ביאטריז


בֵּיאַטְרִיז מתהלכת הלוך ושוב בתא שלה במסדר הנשים שבהרי אַלְדֶר, עשרה צעדים מקיר אל קיר. חמישה ימים עברו מאז הובאה הנה ונכלאה בחדר הדל הזה שיש בו רק מיטה צרה, שמיכה בלויה וקנקן מים המונח על שרפרף עץ קטן. חמישה ימים עברו מאז שמעה בראשה בבירור את הקולות של אחיותיה, כאילו עמדו בחדר לצִדה. חמישה ימים מאז שמעה את סוֹפְרוֹנְיָה גוועת.
לא, לא, היא לא יודעת שהיא מתה, לא באמת. יש לכך תריסר הסברים אפשריים, תריסר דרכים שבהן יכולה בּיאטריז לשכנע את עצמה שאחותה עדיין נמצאת אי־שם, עדיין בחיים. בכל פעם שביאטריז עוצמת את עיניה היא רואה את סופרוניה. בדממת החדר היא שומעת את הצחוק שלה. בכל פעם שהיא מצליחה להירדם לכמה שעות, המילים האחרונות שאמרה סופרוניה רודפות אותה בסיוטים שלה.
הם מריעים בדרישה שיוציאו אותי להורג... מעורבים כאן הרבה יותר דברים מכפי שהבַנו. אני עדיין לא מבינה את הכול אבל בבקשה תיזהרו. אני אוהבת כל כך את שתיכן. אני אוהבת אתכן עד לכוכבים. ואני —
ובזה זה נגמר.
ביאטריז אינה מבינה את הקסם שאיפשר את התקשורת — זאת היתה דַפְנִי, שעשתה זאת פעם אחת גם בעבר כדי לשוחח עם ביאטריז לבדה. גם אז קטע הקסם את הקשר ביניהן, אבל בפעם השנייה זה היה שונה, היא כאילו המשיכה לחוש בנוכחותה של דפני כמה שניות נוספות, ושתיקתה ההמומה המשיכה להדהד בראשה של ביאטריז לפני שגם זאת נקטעה.
לא יעלה על הדעת שסופרוניה מתה. זאת מחשבה בלתי נתפסת. הן הגיעו לעולם יחד: ביאטריז, דפני ולבסוף סופרוניה. הרי לא ייתכן שאחת מהן תעזוב אותו לבדה.
אבל לא משנה כמה פעמים ביאטריז אומרת לעצמה את הדברים, היא אף פעם לא מאמינה בהם לגמרי. הרי היא הרגישה את זה, כמו לב שנעקר מחזהּ. כמו דבר־מה חיוני שאבד.
צליל המנעול הנפתח בחריקה מהדהד בתאה של ביאטריז והיא מסתובבת לעבר הדלת בציפייה לראות את אחת הנזירות מביאה לה את הארוחה הבאה, אבל ידיה של האישה שנכנסת ריקות.
"האֵם אֵלַרְיָה," אומרת ביאטריז בקול שנשמע מחוספס לאחר שנעשה בו שימוש מועט כל כך בימים האחרונים.
האֵם אלריה היא הנזירה שקיבלה את פניה של ביאטריז כשהגיעה, הובילה אותה לתא שלה ונתנה לה בגדים להחלפה שנראו זהים לבגדים שלבשה האישה המבוגרת עצמה. מבין הבגדים שקיבלה לבשה ביאטריז רק את שמלת הצמר האפורה. כיסוי הראש עדיין מונח על קצה מיטתה.
בבֵּסֶמְיָה היה זה כבוד גדול מבחינתן של הנזירות לחבוש לראשונה את כיסוי הראש. נערכו לכבודן טקסים מיוחדים — ביאטריז עצמה השתתפה בכמה טקסים כאלה. זאת היתה חגיגה לכבוד בחירתה של אישה להקדיש את עצמה לכוכבים מעל ומעבר לכל דבר אחר.
אבל ביאטריז לא בחרה בדבר, ולכן כיסוי הראש נותר בצד.
האֵם אלריה מבחינה בכך, ועיניה עוברות משׂערה הערמוני של ביאטריז, הקלוע ברישול, אל כיסוי הראש המונח על המיטה. היא מזעיפה פנים לפני שהיא מחזירה את מבטה אל ביאטריז.
"מישהו בא אלייך," היא אומרת, כל הברה נוטפת מורת רוח.
"מי?" שואלת ביאטריז, אבל האֵם אלריה לא עונה לה, רק מסתובבת ויוצאת מהחדר ולא מותירה לביאטריז ברירה אלא ללכת בעקבותיה במסדרון האפלולי בשעה שדמיונה משתולל בפראות.
