פרולוג
סילבי
העבר
"אימא!" קולי צרוד, הגרון שלי שורף. כל הגוף שלי כואב, ולא נוח לי במיטה שלי, השמיכות כל כך כבדות וחמות, אני בועטת אותן בתסכול.
"סילבי, יקירתי," אימי ממהרת לחדר השינה שלי, מושיטה את ידה אל השמיכה בקצה המיטה ומושכת אותה למעלה כך שאני שוב מכוסה לגמרי. "תשאירי את השמיכה עלייך. את לא מרגישה טוב ואת לא רוצה להיות יותר חולה."
התסכול גורם לי לרצות לצרוח, אבל במקום זה אני עוצמת את עיניי ומנסה לנשום עמוק בלי להשתעל. נשארתי בבית ביומיים האחרונים, ואני משועממת כל כך. "כבר הצטננתי."
היא נאנחת. "נכון. לכן את לא צריכה ללכת לבית הספר. את תמיד חוטפת שם משהו." העיניים שלי נפערות כשאני שומעת את הטון התקיף שלה. "המקום הזה הוא מדגרה מלאה בחיידקים. בית הספר הפרטי היקר ביותר בעיר, אפשר היה לחשוב שזה לא יהיה ככה."
"אני אוהבת את בית הספר." היא מאיימת לקחת את זה ממני כל הזמן, ואני תמיד בוכה ומתחננת בפניה שתאפשר לי להישאר. אני לא רוצה לקבל חינוך ביתי, להישאר רק עם אימא כל היום. אני אוהבת את המורים שלי ואת החברים שלי, אם כי אין לי הרבה מהם. אני לא נמצאת שם מספיק כדי לקבל הזמנה למסיבת פיג'מות ולמסיבות יום הולדת.
אני תמיד חולה. אני לא יודעת מה לא בסדר איתי או למה אני הולכת לרופאים כל הזמן. גם הם אף פעם לא מצליחים להבין מה לא בסדר איתי.
"מה השעה?" אני שואלת אותה כדי לשנות נושא. אם היא תהיה מרוכזת מדי בבית הספר, היא עשויה לנסות לעשות משהו. כמו להוציא אותי ממנו לגמרי.
היא עשתה את זה בעבר. זה כבר בית הספר השלישי שאני לומדת בו, ואני רק בכיתה ג'. אבא אומר שאני צריכה יציבות, אבל כשאנחנו לבד היא תמיד אומרת לי שאין לו מושג על מה הוא מדבר.
אני מניחה שהיא צודקת.
"כמעט תשע. את צריכה לקחת את התרופה שלך."
אני מתיישבת במיטה ועושה פרצוף כשהיא מסתובבת לקחת את סירופ השיעול שעל השידה שלי. אני שונאת את הטעם שלו.
"אני חייבת?" אני רוטנת.
"כן." היא מסתובבת אליי, מוזגת את הסירופ האדום הסמיך והכהה לתוך הספל הקטנטן ומוסרת לי אותו. "תוודאי שאת שותה כל טיפה."
אני עושה מה שהיא אומרת ומעווה את פניי אחרי שאני שותה את כולו. לסירופ לשיעול תמיד יש טעם נורא, אבל זה אפילו גרוע מהרגיל. יש לו טעם מתכתי שאני לא מצליחה לזהות, ובכל פעם שאני שואלת אותה למה יש לו טעם כזה, היא אומרת שזה פשוט ככה.
"ילדה טובה," היא ממלמלת כשאני מושיטה לה את הספל הריק. "תודה שאת תמיד משתפת פעולה, יקירתי."
אני מסדרת את הכריות שלי כדי שיהיה לי נוח יותר במיטה, ומייחלת שאוכל לעזוב את החדר שלי ולראות קצת טלוויזיה או משהו. סרט אולי? אבל אני יודעת שהיא לא תרשה לי. היא תגיד שזה מאוחר מדי.
תמיד יש לה תירוץ.
"את אמורה לישון. אני בטוחה שאת מותשת." היא תוחבת את השמיכה ממש מתחת לפניי ורוכנת כדי להדביק נשיקה על המצח שלי. "הילדה הקטנה והיפה שלי. את צריכה מישהו שיטפל בך, אה?"
אני מתעלמת ממה שהיא אומרת, לא אוהבת את ההרגשה שהמילים שלה גורמות לי. "אני לא עייפה. ישנתי כל היום."
"את צריכה לנוח."
"אני משועממת. התקשרת למורה שלי וביקשת ממנה את שיעורי הבית?" אני רוצה לעשות משהו. לא קיבלתי את רשימת המטלות שלי השבוע, ואני צריכה לעבוד על לוח הכפל.
היא מזדקפת לצד מיטתי. "את לא באמת רוצה לעשות שיעורי בית, נכון?"
שיעורי בית. היא אומרת את זה כאילו זו מילה גסה.
אני מושכת בכתפיי. "אני אוהבת ללמוד."
"אני יכולה ללמד אותך הרבה יותר ממה שאתם לומדים בבית הספר. דברים מעשיים שתשתמשי בהם בהמשך החיים," היא מתיישבת על קצה המיטה שלי ומחייכת אליי. "אנחנו שונים, את יודעת. המשפחה שלנו. אורח החיים שלנו. חלק מהמקצועות האלה שהם מלמדים אותך... לעולם לא תצטרכי אותם."
היא אומרת את זה כל הזמן. כמה אנחנו שונים. כאילו אנחנו יותר טובים מכולם. לפעמים אני רוצה להאמין בזה ולפעמים...
אני מרגישה רע שאני חושבת ככה.
"אבל אני אוהבת את בית הספר. אני אוהבת את החברים שלי."
היא מזעיפה את מצחה. "את לא אוהבת את אימא שלך?"
"אני אוהבת אותך," אני אומרת בלי היסוס.
הזעף שלה נעלם. "אז את צריכה לרצות להישאר בבית כל הזמן. איתי."
אבל אני לא. איך אני אומרת לה את זה בלי לפגוע בה?
דפיקה מהירה נשמעת על הדלת הפתוחה חלקית, ומבהילה את שתינו. אנחנו מסתובבות ומוצאות את אבא שלי עומד בפתח, מצחו מקומט בדאגה כשמבטו מוצא את שלי.
"את בסדר, סילבי חתולה קטנה שלי?" הוא שואל, קולו עדין.
לפני שאני מספיקה לענות, אימא שלי עונה.
"אל תקרא לה ככה. היא לא חתולה." הפה של אימא מתכווץ בסלידה כשהיא אומרת 'חתולה'. כאילו זו מילה גסה.
"אני בסדר," אני אומרת לאבא שלי, תופסת את בובת החד־קרן שהוא נתן לי לפני שנתיים ומחבקת אותה חזק. "זו רק התקררות."
אני משתעלת כאילו כדי להדגיש את מה שאמרתי.
הזעף שלו מעמיק והוא מעיף מבט אל אימא. "היא נשמעת נורא."
"יש לנו תור לרופא מחר בבוקר," אימא עונה, קולה קריר.
אכזבה ממלאת אותי. אני לא רוצה ללכת לרופא. אני הולכת לרופאים כל הזמן. זו סתם התקררות. לא ביג דיל.
"את תמיד לוקחת אותה לרופאים, אבל עושה רושם שהיא אף פעם לא משתפרת." אבא מחייך אליי חיוך מהיר לפני שהוא מחזיר את תשומת ליבו לאימא. "למה זה ככה, לדעתך?"
"מה אתה מנסה להגיד? אתה מטיל בי ספק? הם עדיין מנסים להבין מה לא בסדר איתה." היא מתחילה לעשות את דרכה לעבר הדלת של חדר השינה שלי. "אנחנו נחזור, יקירתי."
