פרק 1


הצווחות, האנפופים והזמזומים המשונים שהדהדו מבעד לדלת הלא־מסומנת בסמטה הזכירו פחות מוזיקה ויותר מכוניות שנמחצות במגרש גרוטאות. בצידי הכניסה ניצבו שתי מכולות אשפה שעלו על גדותיהן מרוב שקיות מלאות אוכל נרקב, פילטרים לקפה וציוד משומש לניקוי שירותים. חולדה הגיחה מאחורי אחת המכולות ורצה אל עבר המכולה השנייה כשהיא גוררת בפיה ראש דג רקוב.


״את בטוחה שזה המקום הנכון?״ שאלתי את נין — חברה, בעלת משאית אוכל, והאוּמנית שייצרה את התת־מקלע הקסום שנשאתי בנרתיק הירך שלי וקראתי לו פֵזיק.


כבר עכשיו השארתי את האצבע לא רחוק מההדק. בדרך פנימה הבחנו בטביעת רגל ענקית עם טפרים בתוך קמח שנשפך על המדרכה הסדוקה ונדבק לשכבת הרפש החום שכיסתה אותה. וידאתי שחרבי הארוכה והקסומה צ׳וֹפֶּר מוכנה לשליפה בנדן שנשאתי על הגב ושהניצב בהישג יד מאחורי כתפי.


נין הנהנה והקוקיות בשערה הכחול התנפנפו. ״כן, כאן אני פוגשת את הלקוח שלי. לא אמרת שהיית פה פעם?״


בקושי שמעתי את האנגלית השקטה והמדויקת שלה על רקע המוזיקה וצפירות כלי הרכב ברחוב קָפִּיטוֹל היל הסמוך. השעה היתה כמעט עשר, אבל הערב הקיצי היה חמים ונטול גשם, וסיאטל עדיין לא הלכה לישון.


״כן,״ אמרתי. ״בגלל זה אני שואלת אם את בטוחה שזה המקום הנכון ואם את באמת רוצה להיכנס.״


״אני חייבת להיכנס. הציעו לי דמי משלוח גבוהים כדי להביא לפה את צייד המפלצות בעצמי.״ נין טפחה על חבילה ארוכה, עטופה באותו נייר חום ששימש לאריזת מנות הבקר והאורז במשאית האוכל שלה. רובה הציד שבחבילה והקליעים הנפיצים שנועדו לחורר גם את החסונים שברעים הקסומים, נטפו קסם שנקלט בחושיי האֶלפיים. ״אני חייבת לנצל כל הזדמנות להרוויח כסף כדי שהמשפחה שלי תגיע לאמריקה. אבל אם את חוששת שלא יקבלו אותך יפה, את יכולה לחכות בחוץ.״


צחקתי. כבר ברגע שעלתה האפשרות שאבוא ידעתי שלא יקבלו אותי יפה, אבל נין ייצרה את התחמושת הקסומה שלי ונתנה לי ארוחות בחינם. היא נראתה קצת מודאגת מהבקשה להגיע לפה למסור את החבילה, אז התנדבתי להצטרף. אם איקלע לקטטת שיכורים — או לקרב רציני יותר — אני אסתדר. סכנת התנקשות תמידית היא עניין שמחדד את החושים.


״לא, אני איכנס. זה בדיוק המקום לנסות את השריון החדש.״ פתחתי את המעיל הארוך שלי, הרמתי את החולצה והעברתי יד על האפוד העשוי רשת מתכת מבריקה. ״הוא חלק כמו משי, וכל כך קל. אני כבר מאוהבת בו.״


באמת כדאי שאנסה אותו במצב של סכנה מתונה לפני שאסתמך עליו במשימה, חשבתי. אני מוכרחה לוודא שהוא מסוגל לעצור חרבות וקליעים קסומים, וגם ניבים וטפרים. נין ואני ירינו עליו כמה כדורים, אבל אהיה רגועה יותר אחרי שהשריון יוכיח את עצמו בקרב.


"אם תמשיכי לגעת בעצמך ככה במקום ציבורי, עוד יעצרו אותך.״ עיניה הכהות של נין הצטמצמו בחיוך.


בתור מי שייצרה את השריון, התגובה שלי שימחה אותה. אחרי ארבע שנים של עבודה משותפת, כבר יכולתי לזהות את זה.


״זה חזק ממני. קשה לא ללטף משהו נעים כל כך.״ תמונה הבזיקה לנגד עיניי — זב הדרקון בגופו האנושי הנאה, ואצבעותיי מלטפות את החזה החשוף שלו.


