הקדמה
ברוכים הבאים. למה קוראים לספר הזה "לגדול"? כי זו המטרה מאחורי כל סיפור וסיפור בו — לגרום לכולנו לגדול. אנחנו לא גדלים רק במספר השנים שעברו מאז שנולדנו, אנחנו גדלים כל הזמן: מתבגרים, לומדים, משתנים, משתפרים.
ולמה קוראים לספר הזה "לגדול 2"? בגלל קבלת הפנים החמה שקיבל הספר הראשון בסדרה. תודה רבה לכם. הספר נמכר ביותר מעשרים אלף עותקים בפחות משלושה חודשים, וכך הפך ל"ספר זהב". אז הנה, הצוות ואני שמחים להמשיך ולגדול יחד איתכם. הספר הראשון בסדרה עסק בפרשת השבוע, והספר שאתם מחזיקים כעת בידכם — הוא על מסכת אבות. גם אם לא קראתם את הספר הראשון, אתם יכולים להתחיל ישר מהשני.
מהי מסכת אבות? ננסה להסביר גם למי ששומע עליה עכשיו לראשונה: הַמִּשְׁנָה היא אוסף ההלכות היסודי והמקיף ביותר ביהדות. היא נכתבה לפני כאלף ושמונה מאות שנה, על ידי חכמים שנקראו הַתַּנָּאִים. המשנה מחולקת לשישה סדרים, שישה כרכים (אולי תזהו אותם מהשיר "אחד מי יודע" ששרים בליל הסדר: "שישה מי יודע? שישה אני יודע! שישה סדרי משנה"). כל אחד מהסדרים מחולק למסכתות. בסך הכול יש בששת סדרי המשנה שישים ושלוש מסכתות, ואחת מהן, אולי המפורסמת ביותר, היא מסכת אבות.
מסכת אבות עוסקת במוסר, במידות טובות ובדרך ארץ. היא בנויה ממאמרים קצרים של חכמי המשנה, ובמשך השנים חוברו עליה מאות פירושים שונים. יש בה ביטויים מפורסמים מאוד: "אם אין אני לי, מי לי?", "לא הביישן למד", "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", "סייג לחוכמה שתיקה" ועוד ועוד. יש גם חלקים פחות מפורסמים, שאותם תכירו במהלך הקריאה.
לצד כל ציטוט ממסכת אבות, מופיע בספר הסבר קצר, ואחריו כמובן סיפור. הסיפורים נאספו במשך שנים, בארץ ובעולם, חלקם ישנים וחלקם חדשים. חלקם קרו לי אישית, את חלקם שמעתי מגיבורי הסיפור, את חלקם קראתי ולמדתי וסיפורים רבים נשלחו אליי מקהל הקוראים.
הסיפורים נוגעים לחיי היומיום של כולנו, מכל המגזרים ומכל הגילים. בסוף כל סיפור תמצאו נקודה למחשבה. אתם מוזמנים לקרוא את הספר גם עם בני משפחה, בסעודות שבת וחג, או עם חברים, ולחשוב ביחד.
הספר יוצא לאור לקראת חג הפסח. יש מנהג ללמוד את מסכת אבות בשבתות הקיץ אחר הצהריים, בתקופה הזו של השנה, אחרי פסח. אבל אפשר לקרוא את המסכת בכל ימות השנה, וכמה שיותר. הלוואי שהיא גם תשפיע עלינו לטובה.
• • •
תודה, קודם כול, לידידיה. תודה לילדינו, הקוראים הראשונים, שהופכים להיות מעורבים יותר מספר לספר — אהרן, תמר, נתנאל, הלל ויהודית. תודה להורים שלי, אריה ורונית, ולהורים של ידידיה, הרב אליאב וזיוה מאיר. אימא שלי והשותפה שלה אלה עומר אחראיות לשמחתי שוב על עריכת הלשון בספר.
ילדים ובני נוער בקהילות רבות בארץ ובחו"ל שמעו ממני את הסיפורים בהרצאות ובמפגשים, העירו והוסיפו. הבנות שמשתתפות בסדנת "נפגשות" השבועית בזום ליוו מקרוב את הוצאת הספר, שבוע אחרי שבוע, בעצות וברעיונות.
את הספר הזה, כמו כל כך הרבה דברים שאני כותבת, ערכו רקפת בן־ישי והדסה סאסי הנפלאות. גם הפעם זכיתי לעבוד עם המאייר בנצי וולמן והמעצבת רמה חרמוני.