אני מתבוננת בהם כשהם יוצאים ושומעת אותם לוחשים בזעם במסדרון, וכשקולם עולה, אני עוצמת את עיניי ונותנת לראשי לשקוע בכרית.
"למה את לא נותנת לי לטפל בה לשם שינוי? מה שאת עושה לא עובד."
"איך אתה מעז להגיד את זה? כאילו זו אשמתי שהיא חולה. אנחנו לא יודעים מה לא בסדר איתה! לפחות אני עושה משהו ומנסה לעזור לה."
"אני רוצה לעזור, אבל את אף פעם לא נותנת לי. כאילו את רוצה לשמור אותה רק לעצמך."
"אולי אני כן. אולי היא כל מה שיש לי. זה לא שאכפת לך מה אני צריכה, או מה היא צריכה."
אבא שלי משתתק. אני כמעט יכולה להרגיש את הכעס שלו, וגם את הכעס שלה.
הם תמיד כועסים כשהם מדברים עליי. היא מדברת עליו גם כשהיא לבד איתי. מתלוננת על אבא ועל כך שהוא לא אוהב אותה יותר.
אני לא אוהבת את זה. אני לא רוצה לשמוע את זה. המילים שלה מפחידות אותי. לפעמים…
היא מפחידה אותי.
פרק 1
סילבי
לפני שלוש שנים
"תבחרי," אימא לוחשת כשהיא תופסת בגסות את זרועי, אחיזתה חזקה.
פוצעת.
אני משתחררת מידה, משפשפת את המקום שבו היא נגעה בי ונועצת בה מבט. אין לזה שום אפקט, כרגיל. "לא. מה שאת מבקשת ממני בלתי אפשרי."
היא מרימה את גבותיה העדינות. לאימא שלי יש יופי קלאסי. היא שומרת על עצמה באמצעים מודרניים. כמעט אין לה קמטים, לא שלמישהו אכפת. אבא שלי עזב אותה לפני שנים. אין גבר בחייה. אין לה במי למקד את תשומת הלב שלה.
רק בי.
"שום דבר אינו בלתי אפשרי, יקירתי. את מכל האנשים צריכה לדעת את זה. תסתכלי על עצמך. את נס מהלך."
זעם מקפיא את הדם שלי. הסיבה היחידה שאני עדיין בחיים היא כי הבנתי מה היא עושה לי – משכנעת צוות של רופאים במשך שנים שמשהו לא בסדר איתי, בזמן שהייתי בסדר גמור.
בריאה לחלוטין.
כל זה בזמן שהיא הרעילה אותי עם תרופות מסתוריות. שללה ממני צרכים בסיסיים החיוניים לבריאותי. החזיקה אותי ערה כדי שלא אוכל לישון, וגרמה לי להיראות ולהתנהג יותר ויותר רע.
אני נשבעת שיש לי זיכרון מעורפל שלה מחזיקה כרית על הפנים שלי בזמן שאני נאבקתי לנשום. האם זה באמת קרה או שזה פרי הדמיון המפותח שלי?
אני עדיין לא בטוחה.
למרות העובדה שהתעמתי איתה כמה פעמים, הוכחתי אותה על מה שהיא עשתה לי, היא מעמידה פנים שהשיחות האלה מעולם לא התרחשו – וגם אני. בחורף של השנה הראשונה שלי בתיכון, כשכמעט נטלתי מנת יתר בגלל כל מה שהיא עשתה לי, היא סוף־סוף הפסיקה עם הטירוף שלה. עם ההצגה שלה.
אבל היא נתנה חתיכת הופעה לאורך כל חיי. היא יכולה הייתה לזכות באוסקר. תמיד האם התזזיתית והמודאגת שלא מסוגלת לעזור לבתה המסכנה והחולנית. לקח לי קצת זמן, אבל התחלתי לחשוד בכוונות שלה בסביבות גיל שמונה.
שמונה.
ואז מייד סילקתי את המחשבה מהראש שלי כי אף אחד לא רוצה להודות שאימא שלו הייתה עושה לו משהו נורא כל כך. לא יכולתי לקלוט את האכזריות שלה, עד שלבסוף נאלצתי להתמודד עם העובדה שהיא רצתה אותי מתה.
אבל למה? בשביל תשומת לב? זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו. אבא שלי הזניח אותה. אחי התעלם ממנה ואחותי העמידה פנים שהיא לא קיימת.
אז היא הפנתה את כל הפוקוס השטני שלה אליי. החיים שלה היו כאוס מוחלט, ואני הייתי הדבר היחיד שהיא יכלה לשלוט בו.
אירוני שהייתי קרובה למות בגלל הבחירות שלי, לא שלה. הייתי מבולבלת אז והרגשתי נטושה. הפניתי גב לחברה הכי טובה שלי והרסתי את הקשר הזה. לא היה טעם להמשיך. הרגשתי שכל חיי הם שקר. או כך לפחות חשבתי.
מתברר שלאימא שלי עדיין יש תוכניות בשבילי – לשלוח אותי לסוג אחר של מוות.
"אני לפחות נותנת לך אפשרויות," היא ממשיכה. החיוך שלה קר, מבטה מחושב. "אז קדימה, תבחרי."
אנחנו בחדר העבודה שלה בפנטהאוז במנהטן, אבל באותה מידה יכולנו להיות בכל מקום אחר ועדיין לנהל את המאבק הזה. אנחנו מתנגשות כל הזמן, מאז שהייתי קטנה. כאילו זו הדרך היחידה שבה אנחנו יודעות לתקשר – בכך שאנחנו הורסות זו את זו.
אחי הבכור וויט מנפנף את אימא שלנו בלי למצמץ, זה שובר לה את הלב בכל פעם שהוא עושה את זה, וזה קורה לעיתים קרובות. אחותי הצעירה קרולינה התמסרה ללימודי בלט כדי שהיא לא תצטרך להתמודד עם ההתנהגות השתלטנית של אימא שלנו. היא עזבה את הבית בגיל שלוש־עשרה ולא חזרה מאז.
זה היה לפני שנים. ותמיד מצאתי את זה מצחיק שהיא בחרה בבלט, בהתחשב בכך שזה הריקוד הכי קשה ותובעני, וקרולינה עדיין בחרה בו בחיפוש שלה אחר חופש. עד כדי כך אימא שלנו שתלטנית – כשמישהו מאפשר לה לשלוט בו.
זו אני. זו שיש לה עניינים לא פתורים עם אימא, זו שכל הזמן מחפשת את תשומת ליבה, את האישור שלה, את הקבלה שלה. למרות העובדה שהיא כמעט הרגה אותי, אני עדיין רוצה את האהבה שלה. אפילו משתוקקת לזה.
למרבה הבושה, אני היחידה מבין שלושתנו שאימא שלנו באמת יכולה לתמרן.
"נו?" קולה החד של אימא שולף אותי מהרחמים העצמיים, ואני ממצמצת לעברה בבלבול. אבל בתוך שניות הכול חוזר.
ההחלטה שלי. הבחירה שלי כביכול. עם איזה גבר אני אתחתן, אימא? אולי עם מר 'משבר אמצע החיים'? או עם מר 'מתושלח הזקן'?
אני לא יודעת מי מהם גרוע יותר.
"תני לי עד מחר," אני מזדקפת, מרימה את הסנטר, מנסה למצוא בתוכי כוח, אבל לצערי אין לי. "מחר אני אתן לך את התשובה שלי."
"לתת לך עוד זמן זה מסוכן. את יודעת את זה," אימא משלבת את זרועותיה, מבטה סוקר אותי באי־הסכמה ברורה. "אל תנסי לברוח ממני, יקירתי. אני אמצא אותך. אני תמיד מוצאת."
"אה, אני יודעת," אני מחייכת, אבל החיוך מאולץ, לכן אני מפסיקה. "אני לא מתכננת לברוח."
מה הטעם? היא צודקת. היא תמיד מוצאת אותי.
