1


אני לא יודעת מה העיר אותי. החדר שלי היה שקט ושלֵו, אחרי שאמש נרגעו הרוחות המייללות מהסופה הרצינית הראשונה של השנה. התגלגלתי הצידה ומצמצתי.
עיניים ירוקות, מבהיקות כמו טל הבוקר, בהו בי. עיניים מוכרות איכשהו, אך עמומות בהשוואה לאלה שאהבתי.
דוסון.
הצמדתי את השמיכה לחזה שלי והתיישבתי באיטיות, כשאני מסיטה את השיער המבולגן מפניי. אולי עדיין ישנתי, אחרת לא היה לי שום מושג למה דוסון, אחיו התאום של הבחור שבו הייתי מאוהבת נואשות, וכנראה גם באופן בלתי שפוי בעליל, ישב על קצה המיטה שלי.
"אממ, האם... האם הכול בסדר?" כחכחתי בגרוני, אך המילים יצאו מחוספסות, כאילו ניסיתי להישמע סקסית, אבל נכשלתי קשות. הצרחות שבקעו מגרוני בתקופה שבה מר מייקלס, החבר המטורף של אימי, כלא אותי בכלוב במחסן ניכרו בקולי גם אחרי שבוע.
דוסון השפיל את מבטו. ריסים עבים ושחורים נפרשו מעל קצות לחייו הזוויתיות והגבוהות, שהיו חיוורות להחריד. אחרי כל מה שקרה בתקופה האחרונה, הבנתי שדוסון היה 'סחורה פגומה'.
הצצתי בשעון. השעה הייתה כמעט שש בבוקר. "איך נכנסת לכאן?"
"הכנסתי את עצמי. אימא שלך לא בבית."
אם היה מדובר בכל אחד אחר, הייתי נלחצת בטירוף, אבל לא חששתי מדוסון. "כן, היא נתקעה בשלג בווינצ'סטר."
הוא הנהן. "לא הצלחתי להירדם. לא ישנתי."
"בכלל לא?"
"לא. וזה משפיע על דִי ועל דיימון." הוא פשוט בהה בי, כאילו התחנן שאבין את מה שהוא לא יכול היה לומר מפורשות.
ככל שחלפו הימים מאז שדוסון נמלט מכלא לוקסן, השלישייה — לעזאזל, כולם — היו לחוצים ומתוחים מכך שאנשי משרד הביטחון יופיעו. די עדיין ניסתה לעכל את המוות של אדם, החבר שלה, ואת הופעתו מחדש של אחיה האהוב. דיימון ניסה לתמוך באֵחיו ולהשגיח עליהם, ועל אף שלוחמים מיומנים עדיין לא פרצו לבתים שלנו, איש מאיתנו לא היה רגוע.
הכול היה קל מדי, מה שלרוב היה סימן רע.
לפעמים... לפעמים הרגשתי כאילו נפרשה בפנינו מלכודת, וקפצנו ישר לתוכה.
"מה עשית?" שאלתי.
"יצאתי להליכה בסביבה," הוא הציץ מבעד לחלון. "מעולם לא חשבתי שאחזור לפה."
הדברים שדוסון נאלץ לעבור ולעשות היו איומים מכדי שאחשוב עליהם. כאב עמוק פילח את החזה שלי. ניסיתי לא לחשוב על כך, כי כשעשיתי זאת, חשבתי על כך שדיימון היה יכול להיקלע לאותו מצב, ולא יכולתי לשאת את המחשבה הזאת.
אבל דוסון... הוא היה זקוק לתמיכה. הזדקפתי וכרכתי את אצבעותיי סביב המשקל המוכר של שרשרת הבזלת השחורה שלי. "אתה רוצה לדבר על זה?"
הוא נענע בראשו, וכמה קווצות שיער הסתירו את עיניו. שערו היה ארוך יותר משל דיימון — מתולתל יותר — וככל הנראה זקוק לתספורת. דוסון ודיימון היו זהים, אבל כעת, הם לא נראו דומים כלל, ולא רק בגלל השיער.
"את מזכירה לי אותה — את בת'."
לא היה לי מושג מה לענות. אם הוא אהב אותה אפילו חצי ממה שאני אוהבת את דיימון... "אתה יודע שהיא חיה. ראיתי אותה."
המבט של דוסון פגש את שלי. באר של עצב וסודות הסתתרה שם במעמקים. "אני יודע, אבל היא השתנתה." הוא השתהה, מנמיך את ראשו. אותה קווצת שיער שתמיד צנחה על המצח של דיימון, השתפלה על פניו. "את... אוהבת את אחי?"
החזה שלי כאב למשמע קולו חסר החיים, כאילו שהוא לא ציפה שוב לאהוב, כאילו שהוא כבר לא מאמין יותר באהבה. "כן."
"אני מצטער."
