פרולוג


אוולינה (אֶ־ווַ־לי-‬נָה)
גיל שבע־עשרה


יש משהו משונה באֵבֶל.


זה הרגש היחיד בעולם שאנשים טוענים שהם מבינים, ובכל זאת הם מתייחסים אליו כאל מטרד.


״הזמן מרפא את כל הפצעים, אווי.״


תחסכו ממני.


הזמן לא מרפא כלום. הוא רק נותן לדברים יותר מקום לגדול, להעלות מוגלה ולפתח כיב.


אני זעה באי־נוחות במושב שלי, ספסל העץ הישן שורט את עור הירכיים שלי וגורם לי להתכווץ מכאב. אחותי דורותי — זאת שעדיין בחיים — מסתכלת עליי במבט מצמית, כאילו התנועה שלי עלולה למשוך תשומת לב מהסוג הלא רצוי. כאילו לא כל גבר רווק בחדר הזה מסתכל לכיוון שלנו ממילא, רק כדי לראות אותה.


השיער החום שלה מושלם וקופצני, אסוף בקוקו גבוה שמתנפנף מאחוריה כשהיא מסתובבת בחזרה אל חזית החדר ומקשיבה לכומר מברבר על דברים שאין לו מושג לגביהם. על זיכרונות שנרקמו ועל חיים שלא יישכחו. אבל העיניים שלי ממוקדות רק בה. בה ובשיער החום, הקופצני והמטופש שלה.


הידיים שלי מעקצצות מהדחף לכרוך את הקוקו הזה סביב כפות הידיים שלי ולמשוך עד שהשיער ייתלש מהשורשים. אז במקום זה אני יושבת עליהן. לא משנה עד כמה מתחשק לי לחנוק את דורותי, היא לא העניין כאן. לא היום.


היום הזה עוסק אך ורק בנֶסָה.


נֶסָה תמיד אמרה לי שאני משועבדת לדחפים שלי, אז המעט שאני יכולה לעשות כרגע זה לשלוט בהם. אחרי הכול, זהו טקס האזכרה שלה.


התחושה המשונה הזאת מטפסת לי בגרון שוב.


אבל.


לפעמים הוא נוזלי ומלא תנועה, כמו גלי הים, ולפעמים הוא עומד במקום, כמו פסלים מסותתים באבן. כרגע הוא סלע איתן וכבד שיושב לי במרכז החזה.


אני נושכת את הלחי שלי מבפנים ומתאמצת לשלוט בעצמי.


אבא שלי מכחכח בגרונו ואני מרימה עיניים ומסתכלת עליו במקום מושבו ליד דורותי. אני מביטה בקעקועים שמתחילים לאורך אצבעותיו ונבלעים בשרוול החולצה שלו. מעת לעת אני מנסה להסתכל עליהם טוב יותר, מחפשת רמזים נסתרים למשמעויות שלהם, תוהה אם אחד מהם מייצג אותי. אבל סביר יותר להניח שבשמונה השנים שבהן הוא הלך ונרקב בתא כלא בגודל מטר וחצי על שניים הוא היה פשוט משועמם, וזה גרם לו לרצות לקעקע ציורים על העור.


הוא מסתכל עליי מזווית העין ועיניו החומות־בהירות עייפות ועצובות. הוא כורך זרוע סביב דורותי והיא מניחה ראש על כתפו. אני לא בטוחה אם המבט מלא הכאב קשור לאובדן של נסה עצמה או לכל השנים שהוא החמיץ. ואולי לא זה ולא זה.


לא שזה באמת משנה.


בנינו לנו חיים בלעדיו, ועכשיו הוא חזר, מעמיד פנים שמעולם לא עזב את משפחתו בחוסר כול בגלל הטעויות המטומטמות שלו.


חם היום, ואף שאמצע הקיץ בקינלנד, אילינוי, לרוב נסבל, כרגע אני מרגישה שאני עולה באש. עיניי סורקות את החדר, בוחנות את ראשי התיבות האקראיים ואת הכתמים שעל ספסלי העץ הבהירים, כתמי צבע זוהרים מבעד לחלונות הוויטראז' ומשתקפים מהרצפות המבריקות. אני סופרת את הראשים המתנדנדים של אנשים שהיה להם אכפת מספיק כדי להגיע, ובוחרת להתעלם מהאופן שבו הם מנקרים וכמעט נרדמים, או לחלופין מתלחששים זה עם זה כאילו זה איכשהו הולם לרכל במהלך טקס האזכרה של האישה החשובה ביותר בחיי.