עיוויתי פנים. שלושה שבועות קודם לכן, דרקון יריב כפה עליי לנשק את זב כדי להסיח את דעתו לפני קרב, ומאז החלומות שלי היו לוהטים בהגזמה. הם הרגיזו אותי. לא הייתי מוכנה שדרקון שמוק ויהיר יעסיק כל כך את מחשבותיי, גם לא בשנתי. זה היה מגוחך.


״אני נכנסת לפנייך.״ הדפתי מראשי את החזה החשוף וטפחתי על כתפה של נין. ״הרבה לפנייך. חכי דקה לפני שאת נכנסת, כדי שלא תיפגעי אם יעופו רסיסים.״


״אני יכולה פשוט לעמוד מאחורייך. את כמו חומה ענקית.״


נין התנשאה לגובה של מטר וחצי בקושי, וכדי להגיע לחמישים קילו היא תצטרך לעלות על המשקל עם "צייד המפלצות" שלה. אני נישאת לגובה מטר שמונים ושלוש, כך שמה שאמרה אולי היה נכון, אבל...


״במדינה הזאת לא מנומס לקרוא לאישה חוֹמה או ענקית. אני גבוהה, אתלטית, מסוכנת, ובמשקל מתאים לגובה שלי.״ לא חשתי צורך לציין את המשאף שהחזקתי בכיס לשעת הצורך ואת העובדה שאוויר מזוהם עלול למוטט אותי כמו צוות של פועלי הריסה שמפוצץ גורד שחקים.


״את יכולה להסתיר גם שתיים כמוני.״


״מצחיק מאוד. פשוט תשמרי מרחק.״ התכוננתי להתמודד עם המוזיקה המחרידה ועם חבורה של יצורים קסומים שרוצים במותי, וחציתי את מפתן הדלת.


למרות השאיפה לנסות את השריון, קיוויתי שלא תפרוץ פה תגרה. משלמים לי כדי לחסל פושעים נתעבים, לא כדי להרביץ ליצורים קסומים בברים. הייתי שמחה אם הם היו מבינים שאני לא צדה סתם חברים חפים מפשע בקהילה הקסומה, אלא רק את העבריינים. אבל לא היו לי אשליות שמשהו השתנה.


ירדתי במדרגות למרתף, אל בית עסק בלי שם, כתובת אינטרנט או מספר טלפון. אדי אלכוהול מהולים בצחנת זיעה של עשרות לקוחות לא אנושיים הכו בי בעוצמה, וכך גם המוזיקה. אורקים עם חטים התפתלו והתנועעו על רחבת ריקודים מבטון במרכז הבר, וגובלינים ירוקי עור ישבו סביב שולחנות מפלסטיק בלתי ניתן להריסה שניצבו לאורך הקירות. ארבעה טרולים עצומים ישבו על שרפרפים גבוהים ליד הבר בקצה החדר, ומשני־צורה מכל סוג התקהלו סביב מסלול הטלה והשליכו גרזינים על תמונה של ערפד עם ניבים שהוצמדה ללוח מטרה עשוי מדיקט. לפחות זו לא היתה תמונה שלי.


כל הנוכחים יכלו לחוש בהילות של יצורים קסומים, כולל יצורים חצי־קסומים, וכשנכנסתי פנו לכיווני יותר מעשרים זוגות עיניים.


בעל המקום, טרול בעל עור כחול ושיער לבן, הביט בי בחשד מהבר בזמן שמזג בירה וסלאדג׳ — המשקה האהוב על אורקים, שמיוצר מהתססה של טחבים. המוזיקה המשיכה להתנגן, כך שלא יכולתי לשמוע את באי הבר לוחשים ״מבשרת החורבן״, ״הרוצחת המיתולוגית״ ו״ציידת המוות״, הכינויים שהדביקו לי חברי הקהילה הקסומה, אבל קראתי אותם על כמה זוגות שפתיים.


אולי היה עדיף שלא אבוא. יכול להיות שהנוכחות שלי סיכנה את נין במקום להגן עליה. עם זאת, אם כולם יתרכזו בי היא לא תצטרך לחשוש שישדדו אותה בזמן שהיא ממתינה ללקוח שלה.


שני משני־צורה יצאו מאזור הטלת הגרזינים, פילסו להם דרך בין האורקים ופסעו לקראתי בחן של טורפים האופייני לבני מינם. היה בהם משהו זאבי, אבל בהחלט יכול להיות שהם שמעו שלא מזמן חיסלתי חבורת אריות ופנתרים משני־צורה מהלהקה הצפונית.