לרגע מדמיינת לעצמה ביאטריז שזאת סופרוניה — שאחותה הגיעה מטֵמָרִין כדי להוכיח לה שהיא בריאה ושלמה. אבל הרבה יותר סביר להניח שזאת חברתה לשעבר, גִ'יזֵלָה, שבאה לשמוח לאידה פעם נוספת, או אחיה התאום של ג'יזלה, נִיקוֹ, שבא לבדוק אם ימים אחדים במסדר הנשים שינו את דעתה לגבי הצעת הנישואים שלו.
אם זה אכן הוא, הוא יֵצא מכאן מאוכזב. ככל שהיא שונאת את המקום, היא מעדיפה אותו על פני חזרה לארמון הסֵלַרְיָאנִי בשעה שפַּסְקְוָואלֶה חי עד סוף ימיו במסדר הגברים מצדו האחר של הנהר אָזִינָה.
לבה נחמץ כשהיא חושבת על פּסקוואלה — שהודח מכס המלוכה ונכלא מכיוון שהיא שיכנעה אותו לבטוח באנשים הלא נכונים.
הם עוד לא שמעו מאיתנו את המילה האחרונה, אמר פסקוואלה אחרי שנגזר דינם באשמת בגידה. ודי בקרוב הם יצטערו שלא הרגו אותנו כשהיתה להם הזדמנות.
היא מניחה למילים להדהד בראשה בזמן שהיא הולכת בעקבותיה של האֵם אלריה במסדרון המואר באור עמום ועוברת במחשבותיה על רשימת כל הדרכים שבהן תוכל לגבור על האישה המבוגרת והשברירית ולברוח... אבל לברוח לאן? הרי אלדר הם אזור מסוכן אפילו לאנשים שבאים מוכנים לטיפוס. אם ביאטריז תברח לבדה, בלי שום דבר פרט לשמלה ולנעלי בד, לא יהיה לה שום סיכוי לעבור את הלילה בחיים.
אִמה תמיד הזהירה אותה להתאזר בסבלנות, ואף על פי שסבלנות מעולם לא היתה אחת מתכונותיה החזקות של ביאטריז, היא יודעת שעכשיו היא נחוצה. ולכן היא משאירה את ידיה לצִדי גופה ומשתרכת בעקבות האֵם אלריה כשהיא פונה בפינת המסדרון, ואחר כך בעוד פינה, ולבסוף נעצרת מול דלת עץ גבוהה ונועצת בביאטריז מבט מצמית, כאילו עלתה באפה צחנת ריקבון. אמנם ביאטריז יודעת שהאישה לא מחבבת אותה, אבל היא לא חושבת שהיא האחראית למבט המסוים הזה.
"בזכות... מעמדו של האורח שלך אאפשר לכם להיפגש במשרד הפרטי שלי, אבל אני אחזור בעוד עשר דקות, אף לא שנייה אחת יותר."
ביאטריז מהנהנת, ועכשיו היא אפילו בטוחה יותר שתמצא את ג'יזלה או את ניקולו ממתינים לה — הרי בסופו של דבר ניקולו הוא מלך סֵלַרְיָה עכשיו, וגם מעמדה של ג'יזלה, כאחותו, גבוה יותר, גם אם האֵם אלריה מסתייגת מהם בדיוק באותה מידה שהיא מסתייגת מביאטריז.
ביאטריז מתעלמת מהמחשבות האלה, פותחת את הדלת ונכנסת לחדר. היא נעצרת במקומה מיד וממצמצת כאילו הדמות שנמצאת מולה עלולה להיעלם.
אבל לא משנה כמה פעמים היא ממצמצת, נַייגֵ'לוּס נשאר שם. השְׁמֵימָן של אִמה התרווח בנוחות בכיסאה של האֵם אלריה ועכשיו הוא צופה בה נכנסת מעל קצות אצבעותיו, שאותם הוא מצמיד אלה לאלה. בתא של ביאטריז אין חלון, והיא איבדה את המעקב אחר שעת היום זמן קצר אחרי שהגיעה, אבל עכשיו היא רואה שזאת שעת לילה, והירח המלא קורן מבעד לחלון שמאחורי נייג'לוס בין כוכבים זוהרים ונוצצים מתמיד.
זאת הפעם הראשונה שהיא רואה אותם זה חמישה ימים, הפעם הראשונה שהיא חשה את אורם מרקד על עורה. היא מסוחררת מהתחושה וקופצת את ידיה לאגרופים לצִדי גופה. קסם, היא חושבת, אף על פי שהיא עדיין לא מסוגלת להאמין בזה לגמרי, אף על פי שכבר פעמיים השתמשה בכוחה לגמרי במקרה וזימנה את כוחם של הכוכבים.
