על קצה המדרגות. המילים נשמעו מאולצות, קולי מתוח.
היא הפנתה אליי את אחד מהחיוכים הסקסיים הקטנים שלה. "כן. מה יש לארוחת ערב?"
צפיתי בה עולה במדרגות בריצה, ואז נעצרת במהירות ובחן.
"אני חושב שתצליחי להשיג משהו טוב יותר ממה שיש לי להציע." לא הייתי במכולת כבר... אוקיי, לא יכולתי לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה שלקחתי סיכון ונכנסתי למכולת של גרובר כדי לקנות אוכל. חייתי ממשלוחי אוכל כשנזכרתי לאכול.
לינה נעצרה במדרגה האחרונה, יוצרת קשר עין וסוקרת אותי באיטיות. החיוך הפך לחיוך מלא. "אל תמכור את עצמך בזול, תותח־על."
היא קראה לי ככה לראשונה לפני כמה שבועות, כשהיא ניקתה את התפרים שלי שהזדהמו, בזמן שהצלתי את התחת של אחי. באותו הזמן, הייתי צריך לחשוב על מבול הניירת שאהיה חייב להתמודד איתו כתוצאה מהחטיפה והירי שבעקבותיה. במקום זאת, ישבתי שעון על הקיר, דעתי מוסחת משלוותה של לינה, מידיה היעילות ומהניחוח הנקי והרענן שלה.
"את מפלרטטת איתי?" לא התכוונתי לפלוט את זה, אבל בשלב הזה לא נותרו לי אנרגיות לצנזורה עצמית.
לפחות לא אמרתי לה שאני אוהב את הריח של נוזל הכביסה שלה.
היא זקרה גבה. "אתה השכן החדש החתיך שלי, מפקד המשטרה והאח של האקס שלי מימי הקולג'."
היא רכנה קצת קרוב יותר, וזיק בודד של משהו חמים התעורר בבטני. רציתי להיאחז בו, ללפות אותו בידיי עד שיפשיר את דמי הקפוא.
"אני ממש אוהבת רעיונות גרועים, גם אתה?" חיוכה היה מסוכן עכשיו.
האני הישן היה מדליק מייד את הקסם שלו. נהנה מפלירט נחמד. מעריך את המשיכה ההדדית. אבל אני כבר לא האיש הזה.
החזקתי את רצועת התיק שלה. אצבעותיה הסתבכו בשלי כשהיא הושיטה את ידה אליו. יצרנו קשר עין ומבטינו ננעלו. הניצוץ הזה הוכפל והתרבה והפך לתריסר גחלים קטנות וזעירות, כמעט מספיק כדי שאיזכר מהי ההרגשה כשמרגישים.
כמעט.
היא הסתכלה עליי בכוונה. עיניה, בצבע חום־ויסקי, הציצו לתוכי כאילו אני ספר פתוח.
שחררתי את אצבעותיי מאחיזתה. "במה אמרת שאת עובדת?" שאלתי. היא הזכירה את הנושא בעבר, קראה לזה משעמם, שינתה את נושא השיחה. אבל היו לה עיניים שלא החמיצו דבר והייתי סקרן לדעת איזו עבודה מאפשרת לה להסתובב בשומקום, בווירג'יניה, למשך שבועות בכל פעם.
"ביטוח," היא אמרה, מרימה את התרמיל על כתף אחת.
איש מאיתנו לא זז. אני, כי הגחלים האלה היו הדבר הטוב היחיד שהרגשתי זה שבועות.
"איזה סוג של ביטוח?"
"למה? אתה מחפש לקנות פוליסת ביטוח חדשה?" היא הקניטה אותי והתחילה להתרחק.
אבל רציתי שהיא תישאר קרובה. הייתי צריך שתנפנף על הגחלים הלוחשות האלה, שתראה אם יש בפנים משהו ששווה להדליק.
"את רוצה שאני אסחוב את זה?" הצעתי, מרים את אגודלי לעבר ארגז התיקיות הנשען על הדלת.
החיוך נעלם. "אני מסתדרת," היא אמרה בזריזות, מתחילה לחלוף על פניי.