נרתעתי, מאבדת את האחיזה על השמיכה, שנשמטה למטה. "למה אתה מתנצל?"
דוסון הרים את ראשו ושחרר אנחה כבדה. ואז הוא זז במהירות רבה יותר ממה שחשבתי שהוא מסוגל, ואצבעותיו נגעו בעורי — מעל לסימנים הוורודים בהירים שהקיפו את מפרקי ידיי כתוצאה מהקרב נגד האזיקים.
שנאתי את הסימנים הללו, וייחלתי ליום שבו הם ידהו סופית. בכל פעם שראיתי אותם, נזכרתי בכאב שגרמה אבן השוהם, כשנצמדה לעורי. היה מסובך מספיק להסביר לאימא למה הקול שלי צרוד כל־כך, שלא לדבר על הופעתו המחודשת של דוסון. המבט על פניה, כשהיא ראתה את דוסון עם דיימון לפני סופת השלג, היה משעשע למדי, על אף שהיא נראתה שמחה ש'האח האובד' חזר הביתה. הייתי צריכה להחביא את התזכורות האלה מתחת לחולצות עם שרוולים ארוכים. במהלך החודשים הקרים זה הצליח, אבל לא היה לי שום מושג איך אסתיר אותן בקיץ.
"לבת' היו סימנים כאלה כשראיתי אותה," אמר דוסון בשקט, מושך את ידו לאחור. "היא הצטיינה בלברוח משם, אבל הם תפסו אותה בכל פעם מחדש. תמיד היו לה את הסימנים האלה, אבל בדרך כלל, סביב הצוואר."
בחילה עלתה בי. סביב הצוואר? לא יכולתי... "האם... האם הצלחת לראות את בת' לעיתים קרובות?" ידעתי שלפחות פגישה אחת שלהם זכתה לאישור במהלך הזמן שבו הם היו כלואים במתקן של משרד הביטחון.
"אני לא יודע. איבדתי תחושת זמן. בהתחלה הצלחתי לעקוב אחרי הזמן באמצעות בני האנוש שהם הביאו אליי. הייתי מרפא אותם ואם הם היו... נשארים בחיים, הייתי סופר ארבעה ימים והכול היה משתבש..." הוא חזר לבהות מחוץ לחלון. יכולתי לראות דרך הווילונות הפתוחים את השמיים החשוכים ואת הענפים המכוסים שלג. "הם שנאו שהכול השתבש."
תיארתי לעצמי. אנשי משרד הביטחון — או הדדלוס, הקבוצה שאמורה הייתה להיות חלק ממשרד הביטחון — השתמשו בבני הלוקסן כדי שהם יהפכו בני אנוש למוטנטים. לפעמים זה הצליח.
לפעמים זה לא הצליח.
הסתכלתי על דוסון, מנסה להיזכר מה דיימון ודי סיפרו עליו. לדבריהם, דוסון היה הבחור הנחמד, המצחיק והמקסים — הגרסה הגברית של די, שונה לחלוטין מאחיו. אבל הדוסון הזה היה שונה. הוא היה קודר ומרוחק. לא רק שהוא לא דיבר עם אחיו, עד כמה שידעתי, הוא גם לא אמר מילה לאיש לגבי מה שאירע לו. מת'יו, האפוטרופוס הלא רשמי שלהם, חשב שעדיף לא ללחוץ עליו.
דוסון אפילו לא סיפר לאיש איך הוא נמלט. חשדתי שד"ר מייקלס — בן הזונה השקרן והמלשן - הוביל אותנו במרדף שווא אחר דוסון כדי שיהיה לו מספיק זמן לברוח ואז הוא "שחרר" את דוסון. זאת הייתה האפשרות הכי הגיונית.
הניחוש האחר שלי היה הרבה יותר אפל וגם הרבה יותר מרושע.
דוסון העיף מבט לעבר ידיו. "דיימון... גם הוא אוהב אותך?"
מצמצתי, וחזרתי להווה. "כן. אני חושבת שכן."
"הוא אמר לך את זה?"
לא במילים. "הוא לא אמר את זה ממש. אבל אני חושבת שכן."
"הוא צריך להגיד לך. כל יום." דוסון הטה את ראשו לאחור ועצם את עיניו. "כל־כך הרבה זמן לא ראיתי שלג," הוא אמר בכמיהה.
פיהקתי והצצתי לעבר החלון. סופת השלג, שכולם ניבאו את בואה, פגעה בחלק הקטן הזה של העולם והתעללה במחוז גרנט במהלך כל סוף השבוע. הלימודים בוטלו ביום שני, ואתמול בלילה הודיעו בחדשות שגם בסוף השבוע הזה ייאלצו להמשיך לחלץ אנשים מהשלג. העיתוי של הסופה לא היה יכול להיות מוצלח יותר. לפחות ככה קיבלנו שבוע שלם כדי להבין מה, לעזאזל, אנחנו הולכים לעשות עם דוסון.
