1
הייתי בת חמש בפעם הראשונה שראיתי מישהו מת.
מר הַיילֶנד היה המחנך שלי בגן הילדים. הוא היה גבר גוץ ועליז עם קרקפת מבהיקה ופנים עגולות להפליא, שהזכירו לי את הירח. יום אחד בצהריים ישבתי מולו עם כל ילדי הגן. כולנו שילבנו רגליים על השטיח המגרד ושקענו בסיפור המרתק על "פיטר הארנב", שהוא סיפר בקולו התיאטרלי. זכור לי איך הירכיים הבשרניות שלו גלשו מעבר לקצות כיסא העץ שהוא ישב עליו, שהיה מיועד לילדים. לחייו היו אדומות מהרגיל, אבל מי יאשים אותו בכך שהתלהב מהעלילה המרתקת שטוותה בּיאטריס פּוֹטֶר?
בשיא הסיפור — כשפיטר הארנב איבד את המעיל שלו במנוסתו מפני מר מֶקְגרֶגוֹר הרשע — מר היילנד הפסיק לקרוא, כאילו השתתק לרגע לשם ההדגשה. כולנו לטשנו בו עיניים בלבבות הולמים מציפייה. אבל הוא לא המשיך בסיפור, אלא פלט מגרונו צליל הדומה לשיהוק, והעיניים שלו יצאו מחוריהן.
ואז, כמו עץ סֶקְווֹיָה כרות, הוא צנח על הרצפה.
כולנו ישבנו ללא תנועה, בעיניים פקוחות לרווחה, ולא הבנו אם המחנך האהוב שלנו רק מנסה להגביר את הדרמטיות האופיינית לו בקריאת הסיפור, אבל אחרי שעברו דקות אחדות, והוא לא זז — אפילו לא כדי לעפעף בעיניים הפקוחות שלו — כל הנוכחים בחדר פרצו בצווחות בהלה.
כלומר, כולם חוץ ממני.
התקרבתי אל מר היילנד כדי לשמוע איך האוויר נפלט מהריאות שלו בפעם האחרונה. ההמולה הדהדה במסדרון, כמה מורים מיהרו אל הכיתה, ואני ישבתי לידו והחזקתי את היד שלו בשלווה בזמן שהלחיים הסמוקות שלו החווירו והלכו.
בעקבות ה"תקרית" המליצה הנהלת בית הספר שאלך לייעוץ, אבל ההורים שלי, שרוב הזמן היו שקועים בעיקר בעצמם, לא הבחינו בשום שינוי בהתנהגות שלי. הם קנו לי גלידה, ליטפו את הראש שלי וקבעו שאני בסדר, בטענה שתמיד הייתי קצת מוזרה.
בסך הכול הייתי די בסדר, אבל מאז שאלתי את עצמי אילו מילים היה מר היילנד רוצה שיהיו המילים האחרונות שלו, לולא עסקו בתעלוליו של ארנב שובב במיוחד.
2
לא התכוונתי למנות בכמה אנשים גוססים צפיתי מאז שחזיתי במותו של מר היילנד לפני שלושים ואחת שנה, אבל תת־ההכרה שלי היא מנהלת חשבונות שקדנית, בייחוד מפני שאני מתקרבת לציון דרך מרשים למדי — המספר עומד היום על תשעים ושבעה.
עמדתי ברחוב קָנאל והסתכלתי על האורות האחוריים של רכב חדר המתים, שהשתלב בתנועת כלי הרכב. הרגשתי כמו אצן שזה עתה העביר את המקל לאצן הבא במרוץ שליחים. מלאכתי תמה.
הרחתי את אדי הפליטה של המכוניות ואת תערובת הריחות החריפה של דגים מיובשים ותמרהינדי, אבל ריח המוות עדיין נותר בנחיריים שלי. אני לא מתכוונת לריח הרקב של הגופה — עם הריח הזה מעולם לא נאלצתי להתמודד, מאחר שישבתי עם הגוססים כשהם ריחפו על הסף שבין העולם הזה לעולם הבא. אני מדברת על הריח האחר, הריח המובחן שמאפיין את המוות המתקרב. זה ריח קשה לתיאור, אבל הוא דומה למעבר העדין שבין הקיץ לסתיו, כשהתחושה שבאוויר משתנה, אבל קשה לדעת למה. המודעות שלי לריח הזה גברה בשנים שבהן עבדתי כדולת מוות. באמצעותו ידעתי שאדם מוכן לעזוב את העולם הזה. ואם יקיריו היו במקום, יידעתי אותם שזה הרגע להיפרד. אבל היום לא היו קרובי משפחה במקום. תופתעו לדעת באיזו תדירות גבוהה זה קורה. למעשה, לולא נמצאתי איתם, לפחות מחצית מאותם תשעים ושבעה אנשים היו מתים לבד. בעיר ניו יורק מתגוררים אולי תשעה מיליון איש, אבל זו עיר של אנשים בודדים, אנשים שליבם אפוף חרטות, והעבודה שלי היא להפוך את הרגעים האחרונים שלהם לקצת פחות גלמודים.