אחד מהם נעמד לימיני והאחר עצר בדיוק מולי, קרוב כל כך שכמעט שלפתי את פזיק. הבחנתי בשיער הכהה, בעיניים הצהובות ובשרירים המשורגים של משני־הצורה, והרחתי את הסלאדג׳ הטחוב בהבל הפה שלהם.


הזאב שעמד מולי שלח יד אל דש מעילי, ותפסתי אותה באמצע הדרך. משני־צורה הם אומנם יצורים מהירים, אבל הרפלקסים שלו לא היו במיטבם כרגע.


״הוא לא למכירה,״ אמרתי.


״מה?״ הוא שלח מבט אל חברו.


״המעיל.״ הרחקתי את הזרוע שלו ושחררתי אותה. ״רק באתי לשתות משהו.״


״מבשרת החורבן לא רצויה פה.״


חברו התנפל עליי מימין.


הוא היה מהיר כברק, במיוחד יחסית לשיכור, אבל ציפיתי שיהיו כאן בעיות, והייתי מוכנה. כשהוא ניסה לתפוס אותי, ניתרתי שמאלה ושיגרתי לעברו בעיטה צידית. משנה־הצורה כמעט הספיק לחמוק, אבל העקב שלי פגע לו בירך והעיף אותו לאחור עד שהתנגש באחד הזוגות הרוקדים.


אורק עם חטים רטובים מרוק הסתובב, תפס את משנה־הצורה והשליך אותו על אחד משולחנות הפלסטיק הבלתי ניתנים להריסה. הגובלינים שישבו סביבו קפצו על הרגליים וקיללו כשהמשקאות שלהם נשפכו.


עורו של משנה־הצורה שעמד מולי התעוות, היטשטש והצמיח פרווה בזמן שהוא הפך לזאב שחור ועצום. פגעתי בחזה שלו בבעיטה קדמית לפני שהספיק להשלים את השינוי, והוא מעד לכיוון קהל הצופים ההולך וגדל.


לפתתי את פסלון החתול על שרשרת הקמעות שענדתי. ״סינדרי,״ לחשתי וזימנתי את בעל הברית שלי.


אחד האורקים הרוקדים הסתער עליי בדיוק ברגע ששני אריות משני־צורה זינקו לקראתי בשאגות רועמות שהחרישו את המוזיקה.


סינדרי, טיגריס כסוף ואדיר מְמדים שהגיע מעולם אחר, התגבש מתוך עננת ערפל וחסם את דרכם של האריות הגדולים. החצי־טרולית החסונה שרקדה עם האורק הסתערה בעקבותיו, להוטה להצטרף למתקפה עליי.


הם התקרבו אליי באגרופים מונפים. חסמתי מהלומה אחרי מהלומה והשחלתי ביניהן מכות אגרוף משלי. כבשתי את הדחף לשלוף את כלֵי הנשק שלי ונצמדתי בגבי אל הקיר כדי שלא יוכלו לתקוף אותי מאחור. לא באתי לכאן להרוג אף אחד, וקיוויתי שהבעלים יעצור את התגרה, ולו רק כדי להגן על המקום מנזקים.


קצת נסחפתי בשיכרון הקרב בזמן שהחלפתי מהלומות עם שני היריבים, אבל הצלחתי גם לשמור על ריכוז ולהעריך את האיומים השונים בחדר. אף שהאריות היו עסוקים עם סינדרי, ששיסף ונשך אותם, שני הזאבים משני־הצורה התאוששו מהבעיטות שלי וחיכו להזדמנות להתנפל עליי שוב. אולי בכל זאת איאלץ לשלוף את פזיק כדי להרחיק ממני את כולם.


שמעתי קליק של אולר קפיצי שנפתח. הוא היה בידה של הטרולית. היא הסתערה עליי מהצד בתנועות דקירה.


זו היתה ההזדמנות לבחון את השריון שלי, אבל האינסטינקטים שלי לא הניחו לי לספוג פגיעה כל עוד אני יכולה להדוף אותה. חסמתי את זרועה כך שהאולר הורחק ממני כלפי מעלה, והטחתי כף יד פתוחה בסנטרה הרחב. ראשה נהדף לאחור ומיהרתי לבעוט באולר. הוא עף מידיה אל משקוף הדלת וננעץ בו, רוטט.