נעזרתי במספרי סיפורים רבים, וביניהם: לאה אברמוביץ, הרב יצחק פנגר, ארז צדוק, הרב נחמיה ונחמי וילהלם, מוני אנדר, הרב ישעיהו שטיינברגר, הרב יוני דדון, עינת קאפח, הרב שמואל כ"ץ, אורי שכטר, אריאל שחר, הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון והרב יוני לביא. חלק מהסיפורים הופיעו באתרים ובעלונים "הידברות", "חכימא", "זושא", aish.com, beitchabad.com ו"באר הפרשה".
תודה לשירה פלברט, בניהו יום טוב, צוריאל גביזון, משה שוורץ, נועה נווה, חי פדלון, מאיר ותמר לאנל, דוד ישראלי, ציפורה כהן, דודי וחני פרקש, מירי לוי, פוטי בר־אור, ישראל מאיר, הרב משה וייס ואביגדור דרקסלר. תודה גם למאיר גינזבורג מ"מוזס תקשורת".
תודה לצוות המקצוענים של "ידיעות ספרים": לדובי איכנולד המנכ"ל, עורכת ספרי הילדים והנוער עדי זליכוב רלוי, אייל דדוש, צחי פוקס, שירה פריינד, אנה קירילוב, עמיחי ברהולץ, הילה שפיר, אסף פאסי, אבי קראוס, רוני כהרון, ג'וליה הררי טאבק, נטשה קנוביץ, רננה סופר, מומי ריעני, אלירן שליאן, עודדה אלחרר, רוני חיים, סמדר גולדרייט וינון קחטן.
תודה למפיצים שבלעדיהם הספר לא היה מגיע אליכם לכל רחבי הארץ: מאיר אלפסי, אורי צ'אושו, נחום קזז ומימון ברק.
תודה למתנדבי "החלק היומי" המסורים ולמתרגמים בכל היבשות ובכל השפות, ותודה לכם, קהילת הקוראים, הצופים והעוקבים על המשוב התמידי שכולל פרגון וגם ביקורת, ועוזר להשתפר כל הזמן.
ותודה לקדוש ברוך הוא, על הסיפור המופלא שבו הוא מוליך אותנו.
שנזכה כולנו להמשיך ולגדול.
סיון רהב־מאיר
אדר תשפ"ג, מרץ 2023
רוצים להגיב? לקבל את התכנים שלי באופן קבוע? כיתבו לכאן:
office@sivanrahavmeir.com
מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.
(משנה א)
ברוכים הבאים למסכת אבות. המשנה הראשונה במסכת מתארת את שרשרת הדורות, את מסירת התורה מדור לדור, ממשה רבנו ועד לדור שלנו. מה שהתחיל בהר סיני מגיע עד אליכם, שמחזיקים עכשיו את הספר הזה.
השרשרת
"אני מבקש שתעמדו!", אמר הרב שמחה קוק לבני הנוער שמילאו את האולם הגדול. כל הנערים קמו מהכיסאות, ולא כל כך הבינו לאיזו מטרה. אבל הרב שמחה קוק, הרב הראשי של העיר רחובות, ביקש לפתוח כך את המפגש שלו עם תושבי העיר הצעירים.
"כמה אתם מרגישים רחוקים מאברהם אבינו?", שאל הרב. מה הקשר, הם שאלו את עצמם, ולמה צריך לעמוד בשביל שאלה כזו? "ובכן, אני רוצה להראות לכם עד כמה אתם קרובים לאברהם אבינו. אתם ממש קשורים אליו, דור אחרי דור. תראו", אמר הרב קוק, ואז ביקש מנער אחד לתת יד לנער שלידו.
עוד ועוד נערים הצטרפו לשרשרת. הרב ספר אותם, וכשהגיע למאה ועשרים — ביקש לעצור.
"הביטו סביבכם!", הוא הכריז. "מאה ועשרים דורות מאברהם אבינו ועד אליכם, חוליה אחרי חוליה. התחלנו באברהם", הוא הצביע לקצה החדר, "והמשכנו אל האבות — יצחק ויעקב, ואל האימהות — שרה, רבקה, רחל ולאה. ואז — לילדיהם, שנים עשר השבטים, וכל הדורות של גלות מצרים, ואז משה רבנו ובני הדור של יציאת מצרים, שהלכו ארבעים שנה במדבר. משם ההיסטוריה נמשכת: הכניסה לארץ ישראל בדורו של יהושע, ואז תקופת השופטים ותקופת המלכים, בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, תקופת המשנה והתלמוד, חכמי ישראל בכל הגלויות השונות, העליות לארץ, והנה השרשרת הגיעה עד אלינו, הערב, בעיר רחובות שבישראל. נדמה שזה רחוק, אבל למעשה אלה רק מאה ועשרים דורות. כעת זו האחריות שלנו — להעביר את השרשרת הלאה, ולתת יד לדור הבא".
וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה.
(משנה א)
התחלנו. החכמים מתחילים למסור לנו את העצות שלהם, את הלקחים, ההמלצות והעקרונות שלהם לחיים. אז מה זה "ועשו סייג לתורה"? סייג הוא גבול, גדר. לעשות סייג לתורה זה לקחת את מה שאסור, את מה שאנחנו לא רוצים להתקרב אליו, ולהתרחק ממנו עוד קצת. לשים גבולות ברורים. להציב מקדם בטיחות.
כדורגל על הגג
דקה לפני סוף השיעור, נתנאל הצביע. המורה בדיוק סיים ללמד את המשנה הראשונה של מסכת אבות.
"המורה, אני לא מבין", אמר נתנאל. "למה לעשות סייג לתורה? אם משהו אסור, הוא אסור. אם משהו מותר, הוא מותר. למה צריך להחמיר? למה להמציא גבולות קשוחים יותר?".
המורה רצה לענות, אבל הצלצול קטע אותו וסימן שהשיעור הסתיים וההפסקה התחילה. "ילדים, בעקבות השאלה של נתנאל", אמר המורה, "אני מציע שכולנו נצא יחד לסיור במבנה החדש שבונים כעת לבית הספר שלנו".
התלמידים שמחו על ההזדמנות להיכנס לאתר הבנייה שמול בית הספר. בכל בוקר, בדרך לעוד יום לימודים, הם הציצו לשם ועקבו אחרי ההתקדמות. העבודות כמעט הסתיימו, ובעוד כמה שבועות הם צפויים לעבור למבנה החדש והגדול.
המורה הלך בראש והם בעקבותיו. הוא ביקש רשות ממנהל העבודה לעלות לגג הבניין. מנהל העבודה ליווה אותם, וגם נתן להם קסדות בטיחות צהובות של פועלי בניין. הם עלו אחרי המורה ברגל, קצת עייפים מהטיפוס, אבל נרגשים מהביקור בבניין שעוד מעט יהיה בית הספר שלהם.
הם הגיעו לגג. פה ושם עוד היו פזורים קרשים וחומרי בניין. "טוב", אמר המורה, "למי יש במקרה כדורגל? אני מבקש שתתחלקו לשתי קבוצות ותשחקו פה כדורגל עד סוף ההפסקה".
מה קורה פה? נתנאל בסך הכול שאל שאלה, ובתגובה המורה עולה איתם בהפסקה לגג של המבנה החדש, ואז עוד מבקש מהם לשחק שם כדורגל, על הגג הפתוח? הם שתקו במבוכה, והמורה אמר: "נתנאל, למה אתם לא מתחילים לשחק? מה הבעיה?".
"אבל המורה", אמר נתנאל, "זה… מסוכן". הוא בעצם אמר בקול את מה שחשבו כולם. "אין כאן מעקה, הגג פתוח לכל כיוון, אפשר ליפול בקלות. אי אפשר לשחק כאן כדורגל".
"אתה צודק", אמר המורה, וחייך. "עכשיו נחזור כולנו לכיתה".
כעבור חודשיים, בטקס חגיגי, נחנך המבנה החדש של בית הספר. התלמידים, המורים וההורים התרגשו כולם. אפילו ראש העיר הגיע לטקס. אחרי שכל האורחים הלכו, הציע המורה לתלמידי הכיתה לעלות שוב לגג. כבר לא היו שם שאריות של ציוד. מעקה חדש, גבוה וחזק, הקיף את הגג כולו.
"הבאתי איתי כדור", אמר המורה. "נו, עכשיו אתם רוצים לשחק כדורגל? נתנאל, תחלק את כולם לקבוצות".
נתנאל חייך לעצמו. אומנם לקח למורה חודשיים לענות על השאלה שלו, אבל את התשובה הזאת הוא לא ישכח. הוא הבין עד כמה גבולות ברורים עוזרים להרחיק אותנו מאזור הסכנה, עד כמה גדרות במקום הנכון יכולות לשמור עלינו ועל מה שחשוב לנו.
שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד: עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים.
(משנה ב)
דמיינו לעצמכם שלושה עמודים שכאילו "מחזיקים" את העולם, שהם הבסיס לקיומו: התורה, העבודה וגמילות חסדים. כל עשייה קטנה שלנו באחד התחומים האלה מחזקת את העולם כולו. הסיפור שלנו הוא על גמילות חסדים, עשיית טוב וחסד.
לראות את אליהו הנביא
הרבה שאלות והרבה בקשות הגיעו אל הרב של השכונה היהודית בעיר טריפולי שבמדינת לוב. בני הקהילה היו באים אליו יומם ולילה, בשבתות ובימי חול, עם עניינים רבים שהטרידו והעסיקו אותם. אבל בקשה כזו הוא עוד לא שמע. אחד מחברי הקהילה פנה אליו ואמר: "אני רוצה לזכות לפגוש את אליהו הנביא".
אליהו הנביא מופיע בתנ"ך בספר מלכים. הוא מוזכר בליל הסדר (ואפילו משאירים לו כוס), וגם בברית המילה (הכיסא שעליו יושב הסנדק שמחזיק את התינוק נקרא "כיסא של אליהו"). מאז ומתמיד נחשב אליהו הנביא למבשר הגאולה, לדמות שמסמלת את בוא המשיח. בכל מוצאי שבת, אחרי ההבדלה, שרים עליו ומבקשים שיגיע.
אבל לפגוש אותו? באמצע טריפולי? במקום לצחוק, הרב חשב רגע ואמר: "איזו בקשה נפלאה. יש לך הזדמנות לפגוש אותו. ביום שישי הקרוב תקנה בבקשה הרבה אוכל, יין טוב וכל מיני מעדנים, ותיגש לבית שנמצא בקצה השכונה, הכי רחוק. מתגוררים שם אלמנה וילדיה הקטנים. שים בפתח הבית את כל מה שקנית — ותזכה לראות את אליהו הנביא".
היהודי שמח מאוד. הוא התרוצץ בין החנויות השונות בעיר, והכין חבילות מלאות כל טוב. ביום שישי הוא הגיע עד לבית שבקצה השכונה, הניח את המצרכים ליד הדלת, ועזב את המקום.
כעבור כמה דקות גילו בני הבית את ההפתעה המשמחת. "נפלא! כמה זמן לא הייתה לנו סעודת שבת עם כזה שפע!", אמרו הילדים וקפצו בהתרגשות מסביב לאימא שלהם, ששמחה והתחילה לבשל במרץ מאכלים טעימים לשבת.
ביום ראשון חזר היהודי אל הרב, מאוכזב. "עשיתי בדיוק מה שאמרת לי, ולא פגשתי את אליהו הנביא", הוא אמר בצער.
"נסה שוב", השיב הרב. "ביום שישי הקרוב תעשה בדיוק אותו הדבר, אבל הפעם — תמתין קצת ליד הדלת. שם תפגוש את אליהו הנביא".
לקראת שבת, היהודי מיהר שוב לקנות את כל המצרכים. הוא סחב הכול עד לקצה השכונה, ושם, מתנשם ומתנשף, נעמד בשקט ליד דלת הבית, מחכה לאליהו הנביא.
מעבר לדלת הסגורה הוא שמע את ילדי המשפחה מתלוננים: "אימא, מה יהיה?", אמר אחד מהם, והשני הוסיף: "אימא, השבת עוד מעט נכנסת, ואין לנו אוכל".
נדמה היה לו שהוא גם שומע בכי של אחד מהם. הוא הזכיר לעצמו את בקשת הרב והתאפק שלא להיכנס, כשפתאום שמע את האם עונה לילדיה: "אל תדאגו, ילדים יקרים, אל תדאגו. ראיתם איך בשבוע שעבר הגיע אלינו, ממש עד לדלת, אליהו הנביא עם כל המצרכים לסעודת השבת? בעזרת השם, הוא יגיע אלינו שוב...".
וֶהֱוֵי דָּן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת.