עובדת סוציאלית היא שהפנתה אותי אל גִיֶירְמוֹ חודש קודם לכן.
"אני חייבת להזהיר אותך," אמרה לי בטלפון, "שהוא ישיש כעסן ומר נפש."
לא היה אכפת לי — בדרך כלל זה אומר רק שהאדם מפחד, לא אהוב ובודד, ולכן אף שגיירמו בקושי הכיר בנוכחותי בביקורים הראשונים, לא לקחתי את זה ללב. אבל כשאיחרתי לביקור הרביעי כי נעלתי בטעות את הדירה שלי ולא היה לי איך להיכנס אליה, הוא הסתכל עליי עם דמעות בעיניים כשהתיישבתי לצד מיטתו.
"חשבתי שלא תבואי," אמר בייאוש השקט של ילד זנוח.
"אני מבטיחה לך שזה לא יקרה," אמרתי ואחזתי בידו המקומטת בשתי ידיי.
ואני תמיד מקיימת את ההבטחות שלי. ליווי אדם גוסס בימים האחרונים לחייו הוא זכות — בייחוד כשאת האדם היחיד שבאפשרותו להיאחז בו.
פתותי שלג הסתחררו בפראות באוויר בעת שפתחתי בהליכה הביתה מדירת הסטודיו הדחוסה של גיירמו בצ'יינה טאון. יכולתי לנסוע באוטובוס, אבל תמיד הרגשתי שיש משהו גס רוח בחזרה המיידית אל שגרת החיים שלי אחרי שחייו של אדם אחר הגיעו לקיצם. נהניתי לחוש ברוח הקפואה שנשבה בחוזקה על הלחיים שלי בזמן ההליכה, ולהביט בעננות האדים שהתחשרו ונעלמו עם כל אחת מהנשימות שלי — אישור לכך שאני עדיין כאן, עדיין בחיים.
אף שהייתי רגילה לחזות במוות, תמיד הרגשתי קצת תלושה אחרי זה. היה אדם עלי אדמות — וכעת איננו עוד. לאן הלך — את זה לא ידעתי. השקפתי בעניינים רוחניים הייתה אגנוסטית בעיקרה, דבר שסייע לי לפנות מקום לאמונותיהם הדתיות של הלקוחות שלי. קיוויתי שגיירמו יוכל להיפטר מהמרירות שלו במקום שבו הוא נמצא עכשיו. למיטב הבנתי, לא היו לו יחסים הכי טובים עם אלוהים. מעל מיטת היחיד שלו היה תלוי צלב עץ קטן, שהטפט הקרוע והמצהיב הסתלסל סביב הפינות שלו, אבל גיירמו אף פעם לא הביט בו ישירות כדי לבקש נחמה. הוא שלח מבטים גנובים לעברו, כאילו הוא מבקש להימנע מלהיתקל במבטיה הבוחנים של דמות סמכותית. הוא התמקם בעיקר בגבו אליו.
בשלושת השבועות שבהם ביקרתי אצל גיירמו, למדתי בעל פה את פרטי חלל המגורים שלו. בצידו החיצוני של החלון היחיד הצטברה שכבה עבה של לכלוך, שחסמה את אור היום ושיוותה למקום חזות קודרת הולמת. מסגרת המיטה הרעועה חרקה בצורמנות בכל פעם שהזיז מעט את משקל גופו, ובדירה נשבה רוח פרצים חודרת עצמות, שהגיעה מכל הכיוונים. תכולתם הזעומה של ארונות המטבח — ספל אחד, קערית אחת וצלחת אחת — כל אלה היו ראיות לחיים של בדידות.
גיירמו ואני החלפנו אולי עשרה משפטים בסך הכול במרוצת השבועות האלה. לא היינו צריכים לומר יותר. תמיד אפשרתי לגוסס לשלוט בשיחה, להחליט אם הוא רוצה למלא בדיבורים את ימיו האחרונים או ליהנות משתיקה. הוא לא צריך לבטא במילים את החלטתו. אני פשוט מרגישה ויודעת. התפקיד שלי הוא להישאר שלווה ונוכחת, לאפשר להם לתפוס מקום כשהם מנווטים ברגעים היקרים האחרונים של החיים.