״אבל מעל לכול,״ קולו של הכומר קוטע את מחשבותיי, מהדהד מהקשתות והתקרות הגבוהות של הקתדרלה, ״נסה וסטרלי הייתה מסורה למשפחתה. אישה מאמינה. ומי תוכל לספר לנו על האהבה שלה לשני הדברים הללו טוב יותר ממישהי שהיא אהבה יותר מכול, אחותה.״


הלב שלי הולם בחוזקה בחזה, הציפורניים שלי מתחפרות בעץ מתחת לירכיי עד שנדמה לי שהן עומדות להיסדק לשניים. לא ידעתי שאצטרך לנאום, אבל אני אעשה את זה, כי נסה הייתה יותר מאשר רק אחותי. היא הייתה גדולה ממני בעשר שנים וחכמה ממני בכמה עידנים, והיא גידלה אותי מאז שהייתי בת תשע, כשתפסו את אבא שלי עולה על מטוס עם עשרה קילוגרם קוקאין וזרקו אותו לכלא. אם לומר את האמת, היא טיפלה בי גם הרבה קודם. הגרון שלי מתנפח כשאני תוהה מה לעזאזל אני אמורה לעשות עכשיו, כשהיא איננה.


מחשבה חולפת בראשי לרגע, סקרנות אם אימא שלנו תראה את הפרצוף המטונף שלה כאן. אם היא בכלל יודעת שבתה הבכורה מתה, או שהגבר שהיא טענה שהיא אוהבת ואז נטשה — השתחרר מהכלא. אני מתנערת מהמחשבה ומחליטה לשכנע את עצמי במקום זה שהיא כבר מתה ונרקבת בקבר. זה מה שמגיע לה על שנטשה אותנו אחרי שאבא שלי נשלח לכלא.


אני מלכסנת מבט אל דורותי שוב, מצמצמת עיניים כשהיא מנגבת בממחטה בעדינות מתחת לעיניים. כאילו יש לה בכלל זכות להיות עצובה. היא שנאה את נסה.


אם להיות הוגנת, היא שונאת גם אותי, אבל עם נסה זה היה שונה. נפיץ יותר. בהתחלה זאת הייתה קנאה צרופה. נסה הייתה הכי גדולה והכי יפה ומשכה את תשומת הלב של כולם בלי להתאמץ, רק בעצם קיומה. ודורותי הייתה השנייה במדרג. התגלמות תסמונת ילדת הסנדוויץ'.


כשאבא נכנס לכלא, המילים האחרונות שלו הופנו לנסה. הוא ביקש ממנה להסב לו גאווה. אף מילה לדורותי או לי. אחרי זה דורותי השתנתה. הקנאה שלה התחדדה לכדי שנאה והאישיות שלה הפכה מזו של ילדה מרירה לזו של אישה עם תסביך אבא עמוק וקשה.


והיא מילאה את התפקיד הזה בכישרון רב — היא הייתה יכולה להיות שחקנית נהדרת.


אני שואפת שאיפה עמוקה אל מול הזיכרונות, ואז מתחילה לקום. אבל לפני שאני מספיקה אפילו ליישר ברכיים, דורותי נעמדת במקומי, הודפת אותי אחורה ויוצאת מהספסל אל המעבר. היא בקושי מעיפה בי מבט, אבל העיניים שלי שורפות כשאני רואה איך היא עושה את דרכה לבימה, הפאקינג קוקו החום שלה מתנופף, צעדיה בנעלי עקב כסופות ומבריקות נוקשים על רצפת העץ.


כשהעיניים שלי מתמקדות בכפות רגליה, אני חושקת שיניים כל כך חזק עד שהשיניים שלי כואבות.


הנעליים של נסה.


אלוהים אדירים, איזו כלבה.


כן, אֵבֶל הוא דבר משונה.


אבל כך גם הכעס.