המתקפה של הטרולית אילצה אותי להסתובב ולהתנתק מהקיר, ועכשיו חשתי שמישהו מתנפל עליי מאחור. בעטתי שוב, הפעם לאחור. יללה לא אנושית נשמעה כשהבעיטה פגשה שק אשכים של אורק.


אנחנו רוצים להרוג את האויבים האלה? שאל סינדרי בטלפתיה, וקולו נשמע שלֵו כמו אגם שקט בשעה שנעץ ציפורניים ושיניים באריות כדי שלא יגיעו אליי.


לא, שיגרתי אליו תשובה במחשבתי. זו קטטת שיכורים, לא משימה.


הם מנסים להרוג אותך.


מישהו כיוון אליי אקדח מעברו האחר של החדר. היריבים שלי לא היו גבוהים מספיק כדי להסתיר אותי מעיניו, אז השתופפתי ועקרתי את האולר הקפיצי מהמשקוף. הוא ירה. הכדור ננעץ בדלת וחשתי בקסם עמום נובע ממנו. הצטערתי לרגע שלא הנחתי לו לפגוע בי כדי לנסות את השריון, אבל הוא כיוון אל הראש ולא אל החזה.


כן, באמת נראה ככה, הודיתי בפני סינדרי והשלכתי את האולר.


הנשק המצ׳וקמק היה קל מדי ולא מותאם להטלה, אבל זרקתי אותו מכל הלב וכיוונתי היטב. זה עבד. האולר פגע בכתפו של היורה, והוא שמט את האקדח.


אגרוף בשרני של אורק הבזיק מצד אחד בזמן שאחד הזאבים התגנב לעברי מהצד האחר. הטלתי את ראשי לאחור בתנועה חדה. האגרוף החטיא את אפי ואני תפסתי את מפרק ידו של התוקף. סובבתי אליו את הגוף והשלכתי אותו בתנופת אגן אל מעבר לכתפי. הוא הוטח בזאב.


בזמן שהתכוננתי לפגוש ביריב הבא, הרעים קול נפץ במרחק מטר או שניים ממני — קול של נשק שירה בעוצמה של תותח. כל הנוכחים בבר נעצרו ובהו ביורה. ביורָה.


נראה שנין הסירה את העטיפה מ"צייד המפלצות" שלה וירתה בתקרה. רובה הציד פער חור גדול באריחי המתכת וסביר להניח שגם ברצפה שמעליהם. קיוויתי שבית הקפה והמסעדה בקומת הקרקע כבר נסגרו הלילה.


״הגיע הזמן לסיים את התגרה,״ אמרה נין בשלווה, אבל במלוא העוצמה שקולה העדין היה מסוגל לגייס, ״או שאני מפוצצת את הראשים המזדיינים שלכם.״ היא חייכה וקרצה לי.


לשמוע את נין החמודה והחיננית מקללת היה מפתיע כמו לשמוע נסיכת דיסני מקללת. בדרך כלל אנשים הקשיבו לה מרוב הלם. זה קרה גם הפעם — או שהירייה הרועמת היתה הגורם המכריע.


״מספיק,״ נהם בעל המקום ויצא מאחורי הבר. הוא היה טרול שהתנשא לגובה שני מטרים וחצי והתפרש לרוחב של מטר לפחות. הוא פילס את דרכו אלינו תוך שהוא דוחף הצידה לקוחות בידיו הבשרניות. ״כולם לחזור לשתות. אני אטפל בזה.״


הוא נעץ בי מבט עוין, הרים עיניים אל החור בתקרה ולבסוף הסתכל ברוגז על נין.


״קניתי שולחנות עמידים בשביל הבר הזה,״ הוא אמר בקול שנשמע כמו נהמת דוב. ״לא ידעתי שגם התקרה צריכה להיות כזאת עמידה.״


אף על פי שנין היתה זו שירתה, הטרול המשיך לנעוץ בי את מבטו העוין.


״בשביל מה באתן?״ הוא שאל בתוקפנות.


״באתי לפגוש לקוח ולמכור לו את הנשק האיכותי הזה.״ נין טפחה על הרובה הגדול והחוותה בראשה כלפי שולחן בירכתי הבר, שם ישב נוֹל בעל ראש של צבוע ושמט את פניו אל כף ידו במחווה אנושית ביותר.