אף אחד לא יכול להציל אותי עכשיו. אפילו לא הבחור שתמיד נשבע שהוא ירוץ להגן עליי.
אני חושבת על הבחור הזה ולא יכולה להדחיק את החיוך הקטן שמעקל את שפתיי. ספנסר דונאטו המתוק והטיפש. הוא היחיד שסובל אותי, וזה מכעיס אותי. אבא שלו אולי קשור למאפיה – זאת השמועה, בכל מקרה – אבל ספנס דומה יותר לאימו המתוקה והנאמנה שהגיעה ממערב ארצות הברית. הוא תמיד היה זה שאני יכולה לסמוך עליו שיעזור לי לשכוח.
לפחות לזמן קצר.
"טוב," היא צועדת כמה צעדים, כאילו היא מתכוונת לעזוב את החדר, אבל אז היא נעצרת ישירות מולי. "את יודעת שאני רק מגינה עלייך, סילבי. את לא יכולה לדאוג לעצמך, לא אחרי כל מה שקרה. את צריכה מישהו שידריך אותך, ואיזו בחירה יכולה להיות טובה יותר מאשר גבר מבוגר וחכם שיהיה בעלך? הבחירה במישהו בגילך עלולה להיות טעות."
אני לא אומרת כלום. כבר קיבלתי חלק קטן מהירושה. בעוד פחות משנתיים, כשימלאו לי עשרים ואחת, קרן הנאמנות תהיה שלי ללא תנאים. אני מניחה שהיא מאמינה שאבזבז אותה עד הדולר האחרון, ויש מאות מיליונים מהם בקרן הנאמנות הזאת.
היא לא סומכת עליי. היא מעולם לא סמכה עליי.
מה שמציב אותנו בעמדה זהה, כי גם אני לא סומכת עליה.
"כמו הדובון המתוק הזה שלך. ספנסר." אני נרתעת כשהיא אומרת את שמו בקול, והיא קולטת את זה. כמובן. רבים היו מניחים שהחיוך שלה חביב, אבל אני יודע שזה לא נכון. היא שלפה את הנשק שלה, והוא פצע אותי, בדיוק כפי שהיא קיוותה. "הוא לא מבין את העולם שלנו, יקירתי. לא באמת. הוא דומה יותר לאימא הלא מתוחכמת שלו."
סילביה לנקסטר לא אוהבת אף אחד, לא מכבדת אף אחד. היא מאמינה שהיא מעל כולם.
"המשפחה שלו עשירה מאוד –" אני מתחילה להגיד, מנסה תמיד להגן עליו, אבל היא קוטעת אותי.
"לא עשירה כמונו. אפילו לא קרוב. וחוץ מזה, כל כך הרבה מהכסף של המשפחה שלו... מוכתם," היא מעמידה פנים שהיא מצטמררת. "עדיף להוציא אותו מהחיים שלך. את לא חושבת? למיטב ידיעתנו, הוא עובד עכשיו בשיתוף פעולה הדוק עם אבא שלו."
אני לא טורחת להגיב. אנחנו לא יודעים מה הוא עושה. אני לא שואלת אותו. לא דיברנו חודשים. לפי הרשתות החברתיות שלו הוא סטודנט באוניברסיטת ניו־יורק, אבל האם זה נכון? אני לא יודעת.
אם אפעל על פי רצונה של אימא שלי, אני לעולם לא אדע.
"את צריכה מישהו חזק. מבוסס. כמו הבחירות שנתתי לך. שניהם מצוינים, ולא משנה עם מי תתחתני בסוף, הם יטפלו בך, אפילו עם ה... מחלות שלך."
המחלות שלי. איזו דרך פשוטה ומתוקה להסביר איך היא דפקה אותי כל כך נפשית מאז שהייתי ילדה. זה בדיוק מה שהיא אמרה לי במשך שנים, מאז הפעם הראשונה שהיא לקחה אותי לרופא בתקווה שיוכל להבין מה לא בסדר איתי.
הגעתי למסקנה שהכול לא בסדר אצלי. אני שבר כלי. מי ירצה אותי?
לפי מה שאימא שלי אמרה קודם, ארל ווינרייט הרביעי הגיש את ההצעה הגבוהה ביותר עבורי, ואחריו גבר אחר, הרבה יותר מבוגר, שאת שמו כבר שכחתי.
ארל כמעט בן שבעים. גרוש ובודד שמחפש בחורה צעירה ויפה שתתלווה אליו לאירועים חברתיים.
הוא רוצה אותי. והיא הציעה לו אותי תמורת סכום נאה ביותר. אני לא ממש יודעת כמה, אבל אני יודעת שהיא הפסידה לאחרונה כסף בהשקעה גרועה.
צמרמורת עוברת בי לנוכח ההבנה שהבטיחו אותי למישהו.
כשהלב שלי שייך למישהו אחר.
ותמיד יהיה.
ביד אחת אני אוחזת בקבוק שמפניה צונן, ובידי השנייה אני דופקת בדלת חזק כל כך עד שמפרקי אצבעותיי כואבים. אני מרגיעה אותם בעזרת הלשון כשהדלת נפתחת פתאום.
ספנסר עומד שם, הפתעה חרוטה על פניו היפות כשהוא רואה אותי על מפתן ביתו מלקקת את ידי. "איך נכנסת לבניין?"
אני בוהה בו ושומטת את ידי הפצועה לצד גופי.
לא, 'שלום, תיכנסי'.
לא, 'אלוהים אדירים, התגעגעתי אלייך כל כך, סילבי'.
שום דבר מזה. הוא רק רוצה לדעת איך נכנסתי לבניין.
"עשיתי ביד לשוער," אני חולפת על פניו ונכנסת לדירה, מעיפה מבט בחלל הנקי והמסודר, עושה כמיטב יכולתי להדחיק את הדמעות.
עכשיו זה לא הזמן להיות עצובה. יש לי משימה להשלים.
"אתה לא שמח לראות אותי?" עברו חודשים מאז הפעם האחרונה שבה היינו יחד, ונמאס לו מהמשחקים שלי.
אלו היו המילים המדויקות שבהן הוא השתמש, ובאותו רגע הן כאבו. הן עדיין כואבות, אבל אני נואשת לראות אותו. לגעת בו.
לחבק אותו בפעם האחרונה.
אני מסתובבת אל ספנס, מרימה את בקבוק השמפניה ומשתוקקת ללגום ממנה כבר כדי להרגיש את התסיסה מבעבעת בגרון. את הדגדוג בבטן. את העקצוץ בעורי.
הוא מסיים לנעול את הדלת לפני שהוא מתקרב אליי באיטיות, היסוס נוטף מכל צעד שלו. אני גומעת אותו בחמדנות, כאילו זו הפעם האחרונה שאראה אותו, ולמיטב ידיעתי, זו יכולה להיות באמת הפעם האחרונה.
ספנסר יפה עד כאב, אפילו יותר עכשיו כשהוא התבגר והגוף שלו התחטב. עיניו חומות ושערו כהה כמו שוקולד עשיר במיוחד. כתפיו רחבות והחזה שלו שרירי והוא גבוה כל כך, בעיקר בהשוואה אליי.
אני קטנטנה. כמו שדון. כך הוא קרא לי פעם אחת, כששנינו עדיין היינו בלנקסטר והכנסתי אותו לחדר המעונות שלי כדי שיוכל להתנהג איתי בדרכו המרושעת.
התגנבנו הרבה אז. אני מתגעגעת לזה.
אני מתגעגעת אליו.
אבל בפעם האחרונה שהתראינו, היינו בעיר. כאן בדירה שלו. הגעתי אליו בהפתעה, כפי שאני נוהגת לעשות, והוא ניסה לגרום לי לעזוב. כאילו הפרעתי לו, כשאף אחד לא היה כאן.