(משנה ו)
פעם היו שוקלים דברים במכשיר שנקרא מאזניים. למאזניים יש שתי כפות, שני מגשים שעליהם מניחים את מה שרוצים לשקול. הכף שיש בה משהו כבד יותר, יורדת למטה. המשנה מבקשת שבכל פעם שאנחנו יכולים לשים שתי אפשרויות על כף המאזניים, נחליט להוסיף משקל לכף זכות, כלומר לפרשנות החיובית של הדברים, ולא לכף חובה, כלומר לפרשנות השלילית. הרי אנחנו בוחרים איך להסתכל על המציאות, איך לדון את האדם שמולנו.
ביס של כף זכות
זה היה מפגש משפחתי כיפי. סבא וסבתא ישבו על הספה ושיחקו עם דניאל במשחק קלפים, ותמר הקטנה התרוצצה ברחבי הסלון. "תמרי, אני רוצה לאכול תפוח. תביאי לי בבקשה תפוח מקערת הפירות", פנתה אליה אימא.
בתוך כמה שניות חזרה תמר אל אימא עם שני תפוחים שונים, אחד בכל יד.
"יופי! תודה רבה״, אמרה אימא, "הבאת תפוח אחד לי ותפוח אחד לך?".
אבל תמר החזיקה חזק בשני התפוחים, ובמקום לתת לאימא תפוח, היא נגסה באחד מהם.
בזמן שתמר לעסה מולה, אימא אמרה: "יופי תמרי, בחרת לך תפוח, אז תני לאימא בבקשה את התפוח השני". אבל לפתע תמר נגסה גם בתפוח השני.
כל בני המשפחה הסתכלו עליה. סבא, סבתא, אימא, אבא וגם דניאל שאמר בלעג: "תמר ממש תינוקת, אפילו להביא תפוח לאימא אי אפשר לבקש ממנה".
אבל אז קרה דבר שהפתיע את כולם. תמר הגישה לאימא את אחד התפוחים ואמרה משפט שגרם לכל מי שישב בסלון לצחוק צחוק גדול: "אימא, קחי. בדקתי. זה יותר טעים!".
וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת.
(משנה ז)
לפעמים אנחנו רואים שהרשעים מצליחים. זה נראה כאילו אדם רע, או שלטון רע, מנהלים את העולם. אל תתייאשו, אומרים לנו חכמינו. יהיה לכך סוף. הפורענות, העונש, עוד יגיעו אליהם, וסיפור ההצלחה שלהם יסתיים. בסוף, הטוב ינצח.
פרשנינו נותנים כדוגמה את המן הרשע, שהצליח מאוד בהתחלה וכולם השתחוו לו, אבל סופו היה רע ומר. הסיפור שלנו עוסק במשטר הקומוניסטי בברית המועצות, שעד לפני כמה עשרות שנים דיכא מיליוני בני אדם ושלט בהם באלימות.
אפשר לפתוח את החלונות
"כָּל נִדְרֵי…", כך התחיל לשיר החזן שעמד על בימה גבוהה במרכז כיכר דיזנגוף שבתל אביב.
"וֶאֱסָרַי… וּשְׁבוּעֵי… וַחֲרָמֵי…", המשיך החזן את הנוסח של תפילת "כל נדרי", שפותחת את יום הכיפורים. הוא התפלל בקול רם, רם מאוד, כדי שכל אלפיים האנשים שסביבו יוכלו לשמוע.
כן, אלפיים. בשנים האחרונות קהילת "ראש יהודי" בעיר תל אביב יוצאת החוצה ביום הכיפורים, לכיכר דיזנגוף הגדולה. אפילו המזרקה המפורסמת שבכיכר לא פועלת במהלך היום הקדוש, כדי שלא תפריע לתפילה הענקית. המוני גברים, נשים וילדים מגיעים כדי להתפלל ביחד, גם אם במהלך השנה הם לא הולכים בדרך כלל לבית הכנסת.
יש מתנדבים שמכינים מראש המון כיסאות פלסטיק והמון מחזורי תפילה, אבל בכל שנה באים יותר ויותר אנשים, ואין מספיק כיסאות ומחזורי תפילה לכולם.
חלקתי את מחזור התפילה שלי עם מישהי שעמדה לידי והמשכתי להקשיב לחזן. הסתכלתי סביבי. אף פעם לא התפללתי עם כל כך הרבה אנשים.
הייתה שם מישהי שהתרגשה במיוחד, יותר מכולם. בסוף התפילה היא ניגשה אליי, וביקשה לשתף אותי בסיפור שלה.