ואני כועסת.


אני כועסת על נסה שנתנה לעצמה להיהרג.


ואני כועסת על דורותי שהרגה אותה.


1


ניקולס
שבע שנים אחר כך


״איך קוראים לה?״


אני מלכסן מבט אל סת' ועוקב אחרי האצבע שלו שמלטפת את זקנו הכהה.


״אתה יודע, לא פלא שאתה לא משיג כוס עם כל החרא הזה על הפרצוף שלך.״


הוא מחייך אליי. ״נשים אוהבות את החרא הזה. ואתה סוטה מהנושא.״


״אילו נשים?״


״כל אלה שהתחת היפה שלך משאיר לי.״ הוא קורץ לי, קם ולוקח את הז'קט שלו, העור החום־בהיר הולם את עורו הכהה. הוא מסדר אותו מעל נרתיק האקדח שלמותניו. ״אתה באמת לא מתכוון להגיד לי?״


אני מושך בכתפי ומסתובב עם הכיסא, הקירות הנמוכים של התא המשרדי שלי סוגרים עליי מכל הכיוונים. ״אני לא זוכר.״


״זה כל כך אופייני לך,״ סת' נוזף בי.


צחוק מבעבע בחזי. ״היא ידעה מה אנחנו עושים. הזדיינו, לא הצעתי לה נישואים.״


הוא נד בראשו. ״לא נראה לי שיש מישהי מספיק טיפשה לחשוב שאתה מציע יותר מסטוץ, אחי.״


החזה שלי מתכווץ ואני מכריח את עצמי לחייך. הוא לא טועה. גם אם הייתי רוצה, אין מקום למערכת יחסים בעבודה הזאת. יש הרבה סיכונים שמתלווים לתפקיד של סוכן ביחידה למלחמה בסמים. מספיק קשה לי להגן על אחותי. כל אחת אחרת תהיה רק עוד נטל שאין לי עניין בו.


״אל תתרגז רק כי אני לא מוכן לשחק את כל המשחק הזה של רגשות מומצאים מהאגדות.״


הוא מרים גבה. ״מה זה בכלל אומר?״


״אהבה.״ אני מושך בכתפי. ״זה שקר. סתם תגובה כימית שאנשים מעמידים פנים כאילו יש בה מעבר לזה.״


״מה שתגיד, אחי,״ סת' מגחך. ״אתה בא לאכול משהו?״


אני מפנה מבט אל המעבר שלאורכו ניצבת שורה ארוכה של שולחנות עבודה אפורים אחידים, על רקע השטיח הכחול המרופט. ״לא, המפקד ביקש לדבר איתי.״


המבט של סת' עוקב אחרי מבטי עד שהוא מגיע לדלת המשרד הסגורה של מפקד חטיבת שיקגו, הסוכן גיילן. ״באיזה עניין?״


״בטח עוד איזו משימת בייביסיטר. אלוהים יודע שעבר הרבה מאוד זמן מאז הפעם האחרונה שהוא עירב אותי בחקירה אמיתית.״


זווית פיו מתרוממת. ״מה אני אגיד לך, אולי זה לא היה רעיון כזה טוב לזיין את הבת שלו.״


אני גונח ומשפשף את פניי בידיים. ״פעם אחת, זה קרה רק פעם אחת, ובכלל לא ידעתי שהיא הבת שלו.״


סת' צוחק ואני עושה פרצוף וזורק לו על הראש עט אקראי מהשולחן שלי. החצוף הזה נהנה יותר מדי מחוסר המזל שלי.


הדלת למשרד המפקד נפתחת בתנופה ושנינו מסתובבים לשמע הרעש. הצחוק של סת' גווע וגופו מזדקף. הוא מכחכח בגרונו. אני מסתכל עליו ומגחך.


חתיכת פחדן.