הדבר החשוב ביותר הוא לא להסב לעולם את מבטך מכאבו של אדם. לא רק מהכאב הגופני — כאבו של הגוף שהולך וכבה — אלא גם מהכאב הרגשי שבהתבוננות בחיים המתכלים והולכים בעוד שהגוסס יודע שהיה יכול לחיות אותם טוב יותר. האפשרות לתת למישהו הזדמנות להיראות בפגיעותו הרבה ביותר מרפאת יותר מכל מילה. ואני זכיתי בכבוד לעשות את זה — להביט לאנשים בעיניים ולאשר את כאבם, להניח לכאב הזה להתקיים ללא זיקוק ודילול — אפילו כאשר העצבות מציפה וסוחפת.
אפילו כשהלב שלי נשבר בשבילם.
חמימות הדירה שלי הייתה כמעט מחניקה בהשוואה לקור ששרר בדירתו של גיירמו. פשטתי את המעיל ואיזנתי אותו על ערמת בגדי החורף שהיו תלויים על הקולב ליד דלת הכניסה. הקולב מחה והשליך את מעיל הצמר הכחול והעבה אל הרצפה, שם הוא צנח בערמה מעוכה. השארתי אותו על הרצפה ואמרתי לעצמי שאתעסק בזה אחר כך — כפי שנהגתי לומר לעצמי בנוגע למרבית החפצים המגובבים בדירה שלי.
למען האמת, לא כל החפצים המגובבים בדירה היו שייכים לי. את הדירה הנחשקת בת שלושת החדרים ירשתי מסבא שלי אחרי מותו. טכנית שמי הופיע בחוזה השכירות מאז שהייתי ילדה. זה היה מהלך פיקחי שלו, שנועד להבטיח שהבירוקרטיה הנדל"נית הניו יורקית לא תסכל בדרכי רמייה את זכותי המוצדקת להמשיך להתגורר בדירה בשכירות מוגנת. שבע־עשרה שנה גרנו יחד בדירה הזו, ששכנה בקומה השלישית של בית מלבֵנים חומות, שנראה מוזנח מעט בהשוואה לשכניו המטופחים בוֶוסְט וילֶג'. אף על פי שמאז מותו של סבא עברו יותר משלוש־עשרה שנה, עדיין לא הצלחתי לגייס את הכוחות הדרושים כדי למיין את חפציו, ופשוט תחבתי את החפצים שלי בחללים הצרים שבין החפצים שלו. אמנם העברתי את זמני בהתבוננות במוות מקרוב, אבל נראה שעדיין לא הייתי מסוגלת להשלים עם העובדה שסבא ייעדר מהחיים שלי לצמיתות.
כך האבל מהתל בך — אתה מריח ניחוח קל ומוכר של בושם או רואה אדם הדומה למנוח ברחוב סואן, ובאותו רגע נפרמים כל הקשרים שקשרת בקרבך כדי לשלוט בכאב השְכול בבת אחת.
חיממתי את הידיים סביב ספל תה ארל גריי מהביל ועמדתי מול כונניות הספרים, שהיו גדושות בספרי הביולוגיה של סבא, באטלסים מעופשים וברומנים על הפלגות והרפתקאות בים. בין הספרים בלטו שלוש מחברות מרופטות — לא כל כך בגלל מראן החיצוני, אלא בגלל המילה היחידה שהייתה כתובה על השדרה של כל אחת מהן. על המחברת הראשונה הופיעה המילה חרטות, על השנייה — עצות ועל השלישית — וידויים. מלבד בעלי החיים שלי, המחברות האלו היו הדברים היחידים שהתכוונתי להציל אם תפרוץ שרפה בבניין.
את הטקס הזה ערכתי מאז שהתחלתי לעבוד כדולת מוות — תיעדתי בכתב את המילים האחרונות שאמר כל אחד מהלקוחות שלי לפני שנשם את נשימתו האחרונה. במהלך השנים גיליתי שברגעיהם האחרונים אנשים מרגישים תכופות צורך להגיד דבר בעל משמעות — כאילו הם מבינים שזו ההזדמנות האחרונה שלהם להותיר את חותמם בעולם. בדרך כלל המסרים האחרונים האלה משתלבים באחת משלוש הקטגוריות האלו: דברים שהם מצטערים שלא עשו בצורה אחרת, דברים שלמדו במהלך חייהם או סודות שהם שמרו ושהם מוכנים לחשוף לבסוף. הרגשתי שאיסוף המילים הללו הוא חובה מקודשת שמוטלת עליי, בייחוד במקרים שבהם הייתי האדם היחיד שהיה איתם בחדר. וגם כאשר היו איתי אנשים נוספים, בני המשפחה היו בדרך כלל שקועים ביגונם מכדי שיעלה בדעתם לכתוב דברים כאלה. לעומתם, אני תמיד כבשתי את רגשותיי.