זה לא שהוא היה יכול להופיע פתאום חזרה בבית הספר, כאילו כלום לא קרה.
"אף פעם לא ראיתי כל־כך הרבה שלג," אמרתי. הגעתי מצפון פלורידה, והיו לנו שם כמה סופות קרח חריגות, אבל מעולם לא זכינו לחומר הלבן והאוורירי.
חיוך קטן ועצוב הופיע על שפתיו. "כשהשמש תעלה, זה יהיה יפהפה. את תראי."
ללא ספק. הכול יהיה מכוסה לבן. דוסון קפץ על רגליו ולפתע הופיע בצד השני של החדר. כעבור שנייה הרגשתי עקצוץ של חום לאורך צווארי וקצב פעימות הלב שלי הואץ. הוא הסב את מבטו. "האח שלי מגיע."
לא עברו עשר שניות, ודיימון עמד בפתח חדר השינה שלי. שערות מבולגנות משינה, מכנסי פיג'מת פלנל מקומטים. ללא חולצה. בחוץ היה שלג בעומק של יותר ממטר והוא עמד פה חצי עירום.
כמעט גלגלתי את עיניי, אבל זה היה דורש ממני להתיק את מבטי מהחזה שלו... ומהבטן שלו. הוא היה צריך להתלבש ככה לעיתים קרובות יותר.
המבט של דיימון עבר בין אחיו לביני, ובחזרה לאחיו. "אתם עושים פה מסיבת פיג'מות? ואני לא מוזמן?" אחיו חלף על פניו בשקט ונעלם אל המסדרון. כעבור כמה שניות שמעתי את דלת הכניסה נסגרת.
"אוקיי," דיימון נאנח. "ככה נראים החיים שלי בימים האחרונים."
ליבי יצא אליו. "אני מצטערת."
הוא ניגש לעבר המיטה, כשראשו מוטה הצידה. "אני רוצה לדעת מה אח שלי עשה בחדר השינה שלך."
"הוא לא הצליח להירדם." הסתכלתי עליו, מתכופף ומושך את השמיכה מהמיטה. מבלי להיות מודעת לכך, החזקתי בה. דיימון משך פעם נוספת והרפיתי. "הוא אמר שזה מפריע לכולכם."
דיימון החליק מתחת לשמיכה ונשכב בטבעיות על צידו מולי. "הוא לא מפריע לנו."
המיטה הייתה קטנה מדי עבורו. לפני שבעה חודשים — לעזאזל, לפני ארבעה חודשים — הייתי נקרעת מצחוק אם מישהו היה אומר לי שהבחור הכי שווה והכי זעפן בבית הספר יימצא במיטה שלי. אבל הרבה דברים השתנו מאז. לפני שבעה חודשים אפילו לא האמנתי בחייזרים.
"אני יודעת," אמרתי, וגם אני נשכבתי על הצד. מבטי נדד מעצמות לחייו הרחבות אל שפתו העליונה המלאה ועיניו הירוקות־בוהקות המופלאות. דיימון היה יפהפה, אך דוקרני כמו קקטוס. היינו צריכים לעבור הרבה עד שהגענו לנקודה שבה הצלחנו להימצא באותו החדר, מבלי להיתקף בדחפים רצחניים.
דיימון היה צריך להוכיח שהרגשות שלו כלפיי אמיתיים והוא עשה זאת... סוף סוף. כשנפגשנו לראשונה הוא לא היה הבן אדם הכי נחמד בעולם, והוא ממש היה צריך לפצות על כך. אימא שלי לא גידלה פראיירית. "הוא אמר שאני מזכירה לו את בת'."
הגבות של דיימון צנחו. גלגלתי את עיניי. "לא במובן שאתה חושב עליו."
"למען האמת. עד כמה שאני אוהב את אח שלי, אני לא בטוח מה אני מרגיש לגבי זה שהוא מבלה בחדר השינה שלך." הוא הושיט זרוע גברית והשתמש באצבעותיו כדי להסיט כמה שערות מהלחי שלי ולסדר אותן מאחורי אוזניי. הצטמררתי והוא חייך. "אני מרגיש כאילו אני צריך לסמן את הטריטוריה שלי."
"תסתום."
"אהה, אני אוהב את זה כשאת נעשית שתלטנית. זה סקסי."
"אתה מקרה אבוד."
דיימון התקרב קצת, לוחץ את ירכו כנגד שלי. "אני שמח שאימא שלך לכודה בשלג איפשהו."
זקרתי גבה. "למה?"
הוא משך בכתפו. "אני בספק אם היא הייתה מרוצה ממה שקורה פה."
"היא לא."