הוא תמיד פחד מהבוס שלנו, לא משנה כמה פעמים אמרתי לו שהמפקד נובח אבל לא נושך. שנינו סוכנים כאן כבר כמעט עשור, וסת' עדיין מתנהג כמו מישהו שסיים הרגע את האקדמיה וחושש שיפטרו אותו. אבל הם לא סתם הופכים כל אחד לסוכן שטח. צריך לעבוד קשה כדי לזכות בזה. זה חלק מהסיבה שאני אוהב את זה כל כך. לא נותנים לך שום דבר ככה סתם. וכשאני עובד כסמוי אני ממש יכול להרגיש שאני תורם משהו לעולם. עם כל סוכן סמים מזדיין שאנחנו מוציאים מהרחוב, האשמה על שנכשלתי במשימה עם המשפחה שלי פוחתת קצת.


״וודסוורת'.״


הקול של גיילן צרוד ואני קורץ לסת' וקם מהכיסא כדי ללכת למשרד שלו. אני מרגיש את המבט הנוקב של המפקד עוקב אחרי כל צעד שלי. זה לא סוד שהוא שונא אותי ורוצה להעיף אותי מהחטיבה שלו, וכהמשך ישיר לכך — גם מחייו. אבל למרות הרגשות הפרטיים של המפקד, אני חי ונושם את העבודה הזאת, ואני הכי טוב במה שאני עושה.


אני מתיישב בכבדות בכיסא האפור הקשה מול השולחן שלו, בוחן את הצילומים הממוסגרים של אשתו ושלוש בנותיו. אני מרגיש את הזין שלי פועם כשאני מוצא ביניהן את סמנתה מחייכת, עם העור הזהוב המושלם שלה, זרועה כרוכה סביב הכתף של אחותה הקטנה.


שיקרתי לסת'. כן ידעתי שהיא הבת של המפקד, פשוט לא היה לי אכפת. זה הגיע לו, אחרי שהוא הוציא אותי מחקירה פעילה והעביר לעבודה משרדית.


המפקד מכחכח בגרונו וחולף על פניי, מצמצם עיניים ושולח יד להפוך את התמונה הממוסגרת על פניה. זווית פי מתרוממת, אבל אני מתאפק ובמקום זה מעלה על פניי הבעה משועממת.


הוא מצביע עליי. ״שלא תסתכל עליה אפילו, חתיכת חרא קטן.״


אני מגחך ומרים ידיים במחוות כניעה. ״טעות שלי, המפקד.״


הוא מזעיף פנים. ״אני מפקח עליך, אני לא פאקינג מפקד. וההתנצלות שלך שווה לתחת.״


״אבל בלב שלי אתה המפקד, ואם אתה לא מרוצה, אני לא מרוצה.״ אני מצמיד יד לחזה שלי ומחייך. ״בחייך, אמרתי שאני מצטער. מה עוד אני יכול לעשות?״


הוא מצמצם את העיניים הכהות שלו. ״כבר עשית יותר ממספיק.״


אני נשען אחורה בכיסא. ״רק מה שהיא ביקשה ממני לעשות.״


חבטה עזה מהדהדת בחדר, והוא מצמיד את האצבעות שלו בכוח לשולחן. ״אתה מפוטר.״


אני מושך בכתפי, מניח ידיים על מסעדי הכיסא וקם. ״בסדר גמור.״


״תחזור לשבת. פאק.״ הוא מעביר יד על ראשו הקירח ונושף נשיפה עמוקה תוך כדי שהוא צונח בחזרה לכיסא. ״אלוהים, כמה שאני שונא אותך,״ הוא ממלמל.


אני מרים גבה. ״מותר לך לדבר ככה לכפופים שלך?״


״יש לי משימה בשבילך.״


זה גורם לי להקשיב. אני רוכן קדימה והמבט המשועשע שלי נעלם.


סוף־סוף.


״היית פעם בקינלנד?״ הוא זורק על השולחן מעטפת מנילה וצליל החבטה שלה מצלצל לי באוזניים. כמה תמונות מעקב בשחור לבן מציצות מהצד.


אני שולח יד ומרים אותן.


״הייתי שם כמה פעמים,״ אני אומר באגביות, כי אני לא רוצה לשים לב לאופן שבו הקרביים שלי מתהפכים כשאני נזכר איך אימא שלי הייתה לוקחת אותי ואת אחותי למסלול שארך שעתיים, משיקגו לקינלנד. הקול שלי נסדק קצת במילה האחרונה והצוואר שלי מתכווץ באי־נוחות. אני מכחכח בגרון ומעלעל בתמונות. יש שם אחת של אנשים פורקים ארגזים ממשאית. ואחרת של איש מבוגר עם שיער אפור משוך לאחור וקעקועים מקצות האצבעות ועד לצוואר, משפיל מבט מחויך לבחור שעומד לצידו. ״מי זה?״


״זה פארל וסטרלי. שמעת עליו?״


אני נד בראשי לשלילה.