עד כמה שידוע לי.
יכול להיות שצעקתי עליו. אולי גם אמרתי לו שלעולם לא ארצה לראות אותו שוב.
אני משקרת. כל הזמן. הוא יודע את זה.
"חשבתי שאת שונאת אותי," הקול שלו חסר רגש, וכך גם מבטו כשהוא מישיר אותו אליי, וגופי מתמלא אימה.
"הו, אני שונאת אותך, ספנסר. אני לא צריכה להיות כאן. זו טעות שהופעתי בדלת שלך. אתה יודע את זה. אני יודעת את זה." אני משתתקת כשאני מבחינה בתסכול שמצית את עיניו. אכפת לו. לפחות קצת. "זה לא אומר שאני לא רוצה ממך משהו."
הוא לא אומר כלום כשאני מתקרבת אליו, אוחזת בחולצה שלו בחוזקה כך שאין לו ברירה אלא להרכין את ראשו. פיו מרחף מעל שלי, מלא ומפתה כמו חטא. השפתיים שלי מוצאות את שלו, ואני נושכת אותן בהתגרות לרגע קצר לפני שאני מתרחקת. "בוא נשתכר."
"סילבי..."
"אני צריכה להשתכר, ספנסר. זה אירוע מיוחד הערב," הקול שלי שקט. כמעט צרוד. אני מפחדת שהוא יגיד לא.
"מה האירוע?" מבטו סוקר את פניי, כאילו הוא משנן כל תו. את הפגמים ואת הצלקות. הוא היחיד שרואה אותי כמו שאני באמת. ובכל זאת הוא לא מרחיק אותי. הוא גם לא מנסה לשנות אותי.
אין עוד אחד כמו ספנסר דונאטו.
אף אחד.
"אני צריכה להשתכר כדי שיהיה לי אומץ להזדיין איתך." אני מרפה מהחולצה שלו וצועדת לעבר המטבח, מניחה את בקבוק השמפניה על השיש לפני שאני מתחילה לפתוח ארון אחרי ארון עד שסוף־סוף אני מוצאת את מה שאני מחפשת.
כוסות שמפניה.
איך ידעתי שיהיו לו, אני לא בטוחה, אבל ביליתי הרבה זמן בדירה של משפחתו כדי לדעת שיש להם הכול, בעיקר בכל מה שקשור לאלכוהול.
הוא הולך אחריי למטבח ומדליק את האור. אני מצביעה על המקום שבו השארתי את הבקבוק על השיש. "אתה יכול לפתוח לי את זה, בבקשה?"
הוא מפשיל את שרוולי חולצת הכפתורים הכחולה שלו ומתחיל לעבוד, בסופו של דבר הוא שולף את הפקק מהבקבוק בקול שמבהיל אותי. אני בוהה בזרועות החזקות שלו כשהוא לוקח כוס ומוזג לתוכה בזהירות את השמפניה לפני שהוא מגיש לי אותה, ואז מוזג אחת לעצמו.
אני מרימה את הכוס לעברו ביד רועדת.
"לכבוד מה אנחנו שותים?" הקול שלו נמוך. רגוע.
כשאני שומעת את השאלה שלו, רואה את המבט על פניו...
אני נשברת.
אני מחייכת ונועלת את ברכיי, ההצגה שלי במלוא עוצמתה. אני מעמידה פנים שרק הוא ואני קיימים, כשאני יודעת שאחרי הערב לא יהיה יותר אנחנו. הבטיחו אותי לאחר, כשתמיד רציתי להבטיח את עצמי לספנסר. "לחיי העתיד."
הוא מקיש את הכוס שלו בשלי ואנחנו שותים, מבטינו נעולים. הוא לוגם באיטיות בזמן שאני מרוקנת את הכוס בתוך שניות, ואז מניחה אותה על השיש. אני מרימה את הבקבוק כדי למלא את הכוס שלי שוב ומציעה גם לספנס, אבל הוא בקושי נגע בשמפניה שלו.
אני מושכת בכתפיי וממלאת את הכוס יותר מדי עד שהיא עולה על גדותיה. אני צוחקת ומרימה את הכוס שלי, לא אכפת לי ששמפניה נשפכת לכל עבר. על כל הדלפק. על המעיל שלי. על הצוואר שלי. על שפתיי. אני שותה ושותה, מתחממת עם כל לגימה.
"למה את לובשת מעיל, סיל?" הוא שואל וחוטף את הכוס הריקה מהיד שלי לפני שאספיק למזוג לעצמי עוד אחת.
איבדתי את הספירה של כמה שתיתי, אבל אני יודעת שזה לא מספיק.
"הי," אני נועצת בו מבט, "אני רוצה עוד."
"תורידי את המעיל שלך. תישארי קצת. יש לנו את כל הלילה."
הוא לא מבין. אין לי את כל הלילה. יש לי כנראה כמה שעות, לכל היותר, לפני שאני חייבת לחזור הביתה. אלוהים יודע מה אימא עושה שהיא הניחה לי לנפשי, וזו הייתה הטעות הראשונה שלה. ניצלתי את ההזדמנות כדי לברוח, בידיעה שזה הסיכוי האחרון שלי. הלילה האחרון שלי.
עם ספנסר.
"אתה רוצה שאוריד את המעיל?" הוא עשוי מצמר שחור ועבה, עם צווארון פרווה מלאכותית וחגורה שקשורה במותניים ומזכירה לכולם כמה אני רזה להחריד.
"לא חם לך?" הגבה שלו מתרוממת כשהוא מתבונן בי.
"חכה ותראה." אני משחררת את החגורה ומורידה את המעיל, כך שהוא נוחת בערמה לרגליי.
וחושף שאני עירומה לגמרי. מציעה את עצמי לגבר היחיד שאני מוכנה שייגע בי.
עיניו מתרחבות, והוא מעביר אותן אל שלי ולא מסיט את המבט ממני. "סילבי..."
אני צועדת לעברו, כורכת את זרועותיי סביב צווארו ומחככת את גופי העירום בגופו. "תזיין אותי, ספנס."
"מה את עושה?" עיניו לא עוזבות את עיניי, ידיו מונחות ברכות על מותניי, כאילו הוא מפחד לגעת בי.
"אני רוצה אותך." אני מתרוממת על קצות האצבעות ומצמידה את פי אל שלו, עיניי עצומות בחוזקה. הוא מגיב לנשיקה לשנייה בלבד, ואז מרחיק את ראשו לאחור. אני יורדת בחזרה על עקביי, עיניי נפקחות ומוצאות את מבטו מלא דאגה כשהוא בוחן אותי, ואני שונאת את זה. אני לא רוצה שהוא ידאג. אני רוצה שהוא יזיין אותי. "אל תסתכל עליי ככה."
"מה קרה? תגידי לי."
הוא חכם מדי. הוא תמיד קולט אותי.
"כלום," אני מחייכת, מושיטה את ידי ואוחזת בזקפתו שהולכת וגדלה. אני יכולה לגרום לזין שלו לעמוד רק מלהסתכל עליי.
"את משקרת," הקול שלו רגוע בצורה מעצבנת, ואני פתאום רוצה לצרוח, למשוך בשיער שלי ולשאול למה החיים צריכים להיות כל כך לא הוגנים.
"אני נשבעת, אתה הגבר היחיד שאני מכירה שיטיל ספק במניעים של בחורה עירומה. אתה לא מבין? אני רוצה לממש את מערכת היחסים שלנו, ספנס. לא התגריתי בך מספיק זמן?" אני מחייכת אליו, האיברים שלי נרפים הודות לאלכוהול שהתערבב עם הכדורים שלקחתי קודם לכן. אבל אני צריכה להיות זהירה. אני לא רוצה להתעלף ולהחמיץ את כל הכיף. "אף גבר אחר לא היה עושה את זה. הם היו מרימים אותי ולוקחים אותי ישר למיטה."