נייג'לוס מבחין בידיה הקפוצות עד כדי כך שמפרקי אצבעותיה מלבינים, אבל אינו אומר דבר. הדלת נסגרת מאחורי ביאטריז והם נשארים לבדם, אבל לרגע הם רק מביטים זה בזה, ודממה משתרעת ביניהם.
"סופרוניה מתה, נכון?" שואלת ביאטריז ומפֵירה ראשונה את השתיקה.
נייג'לוס לא עונה מיד, אבל אחרי פרק זמן שמתמשך כמו נצח הוא מהנהן.
"המלכה סופרוניה הוּצאה להורג לפני חמישה ימים," הוא אומר בקול יציב, ללא שום הבעת רגש. "יחד עם רוב בני האצולה הטֵמָרִינִית. אמא שלך הציבה כוחות צבא בהמתנה לאורך הגבול, ובכאוס שהשתרר הם כבשו את עיר הבירה. מכיוון שלא היה שם שליט שייכנע, היא פשוט השתלטה על טמרין בעצמה."
ביאטריז צונחת לכיסא שמול שולחן הכתיבה וכל רוח החיים נוטשת אותה באותו הרגע. סופרוניה מתה. היא היתה אמורה להיות מוכנה לזה, היתה אמורה לצַפות לזה. האם אמא שלהן לא אמרה להן תמיד לעולם לא לשאול שאלה שהן יודעות את התשובה עליה? אבל כשהיא שומעת אישור לכך שהפחד הגדול ביותר שלה התממש, כל החיוניות שבה אוזלת. ביאטריז מרגישה כמו קליפה ריקה של אדם.
"סופי מתה," היא אומרת שוב, ולא אכפת לה מכל השאר. לא אכפת לה מאִמה ולא מכוחות הצבא שלה ולא מכס המלוכה החדש שהוסיפה לאוסף שלה.
"רק במזל את ודפני בחיים," אומר נייג'לוס ושולף אותה ממחשבותיה.
היא מרימה אליו את מבטה ותוהה מה יעשה אם תזנק מעבר לשולחן ותחבוט בו. אבל לפני שהיא מספיקה לעשות זאת, הוא ממשיך.
"זה לא צירוף מקרים, ביאטריז," הוא אומר. "ההתקוממויות, המזימות, המלכים המתים. הכאוס."
"ברור שלא," אומרת ביאטריז וזוקרת את סנטרה. "אמא גידלה אותנו לחולל כאוס, לרקום מזימות, ללבות את אש המרד."
"היא גידלה אתכן למות," מתקן נייג'לוס את דבריה.
האוויר אוזל מריאותיה של ביאטריז, אבל כעבור רגע היא מהנהנת. "כן, אני מניחה שזה נכון," היא אומרת, מפני שיש בזה היגיון. "היא בטח מאוכזבת מאוד שהצליחה להרוג רק אחת מתוך שלוש."
"אמא שלך מתכננת לטווח הארוך," אומר נייג'לוס ומניד את ראשו. "היא המתינה שבע־עשרה שנים. היא יכולה להמתין עוד קצת."
ביאטריז בולעת רוק. "למה אתה מספר לי את זה? כדי להתגרות בי? אני כלואה במקום האומלל הזה. זה לא מספיק?"
נייג'לוס שוקל בקפידה את מילותיו הבאות. "את יודעת איך שרדתי כל כך הרבה שנים, ביאטריז?" הוא שואל. הוא לא מעניק לה הזדמנות לענות. "על ידי כך שלא המעטתי בערכו של אף אחד. ואני לא מתכוון להתחיל בך."
ביאטריז צוחקת. "אולי אני לא מתה, אבל אני מבטיחה לך, אמא שלי הביסה אותי בצורה יסודית למדי."
אפילו כשהיא אומרת את המילים ביאטריז לא מאמינה בהן. היא הבטיחה לפסקוואלה שימצאו דרך להיחלץ מזה, והיא יודעת שזאת האמת. אבל עדיף בהרבה שנייג'לוס — ובאמצעותו גם הקיסרית — יאמינו שהיא שבורה ללא תקנה.
נייג'לוס מפתיע אותה כשהוא מנענע את ראשו וחיוך אירוני מעקל את שפתיו. "את לא מובסת, ביאטריז. אני חושב ששנינו יודעים את זה. את מחכה להנחית מהלומה, בוחרת את הרגע הנכון." ביאטריז חושקת את שפתיה אבל לא מכחישה את דבריו. הוא ממשיך, "הייתי רוצה לעזור לך."