״אמריקאי עם דם אירי טהור וגיליון הרשעות סטנדרטי. בילה שמונה שנים בכלא גיליקן ושוחרר על תנאי בגין התנהגות טובה. בשנים האחרונות הוא מתחיל לצוץ שוב. ונראה כאילו הוא בכל מקום.״


אני מחייך. ״אסיר משוקם?״


״כולם כאלה, לא?״ המפקד נושף. ״הם מפעילים את העסקים מקינלנד, מציפים את הרחובות באיזשהו חרא חדש.״


הבטן שלי מתהפכת. לחרא החדש הזה קוראים פליינג מונקי והוא הולך ומשתלט על השטח. הוא דומה לכל סוג אחר של הרואין, אבל גם לא. הוא סופר פופולרי, מה שאומר שכבר התחילו לצוץ חקיינים בכל פינה, מנסים לייצר מוצר דומה, אבל נכשלים. כל מה שיוצא מזה הם רק עוד מתים ממנות יתר של סמים שנמהלו בחומרים גרועים.


אני מצמצם עיניים ומתעמק בתמונה של שני הגברים. ״זה...?״


״בהחלט הוא.״


אני נושף, נשען לאחור בכיסא ומביט בשיער הערמוני הבהיר ובמבנה הגוף החסון. ״איזיקיאל או'קונור.״


אני מחזיר את התמונות לשולחן בתחושה חמוצה בבטן. איזיקיאל מוכר היטב במעגלים שלנו. אבא שלו, ג'ק או'קונור, היה ידוע בשיקגו כמלך המאפיה האירית. הוא היה חסר רחמים. אבל זה היה לפני שהכוח שלהם נחלש לפני כמה שנים וג'ק נרצח בכלא, שם הוא ריצה עונש על כמה וכמה מפשעיו.


״אז מה, אתה רוצה שאני אתחיל לאסוף מודיעין?״


הוא מצמצם עיניים. ״אני רוצה שתסתנן לארגון ותמצא את הספק שלהם. אם נתפוס את הכריש הגדול, לא תהיה לנו בעיה למצוא את כל השאר. לא הקדשתי את מיטב שנות הקריירה שלי למרדף אחרי המאפיה האירית רק כדי לראות אותם צצים פתאום בשטח, עם פנים חדשות במיקום חדש, במחשבה שהם שוב יכולים להשתלט על העניינים.״


הגבות שלי מתרוממות עד קו השיער. ״אתה רוצה שאני איכנס כסמוי?״


״אתה מופתע?״ הוא מטה את ראשו הצידה.


הידיים שלי רועדות מזריקת האדרנלין הפתאומית. ״רק כי זה לא קרה הרבה זמן.״


הוא נוהם, הגבות העבותות שלו מתכווצות עד שנחרץ לו קמט עמוק באמצע המצח. ״אתה אומר שאתה לא מוכן לזה?״


הבטן שלי מתהפכת ואני מזדקף במהירות. ״השתגעת? אין מישהו שמתאים לתפקיד יותר ממני, ואתה יודע את זה, המפקד.״


הוא מושיט יד לצד המחשב שלו, מוציא משם עוד תמונה ומניח אותה מולי. זאת אישה. אישה יפהפייה עם שיער חום מבריק אסוף בקוקו גבוה, לבושה בבגדי מעצבים. ״זאת דורותי וסטרלי, הבת של פארל. השמועות מספרות שהיא נקודת התורפה שלו. ברגע שתהיה בפנים, תנסה להתקרב אליה. היא תישבר.״


הפתעה מרפרפת לי בקרביים. ״למה דווקא היא?״


חיוך איטי מתעקל על שפתיו והוא נשען לאחור. ״חשבתי שיש לך חיבה מיוחדת לבנות יפות של אנשים חשובים.״