"אני מכיר אותך, סיל. את מדאיגה אותי."
"אני בסדר," אני מכחכחת בגרוני. "באמת. אני בסדר גמור."
אולי אם אגיד את זה מספיק, אתחיל להאמין בזה.
"בסדר גמור?"
"כן," אני מזדקפת, פתאום יש לי צורך נואש לשתות עוד שמפניה. "עכשיו קח אותי למיטה."
הוא תופס את ידי ומושך אותי עוד יותר אליו, שפתיו מתעקלות לחיוך ערמומי כשהוא לוחש, "מי אמר שאני רוצה לזיין אותך במיטה?"
אני מצמצמת את עיניי לעברו, מנסה להתעלם מהפעימה הפתאומית בין רגליי. "אני בחורה צעירה ובתולה. אתה רוצה... מה? לזיין אותי על הקיר? אולי כאן במטבח?" אני משתחררת מהחיבוק שלו וגוררת את עצמי אל הדלפק במטבח, השיש קר מתחת לישבני. "בוא הנה," אני מושיטה אליו יד, אבל הוא לא מספיק קרוב. "בוא נבדוק את הגובה."
אני מפשקת באיטיות את רגליי כשהוא מתקרב, ומאפשרת לו להתמקם ביניהן. הוא מניח את ידיו על החלק הפנימי של ירכיי ומלטף אותן בעדינות, ניצוצות קטנים מתלקחים על עורי לנוכח המגע שלו. "בחורה צעירה ובתולה," הוא ממלמל, קולו העמוק מעביר בי צמרמורת. "אין בך שום דבר בתולי, סילבי."
"חוץ מקרום הבתולים שלי." אני לא מצליחה להתרכז כשהוא נוגע בי ככה, מעביר את האצבעות שלו קדימה ואחורה, מתקרב יותר ויותר אל הכוס שלי, רק כדי להתרחק. הוא יודע איפה אני רוצה אותו, והוא לא ייתן לי את זה. "הרופא שלי בדיוק אישר לאימא שלי שאני בתולה מכל הבחינות."
העפעפיים שלו מתרוממים, העיניים החומות הכהות שלו נעוצות בשלי. "יש לך את הרופא הכי דפוק על הפלנטה – וגם אימא שלך דפוקה."
אלוהים, האמת כואבת.
"זו לא אשמתו. הוא רק עושה את מה שאימא שלי מבקשת," אני אומרת בשקט ונושכת את שפתי התחתונה כשאצבעותיו מרפרפות על הרטיבות שלי. בוחנות אותי. מתגרות בי. "היא מוכרת אותי למי שנתן את ההצעה הגבוהה ביותר."
אצבעותיו נעצרות. "למה את מתכוונת?"
אני מושיטה יד לעבר החולצה שלו ומתחילה לפתוח את הכפתורים באיטיות, מתמקדת במשימה במקום להסתכל לו בעיניים כשאני אומרת, "אני מתארסת, ספנסר. אני בטוחה שההודעה תצא בקרוב."
"למי?"
"אתה לא מכיר אותו. הוא יועץ השקעות. הרבה הרבה יותר מבוגר ממני, הוא איש העולם הגדול. הוא ילמד אותי דברים, אני בטוחה. אימא סגרה איתו עסקה, אז אני כבר לא הבעיה שלה, כי להרוג אותי עם מחלות שווא לא עבד לה." המילים נשפכות מתוכי, בזו אחר זו, כאילו אין לי שליטה עליהן.
הוא צוחק וממשיך בחקירתו, האגודל שלו לוחץ על הדגדגן שלי וגורם לי להיאנח. "את מצחיקה, סיל."
לא ציפיתי שהוא יאמין לי. כבר אמרתי שטויות כאלה בעבר, אבל הן אף פעם לא התגשמו. אני לא מתה. לא נשלחתי לאוסטרליה, לא אושפזתי בבית חולים לחולי נפש, לא הפכתי ללסבית, לא הלכתי ללמוד בהרווארד.
כל הדברים שנשבעתי לספנסר שיקרו, אבל לא קרו.
אני השקרנית המושלמת. הבחורה העשירה והמוזרה שעושה מה שהיא רוצה. אומרת מה שהיא רוצה. קונה מה שהיא רוצה.
ככה זה נראה לעולם שבחוץ, אבל כאן, עכשיו? עם הבחור הזה שהוא עכשיו גבר?
אני אמיתית ככל שאני יכולה. ועדיין הוא לא מאמין לי. הלוואי שהוא היה יכול לראות מעבר להעמדת הפנים שלי. רוב הזמן הוא יכול, אבל לאחרונה אני כבר לא בטוחה מי אני באמת.
אני דוחקת הצידה את העצב שלי ומתרכזת במה שקורה, בדרך שבה הוא נוגע בי. אני צריכה לרדוף אחרי התחושה שאני חווה רק עם ספנסר. זו המטרה שלי הערב.
המטרה היחידה.
אני נשענת לאחור ומניחה את ידיי על הדלפק, כל הגוף שלי רועד כשהוא מעביר את אצבעותיו על עורי הרגיש. "אני רצינית, ספנס. הפרק הבא בחיי מתחיל ב'היה הייתה פעם חתונה...' זה לא רומנטי?"
הוא מתעלם ממה שאני אומרת, המבט שלו מתמקד במקום שבו הוא מלטף אותי. "אמרת לי שלעולם לא תתחתני."
"אני מניחה ששיקרתי. אתה באמת כל כך מופתע?" כשהמבט שלו פוגש בשלי, אני מרימה את הגבות. "זה מה שחשבתי."
"לקחת משהו לפני שהגעת לכאן?" אצבעותיו נעצרות שוב, ואני נאנחת בתסכול.
"ברור שלא," אני משקרת ומפשקת את רגליי יותר. הכי רחב שאני יכולה. "תגרום לי לגמור, ספנסר. אני צריכה את זה."
אני מתחילה לזוז כנגד אצבעותיו המלטפות את ירכיי במעגלים, ונושכת את שפתי התחתונה כשהאצבעות הבטוחות האלה מחליקות לתוכי. הוא מניע אותן פנימה והחוצה באיטיות, מעקל אותן ונוגע בנקודה המסתורית הזאת שגורמת לי לראות כוכבים. "תראי אותך," הוא ממלמל, מבטו על ידו כשהוא מלטף אותי. "רטובה ועירומה על הדלפק במטבח שלי. את כמו חלום שהתגשם."
חלום שלא יחזיק מעמד, זה מה שאני רוצה להגיד, אבל אני לא אומרת כלום.
במקום זה אני נאנחת ומרימה את האגן.
הוא לא מפסיק. לא, הוא מעביר הילוך כשהוא רוכן מעליי, הלשון שלו מצליפה על פטמה קשה אחת, ואז על השנייה, משאירה אותן רטובות ומשתוקקות. אני לא יכולה להסיט את מבטי, השפתיים שלי נפשקות כשהוא מזיין אותי באצבעותיו ומוצץ את הפטמות שלי. ספנס שלי, המאופק בדרך כלל, סקסי בצורה לא חוקית, כשהחולצה שלו פתוחה מעט ומציגה את שרירי הבטן החטובים האלה שהוא תמיד מקפיד להסתיר.
האם זה לא בסדר שאני מחפשת אותו רק כשאני מפחדת? כשאני יודעת שהכול עומד להתפרק? קשה מאוד להיגמל מהרגלים, ומאז שעזבתי את לנקסטר, שיחקנו את המשחק הזה בכל פעם מחדש. הקנטנו זה את זה. אמרנו דברים איומים ומטופשים שהובילו לוויכוחים מלאי זעם שגרמו לי לעזוב בסערה ולטרוק את הדלת מאחוריי. להישבע שלעולם לא אראה אותו שוב.