ביאטריז בוחנת אותו לרגע במבטה. היא לא בוטחת בו, היא מעולם לא חיבבה אותו והיא עדיין מרגישה קצת כמו ילדה בנוכחותו, קטנה ומפוחדת. אבל היא לכודה בבור עמוק והוא מציע לה חֶבל. אין לה מה להפסיד אם תיאחז בו.
"למה?" היא שואלת אותו.
נייג'לוס נשען על מרפקיו ורוכן מעבר לשולחן. "יש לנו את אותן עיניים, את יודעת," הוא אומר. "אני בטוח ששמעת בבסמיה את השמועות שאני הבאתי לעולם אותך ואת האחיות שלך."
אם היתה שמועה כזאת, היא אף פעם לא הגיעה לאוזניה של ביאטריז. אבל הוא צודק — עיניו נראות כמו עיניה, כמו עיניה של דפני, כמו שנראו עיניה של סופרוניה: עיניים בצבע כסף טהור ומזוקק. עיניים קסומות־כוכבים, עיניים של ילדים שהוריהם הביאו אותם לעולם באמצעות משאלה שהביעו על אבק כוכבים, או במקרים הרבה יותר נדירים, באמצעות שמימן שהביע משאלה על כוכב וגרם לו ליפול מהשמים. כשביאטריז נשלחה לסלריה, אִמה נתנה לה טיפות שיסתירו את הגוון של עיניה, גוון שיסמן אותה ככופרת במדינה שבה קסמי כוכבים נחשבים לחילול הקודש. כשנשלחה למסדר הנשים, היא לא הורשתה להביא איתה שום רכוש אישי, כולל טיפות העיניים, כך שעיניה חזרו לצבען הכסוף הטבעי, אבל היא מניחה שאחרי שהשתמשה במשאלה כדי לעזור לאדם לברוח מהכלא, עיניים קסומות־כוכבים הן הבעיה הכי קטנה שלה.
נייג'לוס מהנהן, כאילו הוא קורא את מחשבותיה. "הכוכבים נגעו בנו, בך ובי. במובן מסוים הכוכבים יצרו אותנו. אמא שלך הביעה משאלה כדי להביא אותך ואת אחיותייך לעולם, ואני משכתי כוכבים מהשמים כדי להגשים את המשאלה שלה. אני מניח שאמא שלי עצמי הביעה משאלה על אבק כוכבים כדי להביא אותי לעולם, אבל היא מתה לפני שהספקתי לשאול אותה."
אמא שלך הביעה משאלה כדי להביא אותך לעולם. זאת שמועה שביאטריז אכן שמעה, כמובן, אבל בעוד שהבעת משאלות באמצעות אבק כוכבים היא נפוצה למדי, המשאלות שמביעים שמימנים על כוכבים, ותוך כדי כך מושכים אותם מהשמים, יוצרות קסם חזק דיו לחולל נסים. נסים כמו העובדה שאִמה נכנסה להיריון עם שלישייה כאשר היה ידוע שאביה, בכל שמונים שנותיו עד אז, מעולם לא הוליד שום ילד, חוקי או בלתי חוקי, גם לא בעזרת כמויות אדירות של אבק כוכבים. ולמרות העובדה שמשאלות של שמימנים על כוכבים הן נדירות, מכיוון שהכוכבים עצמם הם משאב מוגבל, ביאטריז לא מתפלאת שאִמה חצתה את הגבול הזה. אם בכלל, זאת אחת מהסגות הגבול הקלות ביותר שביצעה.
"וגם," ממשיך נייג'לוס ומתבונן בה במבט בוחן, "אדם קסום־כוכבים זוכה לפעמים למתנה משלו מהכוכבים." ביאטריז מאלצת את פניה להישאר חסרות הבעה, אוטמת את מחשבותיה. כבר פעמיים היא הביעה משאלות על כוכבים ופעמיים המשאלות האלה התגשמו והותירו בעקבותיהן אבק כוכבים. רק אחד מעשרת אלפים אנשים יכול למשוך מהשמים כוכבים באמצעות קסמים — ביאטריז מעולם לא חשבה שתהיה אחת מהם, ואולם עכשיו היא בטוחה בכך. אבל הם נמצאים בסלריה, שבה כישוף הוא פשע שהעונש עליו הוא הוצאה להורג, ונייג'לוס כבר הודה שאִמה רוצה שהיא תמות. אין לה שום כוונה להעניק לו פגיון שיוכל להפנות כלפיה.