הנחתי את ספל התה בצד, התמתחתי על קצות האצבעות ושלפתי את מחברת הוידויים. עבר לא מעט זמן מאז שהתאפשר לי לכתוב משהו במחברת הזו. בזמן האחרון נראה שכולם הגיעו אל שעתם האחרונה עם חרטות.
התיישבתי על הספה ועלעלתי במחברת בכריכת העור עד שהגעתי לדף נקי. בכתב היד הקטן והצפוף שלי כתבתי את שמו של גיירמו, את כתובתו, את התאריך ואת הווידוי שלו. האמת היא שלא ציפיתי לזה — הרגשתי שהוא מתחיל להתרחק, והיה נדמה לי שהוא כבר חסר הכרה. אבל פתאום העיניים שלו נפקחו, והוא הניח את ידו על הזרוע שלי. לא בתנועה דרמטית, אלא בקלילות, כאילו הוא עומד לצאת לרגע מהבית ושכח להגיד לי משהו.
"כשהייתי בן אחת־עשרה הרגתי את האוגר של אחותי הקטנה," לחש. "זה לא היה בכוונה. השארתי את דלת הכלוב פתוחה כדי להרגיז אותה, ואז האוגר הלך לאיבוד. אחרי שלושה ימים מצאנו אותו תקוע בין הכריות של הספה."
מייד אחרי שהמילים יצאו מפיו נרגע הגוף שלו בקלילות שלווה, כאילו הוא צף על הגב בבריכת שחייה.
ואז הוא מת.
באותו ערב לא הצלחתי להפסיק לחשוב על האוגר הזה בזמן שחיות המחמד שלי התקבצו סביבי על הספה. ג'ורג', הבולדוג הגוץ שמצאתי שש שנים קודם לכן כשנבר בפחי הזבל שמתחת לבניין, הניח את הסנטר הרטוב שלו על הברך שלי. האחים לוֹלָה ולָיוֹנֶל, שני גורי חתולים מנומרים שהצלתי בשעתו מהארגז שמישהו השליך מחוץ לכנסייה ברחוב קַרְמין, הסתובבו לפי התור סביב הקרסוליים שלי בסיבובים בצורת הספרה שמונה. מגעה המשיי של הפרווה שלהם הרגיע אותי.
השתדלתי לא לצייר בדמיוני את סבלו של האוגר. אלו בריות חלושות למדי, כך שמן הסתם זה לא נמשך הרבה זמן. גיירמו המסכן נשא בליבו את רגש האשמה הזה במשך חמישים שנה.
הצצתי בטלפון שלי, שהיה מונח על זרוע הספה הדהויה. הפעמים היחידות שבהן הוא צלצל — מלבד הודעות מוקלטות על ביטוחי מכוניות ובקשות פרטי חשבון בנק מנוכלים — היו כשמישהו רצה לשכור את שירותיי. התרועעות עם אנשים היא מיומנות שמעולם לא שלטתי בה. כשאת בת יחידה שגדלה עם סבא מופנם, את לומדת להסתפק בחברה של עצמך. לא שהתנגדתי לרעיון החברות, פשוט אם את לא מתקרבת אל אף אחד, את גם לא מאבדת אותו. וכבר איבדתי מספיק אנשים.
ובכל זאת, לפעמים שאלתי את עצמי איך הגעתי לשלב הזה: בת שלושים ושש, וכל החיים שלי סובבים סביב ההמתנה למותם של אנשים זרים.
שאפתי בהנאה את אדי הברגמוט שעלו מהתה, עצמתי את העיניים ולראשונה זה שבועות הנחתי לגוף שלי להתרפות. זה מתיש לכבוש את הרגשות כל הזמן, אבל זה מה שהופך אותי לטובה במה שאני עושה. האחריות שלי היא להישאר רגועה ויציבה למען הלקוחות שלי, גם כשהם מפוחדים ומבוהלים ולא יודעים איך לשחרר.
כשהרגשות שלי התחילו להפשיר, נשענתי על כריות הספה והרשיתי לתעוקת העצב להכביד על החזה שלי ולערגה לכווץ את הלב שלי.
יש סיבה שבגללה אני יודעת שהעיר הזו מלאה אנשים בודדים.