זה תמיד היה שקר.
הבעיה היא שלאחרונה השטויות המטופשות שלי הפכו לאמיתיות.
ובכל זאת הוא עדיין חושב שזה משחק.
זה מה שקורה כשאתה צעיר ועשיר, ולכאורה אין לך שום דאגה בעולם. אתה מעמיד פנים שהחיים הם משחק אחד ענק ואתה נמצא פה כדי לנצח בו.
ספנס אפילו לא מבין שכבר הפסדתי. אני לוקחת עוד דבר אחד אחרון רק בשבילי לפני שאצטרך להסתפק בפרס הניחומים שלי.
"אי־פעם בחורה הופיעה בדלת שלך לבושה רק במעיל ובלי שום דבר אחר?" אני נשענת על המרפקים, אסירת תודה על הדלפק הארוך והרחב במטבח שלו, התנשפות נמלטת מפי כשהוא רוכן ומניח את פיו עליי.
אני עוצמת את עיניי בגניחה ומושיטה יד לראשו, תוחבת את אצבעותיי בשיער העבה והרך שלו ומצמידה אותו אליי כשהוא מלקק כל סנטימטר מהכוס שלי. הוא מתגרה בפתח עם הלשון שלו, מלקק בתנועות סיבוביות את הדגדגן שלי, מוצץ אותו, מצליף בו.
מוציא אותי מדעתי.
ידיו מונחות על האגן שלי ומושכות אותי קדימה כשהוא מתרחק ממני, אצבעותיי מחליקות משערו. "אני לא יכול להגיד שזה קרה לי."
אני אפילו לא יודעת על מה הוא מדבר יותר, אבל זה לא משנה. כשהוא מחזיר את תשומת ליבו לכוס שלי, אני מתענגת על קצב הלשון שלו, על ידיו שאוחזות באגן שלי ומניעות אותי איתו. ידי נשלחת ופוגעת בטעות באחת מכוסות השמפניה, והיא מתגלגלת מהדלפק ומתנפצת על הרצפה בקול עדין של זכוכית.
"שלא תיפצע," אני לוחשת, מקווה שהרסיסים לא פגעו בו.
הוא לא אומר מילה, רק ממלמל על עורי, והתחושה משגעת אותי. אני נעה כנגד פיו המחפש, ומתרוממת כדי לאחוז בשערו בשתי ידיי, מסתכלת עליו בזמן שהוא מרים את מבטו אליי.
המבט בעיניים שלו הוא מה שעושה לי את זה. הפה שלו על הכוס שלי, אצבעותיו נדחפות עמוק. גל של עונג שוטף אותי בפתאומיות, אני צועקת את שמו, צורחת את ההנאה שלי כשאני רוכבת על פניו.
על הפנים היפות והאהובות שלו.
כשזה נגמר, הוא אוסף אותי בזרועותיו ונושא אותי מהמטבח, נזהר שלא לדרוך על הזכוכיות. הוא לוקח אותי לחדר השינה שלו ומשכיב אותי במרכז המזרן. אני שוכבת שם ברפיון, עדיין חסרת נשימה, המבט שלי לא עוזב אותו כשהוא פושט את בגדיו עד שהוא עירום בדיוק כמוני. הזין שלו קשה וענק.
הכול בשבילי.
הוא מתקרב למיטה וזוחל עליה כמו חיה טורפת, עד שהוא ממש מעליי, כולא אותי בין ידיו. אני בוהה בו, תופסת באצבע את שרשרת הזהב הדקה שהוא תמיד עונד, ומושכת אותו עד שהפה שלו מרפרף על שלי. הריח החזק של הכוס שלי עדיין על פיו ועל סנטרו, ואני מלקקת את עורו, מתענגת על הטעם.
"אתה הולך לזיין אותי באמת הפעם," אני לוחשת. "אתה מבין?"
תמיד הייתי זו שדחפה אותו משם בשנייה האחרונה, מפוחדת מכדי להמשיך. ברגע שקיבלתי מחזור, אימא דיברה על הבתולים שלי כעל מתנה יקרת ערך שאת נותנת לגבר שאת מתחתנת איתו, ולא לאף אחד אחר.
'את רוצה להיות זונה?' היא הייתה שואלת אותי לעיתים קרובות. 'את רוצה לפתוח את הרגליים ולוותר על זה לכל גבר שאומר שאת יפה?'
'לא, אימא,' תמיד הייתי עונה בקול רועד.
שמרתי על הבתולים שלי בכל ליבי, לא שמישהו רצה אותם. תקופה ארוכה לא הייתי מספיק בבית הספר כדי שמישהו יתעניין בי.
עד ספנסר. מהרגע שהעיניים שלנו נפגשו, ידעתי.
ידעתי.
עשיתי כל כך הרבה דברים. כל כך הרבה דברים אחרים מלבד סקס אמיתי עם ספנס. נישקתי גם כמה בנים אחרים. נתתי לכמה מהם לגעת בי אפילו. אבל רוב ההתנסויות המיניות שלי היו עם ספנסר.
חוץ מהדבר האחד הזה.
כשאימא שלך מבקשת ממך ללכת לבדיקות סדירות כדי לוודא שאת עדיין בתולה, את עושה מה שהיא רוצה. מעולם לא האמנתי שיש לי אופציה. גם כשאני אדם בוגר, עדיין קשה לי לעזוב את אימא שלי. חלק קטן ממני זקוק לה.
כמה זה דפוק?
העובדה שהיא מחתנת אותי עם מישהו שהיא בחרה מזכירה לי שאני לא שייכת לעצמי. אף פעם לא הייתי. אפילו הבתולים שלי כבר לא שלי, ואני מוסרת אותם, לעזאזל ההשלכות, אף על פי שהובטחתי לגבר אחר.
וזה לא הגבר הזה שגוהר מעליי כרגע, הזין העבה שלו נצמד לבטני ומשאיר פס רטוב. הוכחה לכך שהוא רוצה אותי. אני מושיטה אליו יד, קצות האצבעות שלי מלטפות את הקצה וגורמות לו לרעוד.
הוא מתנשף ומטה את ראשו, נושם עמוק. כאילו הוא צריך להחזיר לעצמו שליטה. "את לא באמת רוצה את זה."
עכשיו הוא זה שמרחיק אותי. הזין שלו היה בפה שלי, הידיים שלו היו על כל גופי. ובכל זאת הוא דוחה אותי כי הוא יודע כמה זה – הבתולים היקרים שלי – חשובים לי.
לאימא שלי.
זה חולני כמה היא מעורבת בחיים שלי.
"אני כן רוצה את זה. איתך." אני מושכת שוב את השרשרת והפה שלי מתרסק על שלו, הלשונות שלנו מסתבכות. מלטפות. מציתות את האש שתמיד בוערת בתוכי כשאני עם הבחור הזה.
גבר. הוא גבר עכשיו. ואני אישה מאורסת.
שעומדת להזדיין עם מישהו שהוא לא בעלה לעתיד.
אני מלטפת את הזין שלו, והוא מחכך אותו באיטיות כנגד כף ידי ונאנק לתוך פי. אני מרגישה שהגוף שלי ריק, הכוס שלי מתכווץ סביב כלום. פעם אחת, אני רק רוצה לדעת איך זה. איך יהיה להרגיש אותו בתוכי. אצבעות לא מספיקות. הפה שלו – אומנם הוא אלוהי לחלוטין – לא מספיק.
אני צריכה עוד.
"תני לי לקחת קונדום," הוא רוכן מעליי, מושיט את ידו אל שידת הלילה ופותח את המגירה. אני מנסה לא לחשוב על ספנסר עם בנות אחרות, אבל אני לא יכולה שלא.