"אם כל ילד שיש לו עיניים כסופות היה שמימן, העולם היה מקום מטורף," היא אומרת כעבור רגע.
"לא כל ילד שיש לו עיניים כסופות," הוא אומר ומניד את ראשו. "לא כל ילד קסום־כוכבים — אצל רובם הכישרון נותר רדום, כמו אצל האחיות שלך, הוא אף פעם לא מתעורר. אבל אצלך הוא לא רדום."
כשהבעת פניה של ביאטריז אינה משתנה, גבותיו מתרוממות. "את יודעת," הוא אומר, נשען לאחור בכיסאו ומתבונן בה במבט אומד. "כמה פעמים עשית את זה?"
"פעמיים," היא מודה. "בשתי הפעמים בטעות."
"ככה זה בהתחלה," הוא אומר. "הקסם מגיע בהתקפים שלא פעם נובעים מהתפרצויות רגש קיצוניות."
ביאטריז חושבת על הפעם הראשונה שבה זימנה את הכוכבים, כאשר היתה מוצפת כל כך בגעגועים הביתה עד שחשבה שהם עלולים לשבור אותה. ועל הפעם השנייה, כאשר הדבר שרצתה יותר מכול היה שניקולו ינשק אותה. ככל שכואב לה עכשיו להודות בכך לנוכח הבגידה שלו, היא יודעת שגם אז היתה מוצפת לחלוטין ברגש. היא היתה כזאת טיפשה.
"זה לא משנה איזה כישרונות אולי יש לי או אולי אין לי," היא אומרת וקמה על רגליה. "הם חושדים במה שאני יכולה לעשות, ולכן הם מחזיקים אותי כל הלילה בחדר שאין בו חלונות. אלא אם כן יש לך דרך להוציא אותי מהמקום הזה —"
"יש לי," הוא קוטע אותה. "אם תסכימי להצעה שלי, את ואני נצא מכאן מחר בלילה. תוכלי לחזור לבסמיה בתוך ימים אחדים."
ביאטריז מטה את ראשה בהרהור ומתבוננת בו לרגע בזמן שהיא שוקלת את הצעתו. זה לא שההצעה גרועה, אבל היא משערת שתוכל לסחוט ממנו יותר. "לא."
נייג'לוס פולט נחרת בוז. "את לא יודעת אפילו מה אני רוצה," הוא אומר.
"זה לא משנה. אני לא רוצה שאתה ואני נצא מכאן. אם אתה מוציא אותי, אתה צריך להוציא גם את פסקוואלה."
ביאטריז לא יודעת אם ראתה את נייג'לוס מופתע אי־פעם, אבל עכשיו הוא מופתע. "הנסיך הסלריאני?" הוא שואל במצח מקומט.
"בעלי," היא אומרת, כי אמנם הנישואים מעולם לא מומשו — לעולם לא ימומשו — אבל הם נדרו נדרים זה לזה, גם במהלך החתונה שלהם וגם אחריה. ואלה נדרים שביאטריז מתכוונת לקיים. "הוא מוחזק במסדר הגברים שבצד השני של האָזִינָה, בדיוק כמו שאני מוחזקת כאן, בהאשמות מומצאות על בגידה."
נייג'לוס שולח אליה מבט מבין. "על פי מה ששמעתי, יש אמת בהאשמות האלה."
ביאטריז חושקת את לסתה אבל לא מכחישה את דבריו. הם אכן זממו להדיח את אביו המשוגע של פסקוואלה מכס המלוכה, זה נכון. בגידה יכולה אפילו להיחשב לתיאור מתון — הם גם לקחו חלק בבריחתו מהכלא של בוגד אחר, וביאטריז היתה אשמה בהפרת חוקי הדת של סלריה באמצעות שימוש בקסמים. "למרות זאת. אם אתה יכול להוציא את שנינו, אז אולי נוכל לדבר על התנאים שלך."
נייג'לוס שותק לרגע לפני שהוא מהנהן. "בסדר גמור. אני אוציא אותך ואת הנסיך שלך למקום מבטחים, מחוץ לסלריה."
היא מתבוננת בנייג'לוס, מנסה לתהות על קנקנו, אבל זה בלתי אפשרי. אין שום דרך להבין את נייג'לוס, והיא תהיה טיפשה אם לא תצפה שהוא יקדים אותה בשני צעדים, שהוא משׂחֵק מִשׂחק שהיא אינה מכירה את כלליו. הם לא באותו הצד בעניין הזה, אין להם אותן מטרות.
אסור לה לבטוח בו. אבל אין לה ברירה.
"סגרנו."