קוראים לה לנה רוסובסקי. היום היא עיתונאית ישראלית, אבל היא נולדה בתקופה הקומוניסטית בברית המועצות לשעבר, בעיר מוסקבה. היא גדלה שם עד גיל עשר, עד שהמשפחה שלה עלתה לארץ. וכך, באמצע כיכר דיזנגוף בתל אביב, היא לקחה אותי שלושים שנה אחורה, אל ילדותה:
"ידעתי שאני יהודייה, אבל אסור היה לדבר על זה. הקומוניסטים לא הרשו לקיים שום פעילות דתית, משום סוג. גרנו בבניין גדול עם הרבה דירות, וזכיתי לגדול עם המשפחה המורחבת שלי, ארבעה דורות. אני ואחותי, ההורים שלנו, סבא וסבתא, וגם סבא־רבא וסבתא־רבתא, שהיו ראש השבט. קראו להם לאה וגדליהו, אבל במוסקבה השמות שלהם היו ליזה וגרישה. הבית שלהם היה הלב של המשפחה. היינו מתכנסים אצלם בכל חג כדי לחגוג ביחד.
בבית הספר אסור היה להזכיר את הזהות היהודית שלנו, וגם המבוגרים לא סיפרו על כך במקומות העבודה. היהדות הייתה מחוץ לחוק.
פעם סבתא לאה הראתה לי שבפתח הבית יש מזוזה קטנה, אבל צבעו אותה בלבן, בצבע של המשקוף, כדי שאף אחד לא ישים לב. זה דרש אומץ רב. אני זוכרת שהיא הראתה לי בסוד את המזוזה הקטנה והנסתרת, ואמרה: 'את יודעת מה זה? זה כדי שנזכור שאלוקים הוציא אותנו ממצרים'.
באותם ימים לא חלמנו שיום יבוא ונצא בעצמנו מברית המועצות. זה נראה בלתי אפשרי. שמעתי שיש במוסקבה בית כנסת, אבל לא הרשו לי ללכת לשם. אמרו שזה מסוכן. כל מה שיכולנו זה להתכנס בדירה של סבא גדליהו וסבתא לאה ולחגוג בשקט, בלי שאף אחד ישמע.
אני זוכרת את פורים — היינו נותנים משלוחי מנות לחברים ולמשפחה המורחבת, אבל נזהרים שאף אחד מבחוץ לא ישים לב.
ובפסח — היו על השולחן מצות, גפילטע־פיש, תפוחי אדמה במלח, וסיפרנו את סיפור יציאת מצרים, אבל החלונות היו תמיד סגורים, נעולים, מוגפים.
בחנוכה כמובן לא יכולנו להדליק נרות בחנוכייה. במקום זה, היינו שמים חוטים בתוך תפוחי אדמה, וככה מדליקים נרות. אבל לא בחלון, אלא בסלון. הכול היה מוצנע, שקט, סגור. רק בתוך הבית.
בימות החול סבא היה מניח תפילין, בשקט. בשבת סבתא לא הייתה מבשלת ולא הייתה תופרת, אבל רק אנחנו ידענו מזה.
צריך להבין שלא היה לנו מושג בכלל מה קורה בעולם שבחוץ, כי התקשורת הקומוניסטית שידרה רק את מה שהמשטר הרשה לפרסם. אני זוכרת את סבא שלי, סבא ארקדי, לוקח מכשיר רדיו, מסתתר מתחת לשמיכה ומנסה לשמוע תחנות רדיו מחוץ לברית המועצות. מדי פעם הוא הצליח לשמוע קצת חדשות על ישראל, וסיפר לנו.
ואני זוכרת כמובן את יום הכיפורים. צמנו, אבל היינו חייבים ללכת לבית הספר ולעבודה. אבא שלי היה חייל בצבא האדום, הצבא של ברית המועצות. הוא לא אכל, אבל לא סיפר לאף אחד מסביב שהוא צם. גם את הסעודה המפסקת שלפני יום כיפור אכלנו בסתר, בודקים שוב ושוב שהחלונות סגורים היטב".
ואז לנה עצרה, והסתכלה שוב מסביב, על כיכר דיזנגוף המלאה. "את מבינה למה אני מתרגשת? בשבילי, מגיל צעיר, חגים זה סוד. תמיד מתחבאים מאחורי חלונות מוגפים ודלתות נעולות. ופתאום, אני רואה את יום כיפור יוצא החוצה, לרחוב, למקום ההומה ביותר, לכיכר העיר. לא רק שלא צריך להסתתר, אלא אפשר לחגוג בגלוי, עם כולם, בלי לפחד".