הוא מחזיק קונדומים בשידה ליד המיטה שלו. כמה בנות הוא הביא לדירה הזאת? כמה בנות הוא זיין? מעולם לא דיברנו על מחויבות, ובכל זאת אנחנו חוזרים זה לזה בלי הפסקה. אנחנו שומרים על קשר לסירוגין. עברתי חודשים בלי לראות אותו.
אין לי ציפיות. אין לי דרישות. אין לי זכות לדרוש, למרות העובדה שהוא חשוב לי.
המילה 'חשוב' לא מספיק טובה. אני אוהבת את ספנסר. באמת. אני פשוט לא יכולה לאזור אומץ להגיד את המילה בקול רם.
"אנחנו לא צריכים קונדום. אני לוקחת גלולות." אני בוחנת אותו כדי לדעת אם הוא רצה קונדום כי הוא היה עם אחרות, אבל הוא לא אומר כלום.
לא בהתחלה.
"למה את מתכוונת, את לוקחת גלולות?" המבט שלו מלא פליאה כשהוא מוצא את שלי.
"חשבתי שהכי טוב להיות מוכנה."
"וכמה זמן את מוכנה?"
אני מושכת בכתפי ומעמידה פנים שאני אדישה. "אל תדאג בקשר לזה."
מבטו לא עוזב אותי, הוא עוצמתי מדי עד שלבסוף אני מסיטה את עיניי ממנו ובולעת רוק בכבדות. אם הוא ידחה אותי עכשיו...
אני לא יודעת מה אעשה.
אבל הוא לא דוחה אותי. כמובן. הוא מפשק את רגליי תחתיו, מוכן ומזומן. הוא לא מסוגל לסרב לי.
במקום זה הוא סוגר את המגירה וחוזר להתמקם מעליי, מתרומם על ברכיו, אצבעותיו כרוכות סביב בסיס הזקפה שלו. הוא מלטף את עצמו, הפה שלי מתייבש כשאני צופה בו, ואני מבינה שנגמר לי הזמן.
אני צריכה שהוא יעשה את זה. עכשיו.
אני מפשקת את רגליי ומראה לו את כל מה שיש לי. מבטו צונח מתוך אינסטינקט, מתמקד בכוס המבריק והוורוד. אני שולחת יד אל בין רגליי ומלטפת את עצמי, הקולות גורמים לי להירטב עוד יותר. "בבקשה," אני לוחשת.
אני אף פעם לא מתחננת, ולפי המבט על פניו, הוא יודע את זה.
"אני רוצה אותך בתוכי." הוא מלטף את עצמו עוד קצת. "בבקשה, ספנס," אני עוצמת את עיניי ומייבבת, "אני צריכה אותך."
בלי היסוס, הוא נשכב מעליי ומוביל את הזין שלו לתוך גופי המשתוקק. אני שואפת אוויר ברגע שבו אני מרגישה אותו עובר את הפתח, הירכיים שלי מתכווצות, הגוף שלי נדרך.
כל הנכונות עוזבת אותי, פחד משתק מחליף אותה.
"תירגעי," הוא לוחש על פי, רגע לפני שהוא גונב אותו לנשיקה ארוכה ועמוקה. ככל שהוא עושה את זה יותר זמן, כך קל לי להירגע. אני מתחילה להבין שהוא ממלא אותי, סנטימטר אחר סנטימטר, גורם לי להחסיר פעימה כשהוא מחליק פנימה, עד שהזין שלו לגמרי בתוך הגוף שלי.
הפעם אני מתכווצת סביבו וזה מטלטל, מחשמל את הדם שלי ואת עורי ואת עצמותיי. אני מרגישה עקצוץ של כאב כשהוא מתחיל לצאת, רק כדי להיכנס שוב, והפעם...
הפעם, אין עקצוץ. אין כאב.
ספנס זז ואני איתו, מוקסמת לגמרי מכל דבר קטן שהוא עושה. מהאופן שבו ידיו מונחות על המיטה משני צידי ראשי. מהנדנוד של השרשרת שלו כשהוא דוחף פנימה והחוצה. מברק הזיעה על מצחו. מהשיער הכהה במרכז החזה שלו, שיער שלא ממש היה שם כשהוא היה בן שבע־עשרה והיינו מסתתרים בחדר שלי בלנקסטר עירומים כדי שיוכל לגעת בי, וכדי שאני אפסיק אותו.
הו, אלו היו ימים טובים. כשהדאגות שלי לא היו קשורות לבעלים לעתיד ולתינוקות ולכל האחריות המחורבנת הזאת של אנשים בוגרים. כשיכולתי פשוט להיות עם ספנס בלי לדאוג מכלום.
"פאק, סילבי," הוא מסנן, נשמע כאילו כואב לו. "את כל כך צרה."
"צרה מדי?" אני שואלת כמו הבתולה הטיפשה שאני.
הוא צוחק. "בחיים לא." ואז מרכין את ראשו לנשיקה. "את לוחצת עליי כל כך חזק עד שאני עלול לגמור בתוך דקות."
מצוין. אני רוצה שהוא יגמור בתוך דקות. אנחנו צריכים למהר. זו ההזדמנות האחרונה שלי להיות עם ספנסר לפני שאצטרך לוותר עליו לנצח.
הוא בטוח מרגיש כשהשרירים שלי נרפים, כי מייד הוא מתחיל לזיין אותי ביסודיות. חזק. קולות המפגש של עור לעור ממלאים את החדר, וכך גם ריח הסקס. למרות האורגזמה שחוויתי קודם, הגוף שלי בוער ומוכן, ואני שולחת יד בינינו, האצבעות שלי מוצאות את הדגדגן הרגיש שלי, ואני מתחילה ללטף אותו.
ספנס מרחיק את ידי, אצבעותיו המחוספסות מתחככות בו במעגלים קטנים יותר ויותר, עד שאני מטה את ראשי לאחור, לא מסוגלת לנשום כשאורגזמה שנייה מטלטלת אותי ומשאירה אותי חסרת נשימה.
חסרת מחשבה.
"פאק," הוא אומר, בדיוק כשאני מרגישה את הזרם הראשון של הזרע עמוק בתוכי. בן־רגע אני מוצפת, הוא לא מאט את הקצב כשהוא דוחף את עצמו לתוכי ומשחרר גניחה עמוקה.
כשהוא צונח עליי אני מלטפת את גבו, למעלה ולמטה, לאורך עורו החלק, נושמת את ריח הבושם שלו. השמפו שלו. הוא עדיין בתוכי, ואני תוהה אם תמיד אזכור את תחושת הרגע הזה כשאחשוב על ספנס.
איך הוא הפך לחלק ממני.
"אני כבד מדי," הוא מתחיל להתרחק, אבל אני אוחזת בו חזק יותר, מונעת ממנו לזוז.
"לא," אני לוחשת ובולעת את הרגש הסמיך שמטפס בגרוני, גורם לי לרצות לבכות. "אל תלך. עדיין לא."
הוא שוכב שם לרגע, נכנע לבקשתי, עד שהוא לא יכול יותר. כשהוא נשלף ממני, זרע מרטיב את ירכיי ואת המיטה מתחתיי, ואני מרגישה חלולה. ריקה. אני כמעט רוצה לדחוף את הזרע שלו בחזרה פנימה כדי שאוכל לקחת חלק ממנו איתי כשאני עוזבת, אבל אני לא עושה את זה.
אני לא רוצה שהוא ישאל למה.
"הייתי צריך לשים קונדום." הוא מתגלגל על הצד שלו לידי, ידו נשלחת אל בין רגליי כדי לנקות אותי.
אני מזיזה את ידו ומייד מתחרטת. "עזוב את זה. אני בסדר."
הוא מלטף אותי, למעלה ולמטה, אצבעותיו איטיות. עדינות. "ירד לך דם." הוא מרים את אצבעותיו כדי להראות את פסי הדם המעורבבים בזרע שלו. "באמת היית בתולה."