״אז קדימה.״ הטרול הפנה את נין אל הלקוח שלה ואז הצביע עליי. ״הרגת פה איש דוב לפני שלוש שנים, ואמרתי לך לא לחזור.״


״הוא היה רוצח ואנס.״


״אנחנו מציעים כאן מקום בטוח לקהילה שלנו.״


״זה בר, לא מקלט מדיני. חוץ מזה, שום מקום לא צריך להיות בטוח לרוצחים.״


״אם אנשי החוק יגיעו, אני אקבל את זה. אבל את מחסלת. בת כלאיים מסריחה.״ הוא ירק על הרצפה של עצמו. אולי מישהו אחר מנקה את המקום בסוף הערב. ״את יותר גרועה מהאלפים האפלים.״


אם אוזניי היו יכולות לעשות זאת, הן היו מזדקפות כמו אוזני חתול. ביקרו כאן אלפים אפלים? אני והבוסית שלי, אל״מ וילארד, ניסינו לאסוף מידע על קבוצת אלפים אפלים שהתחבאו במקום כלשהו בעיר. התחבאו, חרשו מזימות מרושעות ויצרו חפצים קסומים מסוכנים.


סינדרי, שיריביו נסוגו בעקבות הירייה, התגנב בדממה מאחורי הטרול. לנשוך את הענק הזה בתחת?


לא. אנחנו מנהלים משא ומתן.


את בטוחה? נראה שהוא עומד לגרש אותך מכאן.


כי עדיין לא הפעלתי את קסמיי. חייכתי אל הטרול, הרמתי גבות בהבעה ידידותית והסטתי את שולי המעיל הארוך כדי להציג את קימורי החזה שלי.


״אלפים אפלים, אתה אומר? תרצה אולי לספר לי מה אתה יודע עליהם, תמורת תשלום סמלי?״


הוא תקף אותי באגרוף לפרצוף.


לא ציפיתי לזה, ובקושי הספקתי לחמוק. האגרוף פגע במשקוף הדלת וסדק אותו.


מתי תתחילי להפעיל את קסמייך? שאל סינדרי ביובש.


אני אודיע לך.


כשהטרול הפריד את אגרופו מהמשקוף, אחזתי בשורש כף ידו. התבוננתי אל תוך עיניו, שהיו אפורות כמו אבן, ואמרתי משהו שללא ספק יקסים כל בעל עסק. ״ספר לי על האלפים האפלים שביקרו פה ואני אשלם כמה דולרים על תיקון התקרה שלך.״


הוא תקע מבט נזעם באצבעותיי החצופות שהיו כרוכות סביב מפרק ידו העבה כמו גזע עץ, אבל סינדרי נהם מאחוריו ונעמד בהיכון לנגוס בישבנו — או לזנק עליו ולנעוץ שיניים בצווארו. עכשיו כבר לא חייכתי. אני אומנם נקבה, ובלונדינית, ונראית לא רע, אבל רק מעטים מזלזלים בי. הייתי בעסק הרבה מאוד זמן, ורכשתי מוניטין קטלני.


עיניו המצומצמות של הטרול אמדו את הניצב של צ׳ופר, שהציץ מאחורי כתפי, ואז אותי. עיניו הצטמצמו אף יותר ונראה שהוא מהרהר. חשדתי שהוא זומם משהו.


״אם תשלמי לי כמה מאות דולרים על התקרה ותטפלי בבעיה שהאלפים האפלים השאירו לי, אני אשקול לתת לך לצאת מכאן בחיים.״


עמדתי לציין שהוא לא יכול למנוע ממני לצאת, אבל אז הוא לכסן מבטים לצדדים. כל הבר צפה בעימות, כולל משני־הצורה והאורקים שנלחמתי בהם. הם התכוונו להסתער עליי אם אנסה לעזוב.


אבל זה לא היה חשוב. למרות שהגעתי לכאן רק בתור טובה לנין, היה לי עכשיו כיוון חקירה ולא התכוונתי לעזוב לפני שאגלה כל מה שאפשר לגלות בעניין האלפים האפלים.


״איזה מין בעיה?״ התקשיתי לדמיין משהו שטרול בגובה שני מטרים וחצי לא יוכל לפתור בעצמו.


הוא תלש את זרועו מאחיזתי — לא יכולתי לעצור מישהו חזק כמוהו גם אילו רציתי.


״בואי אחריי.״


סינדרי זז הצידה ואפשר לטרול להתקדם לעבר מסדרון בקצה הבר. אני לא בוטח בו, ואל.


גם אני לא.


ובכל זאת את מתכוונת ללכת אחריו, נכון?


כן.