חסמתי את דרכה. "גברת טווידי תעשה לי את המוות אם תגלה שגרמתי לך לסחוב את הארגז הזה במדרגות," התעקשתי.
"גברת טווידי?"
הצבעתי כלפי מעלה. "2ג'. היא יצאה לבלות עם קבוצת מרימי המשקולות שלה. אבל את תפגשי אותה ממש בקרוב. היא תדאג לזה."
"אם היא יצאה, היא לא תדע שהחמרת את פצעי הירי שלך כשהתעקשת לסחוב ארגז במעלה המדרגות," ציינה לינה. "המצב שלהם משתפר?"
"כן," שיקרתי.
היא המהמה וזקרה שוב את הגבה הזו. "באמת?"
היא לא האמינה לי. אבל כמיהתי לרסיסי הרגש הזעירים האלה הייתה כל כך חזקה, כל כך נואשת, לא היה לי אכפת.
"בריא כמו שור," התעקשתי.
שמעתי צלצול וראיתי הבזק של רוגז, כשלינה שלפה את הטלפון שלה מאיזה כיס מוסתר במותן הטייטס שלה. זה היה רק בחטף אך קלטתי את ׳אימא׳ על המסך לפני שהיא לחצה על 'דחיית שיחה'. נראה כאילו שנינו נמנעים מהמשפחות שלנו.
לקחתי את הסיכון והשתמשתי בהסחת הדעת שלה כדי להרים את הארגז, כשאני בוחר להשתמש בזרועי השמאלית. הכתף שלי רעדה ופרץ קר של זיעה שטף את גבי. אבל ברגע ששוב יצרתי איתה קשר עין, הניצוצות חזרו.
לא ידעתי מה זה, ידעתי רק שהייתי זקוק לזה.
"אני רואה שהעקשנות של המורגנים עברה בירושה גם אליך, בדיוק כמו אצל אחיך," היא ציינה, דוחפת את הטלפון שלה חזרה לכיסה. היא שלחה אליי עוד מבט בוחן ואז הסתובבה והחלה לעלות במדרגות.
"אפרופו נוקס," אמרתי, נאבק לשמור על קול ניטרלי, "אני מבין שאת ב־2ב'?" הבניין היה שייך לאחי, כולל הבר והמספרה ששכנו בקומה הראשונה.
"כן, עכשיו כן. עד עכשיו הייתי במוטל," היא אמרה.
שלחתי תפילת הודיה על כך שהיא עלתה במדרגות לאט יותר משירדה בהן.
"אני לא מאמין שהצלחת לשרוד שם כל כך הרבה זמן."
"הבוקר ראיתי חולדה הולכת מכות עם ג'וק בגודל של חולדה. זה היה הקש האחרון," היא אמרה.
"היית יכולה לגור אצל נוקס ונעמי," אמרתי, מאלץ את המילים לפני שלא נותר בי עוד אוויר לנשימה. לא הייתי בכושר והתחת המעוצב הזה שלה בטייטס האלה לא עזר לסיבולת הלב־ריאה שלי.
"אני אוהבת את הפרטיות שלי," היא אמרה.
הגענו לקצה המדרגות, והלכתי בעקבותיה לדלת הפתוחה שליד הדירה שלי כשנהר של זיעה קפואה הזדחל במורד גבי. הייתי ממש חייב לחזור להתאמן במכון. אם אני עומד להיות גווייה מהלכת בשארית חיי, כדאי שלפחות אוכל לנהל שיחה כשאני עולה במדרגות.
לינה שמטה את התרמיל בתוך הדירה לפני שהסתובבה לקחת ממני את הארגז.
שוב האצבעות שלנו נגעו אלה באלה.
שוב הרגשתי משהו. לא רק את הכאב בכתף ואת הריקנות בחזה.
"תודה על העזרה," היא אמרה, ולקחה ממני את הארגז.
"אם את צריכה משהו, אני ממש בדלת ליד," אמרתי.
השפתיים האלה התעקלו מעט. "טוב לדעת. להתראות, תותח־על."
גם אחרי שסגרה את הדלת נשארתי שתול במקום, מחכה עד שהגחלת הלוחשת האחרונה שבי תתקרר.