"אי־פעם פקפקת בי?" הקול שלי חלש. פגוע.
"לא ממש," הוא אומר, ידו עוזבת אותי כשאני בוהה בו. "באמת, סיל. יש לך נטייה להגיד הרבה שטויות."
המבט שלי מתרכך. הוא צודק.
"אבל את יודעת שאת היחידה בשבילי," הוא ממלמל, הכנות במבטו מציפה אותי.
"אתה תגיד הכול כדי להכניס בחורה למיטה שלך," אני מקניטה אותו, מרגישה צורך להפוך את הרגע לקליל יותר.
הכנות מתחלפת בכאב, אבל אני מתעלמת.
"אהבת את זה כשגמרתי בתוכך?" הוא שואל, נשמע כמעט... נבוך?
ספנס המתוק שלי. הוא רומנטיקן. אביר בשריון נוצץ. תמיד רץ להציל אותי.
אבל שום דבר לא יכול להציל אותי עכשיו. אפילו לא הוא.
אני מרימה גבה. "אי־פעם עשית את זה? זיינת מישהי בלי קונדום?"
הוא מנענע בראשו באיטיות ורוכן לנשק אותי שוב. "בחיים לא."
"בטוח?" אני מונעת ממנו לנשק אותי ומניחה את ידי על החזה שלו, ממש על ליבו שפועם במהירות.
"כן," הוא לוחש על שפתיי, לשונו מחליקה ביניהן כשאצבעותיו נדחפות לתוכי פעם נוספת. הוא משתעשע עם הכוס שלי, האצבעות שלו מוצאות את הדגדגן הרגיש שלי, וגופי מגיב כמו הזונה שאני בשביל הגבר הזה. "אני רוצה לגרום לך לגמור שוב."
"אבל אני כל כך עייפה." אני מתרחקת מהאצבעות המגששות שלו, שונאת שאני מסרבת לו.
אילו יכולתי, הייתי נותנת לו לזיין אותי כל הלילה, נותנת לו לגרום לי לגמור שוב ושוב. אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה.
נגמר לנו הזמן.
הוא לא צריך לומר מילה, אבל אני יכולה להרגיש את התסכול שלו ממני, מקרין מעורו ומהדהד בקולו כשהוא מתעקש, "סילבי. תני לי. את יודעת שאת רוצה את זה."
"לא, אני לא. אני צריכה לישון." אני מעיפה בו מבט מעבר לכתפי, מתעלמת מההבעה הזועפת על פניו היפות מדי. כל כך קשה לעמוד בפניו, אבל אני חייבת. "זו הייתה הפעם הראשונה שלי, ספנסר. כואב לי."
ממש לא כואב לי, אבל אני צריכה לצאת מכאן.
"אוי, מתוקה שלי." הוא לא מתווכח איתי יותר, רק מושך אותי אליו, גבי נשען על החזה שלו, זרועותיו השריריות מחליקות סביבי, כפות ידיו הגדולות פרושות על הבטן שלי, מחזיקות אותי במקום. אני יכולה להרגיש את הזין שלו נדחף כנגד הישבן שלי. הוא עדיין מגורה. אם לא אזהר, נוכל להיסחף והוא יהיה בתוכי שוב. זה יהיה פשוט כל כך. הדברים תמיד פשוטים בין ספנס לביני – עד שהם לא. "תני לי להביא מגבת. אני אנקה אותך."
"לא," אני מנידה בראשי, השיער שלי מרפרף על פניו, והוא מרחיק אותו. "פשוט... תן לי לשכב כאן ולעצום עיניים. זה יהיה רק לכמה דקות."
"בסדר," הוא מנשק את הרקה שלי, שפתיו משתהות עליה. אני מרגישה שהוא נושם אותי, כאילו הוא מתענג על הריח שלי. ואני נשבעת שהלב שלי נשבר.
הוא פתוח לרווחה, שופך את כל הרגשות העצורים שלי החוצה. לכל עבר. יכולתי לדמם במיטה הזאת ולמות בזרועותיו של הגבר הזה, ואף אחד לא היה שואל שאלות. בטח לא אני. הוא הורג אותי בדרכו המתוקה. בסופו של דבר, אני עומדת לפגוע בו, והוא ישנא אותי. אני אצטרך לחיות עם עצמי, אם זה ימצא חן בעיניי או לא.
אנחנו לא אומרים כלום, השקט ששורר בדירה שלו מרדים אותי. עד שאני מתעוררת בבהלה אחרי מה שנדמה כמו דקות אחר כך, אף שאני לא יודעת מה השעה. החדר חשוך. אני שומעת את קולות העיר העמומים מבחוץ. צפירות רכבים. סירנות.
אני צריכה ללכת.
אני שומרת על שקט ומקשיבה לנשימה היציבה של ספנס. היא איטית ועמוקה. הוא ישן טוב. הוא תמיד הצליח להירדם במהירות.
אני מקנאת בו על זה.
בזהירות, כדי לא להפריע לו, אני חומקת מהמיטה ומסתובבת לאחור להביט בו בפעם האחרונה לפני שאני הולכת.
הוא שוכב על הצד, השמיכה משוכה עד מותניו, עיניו עצומות ושפתיו פשוקות. הוא נראה רגוע כל כך. יפה כל כך. שערו החום הכהה נופל על מצחו, ואני משתוקקת להסיט אותו לאחור. לנשק את המצח שלו. לנשום אותו לתוכי כמו שהוא עשה לי קודם.
ללחוש לו שאני אוהבת אותו.
אני לא עושה שום דבר מזה. אני בוהה בו עוד שנייה, מנסה לצרוב את הרגע הזה במוחי לזיכרונות עתידיים, ואז אני נמלטת מחדר השינה, רצה עירומה במסדרון עד למטבח כדי למצוא את המעיל שלי. אני חוטפת אותו מהרצפה ולובשת אותו, נרתעת כשאני דורכת על שברי הכוס שהפלתי, ונושכת את שפתי כדי לא לצעוק.
אין לי זמן לשלוף שברי זכוכית מכף הרגל, ולמרות זאת אני מושכת אותם במהירות, נועלת את סנדלי הסטילטו, קושרת את חגורת המעיל בחוזקה סביב מותניי ומכניסה יד לכיס בחיפוש אחר הטלפון שלי.
אני מוציאה אותו ובודקת את השעה על המסך. דאגה ממלאת אותי, נעדרתי יותר משהתכוונתי.
אולי אימא מחפשת אותי.
פחד מציף אותי ואני מתעלמת מההודעות בטלפון שלי ודוחפת אותו בחזרה לכיס המעיל. אני ממהרת לצאת מהדירה וסוגרת את הדלת לאט. אני יורדת במעלית לקומת הקרקע ומנופפת לעבר השוער ששיחדתי קודם עם העוגיות האהובות עליו מהמאפייה הסמוכה, ויוצאת מהבניין בחיפזון.
ביקרתי אצל ספנס מספיק פעמים לאורך השנים כדי שהשוער יזהה אותי, אבל אני תמיד אוהבת לתת לו פינוק קטן על כך שמעולם לא עשה לי בעיות.
רק כשאני במושב של המכונית ובדרכי הביתה, אני מרגישה אמיצה מספיק לבדוק את ההודעות בטלפון שלי. יש אחת מאימא.
כמובן.
בואי הביתה עכשיו.
אני בטוחה שהיא יודעת איפה הייתי, ועם מי הייתי. היא סבלה את הפלרטוטים שלי, כפי שהיא מכנה אותם, עם ספנסר במשך שנים ורוב הזמן העלימה עין.
אבל לא יותר. עכשיו יש לה אחריות. להעביר לארל ווינרייט את הכלה הבתולה הקטנה והמושלמת.
חיוך מרושע מעקל את שפתיי.
אופס.
נראה שהרסתי את החלק הזה בתוכנית שלה.