עוד קצת תזוזות והגופים שלנו נצמדו. החום שתמיד בקע מגופו הציף את שלי. "אימא שלך אמרה משהו לגבי ויל?"
קרח כיסה את איבריי. חזרה למציאות — מציאות מפחידה ובלתי צפויה שבה שום דבר הוא לא כפי שהוא נראה. בעיקר מר מייקלס. "רק מה שהיא אמרה בשבוע שעבר, שהוא יוצא מהעיר לאיזה כנס וביקור משפחתי, ושנינו יודעים שמדובר בשקר."
"הוא כנראה תכנן את זה מראש כדי שאיש לא יתהה למה הוא נעלם."
הוא היה צריך להיעלם, כי אם המוטציה המואצת פעלה באיזו שהיא רמה, הוא יצטרך פסק זמן מהכול. "אתה חושב שהוא יחזור?"
הוא ליטף את הלחי שלי כשאמר, "רק אם הוא מטורף."
לא באמת, חשבתי בעודי עוצמת את עיניי. דיימון לא רצה לרפא את ויל, אבל אילצו אותו לעשות את זה. הריפוי לא הספיק כדי לשנות אותו ברמה התאית, כי הפצע של ויל לא היה קטלני. אז או שהמוטציה שלו תחזיק מעמד או שהיא תדעך. ואם היא תדעך, ויל יחזור. אני מהמרת על זה. למרות המזימות שהוא רקח נגד משרד הביטחון למען האינטרסים שלו, העובדה שהוא ידע שדיימון הוא זה שגרם לי למוטציה הייתה בעלת חשיבות מכרעת עבור משרד הביטחון, אז הם ייאלצו לקחת אותו חזרה. הוא היווה עבורנו בעיה — בעיה ענקית.
חיכינו לראות מה יקרה.
פקחתי את עיניי וגיליתי שדיימון לא הסיר ממני את מבטו. "לגבי דוסון..."
"אני לא יודע מה לעשות," הוא הודה, מעביר את כף ידו במורד צווארי, מעל החזה שלי. הנשימה שלי נעתקה. "הוא לא מדבר איתי והוא כמעט לא מדבר עם די. רוב הזמן הוא סגור בחדר השינה שלו, או שהוא יוצא לשוטט ביער. אני עוקב אחריו והוא יודע את זה." הידיים של דיימון מצאו את דרכן אל האגן שלי ונותרו שם. "אבל הוא—"
"הוא צריך זמן, נכון?" נישקתי את קצה אפו והתרחקתי. "הוא עבר המון, דיימון."
אצבעותיו התהדקו. "אני יודע. בכל מקרה..." דיימון זז מהר כל־כך עד שלא שמתי לב למעשיו. הוא גלגל אותי על הגב וריחף מעליי כשידיו צמודות לצידי פניי. "התרשלתי במילוי החובות שלי."
ופשוט ככה, כל מה שקרה, כל הדאגות, הפחדים והשאלות הלא פתורות דעכו מעצמם. לדיימון הייתה השפעה כזאת עליי. בהיתי בו, מתקשה לנשום. לא הייתי בטוחה במאה אחוז מה כללו 'החובות' המדוברים, אבל יכולתי לדמיין בקלות במה מדובר.
"עבר הרבה זמן מאז שהייתי איתך." הוא הצמיד את שפתיו אל הרקה הימנית שלי ואז אל השמאלית. "אבל זה לא אומר שלא חשבתי עלייך."
הלב שלי קיפץ לגרון. "אני יודעת שהיית עסוק."
"באמת?" שפתיו שוטטו מעל לגבה שלי. כשהנהנתי, הוא זז, עד שרוב משקלו נתמך על ידי מרפקו. הוא תפס את הסנטר שלי בידו הפנויה והטה את ראשי לאחור. עיניו חיפשו את שלי. "איך את מתמודדת?"
השתמשתי בכל גרם של שליטה עצמית שהייתה לי והתמקדתי בדבריו. "אני מתמודדת. אתה לא צריך לדאוג לגביי."
הוא נראה ספקני. "הקול שלך..."
נרתעתי וכחכחתי שוב בגרוני. "משתפר."
עיניו נעשו כהות יותר כשהוא העביר את אגודלו על הלסת שלי. "לא מספיק, אבל זה מתחיל למצוא חן בעיניי."
חייכתי. "באמת?"
דיימון הנהן והצמיד את שפתיו לשלי. הנשיקה הייתה מתוקה ורכה ואני הרגשתי אותה בכל הווייתי. "זה די סקסי." פיו היה שוב על פי, כשהפעם הנשיקה הייתה עמוקה יותר וארוכה יותר. "כל עניין הצרידות, אבל הלוואי ש—"
"אל תעשה את זה." הנחתי את ידיי על לחייו. "אני בסדר. ויש לנו מספיק דברים לדאוג לגביהם מלבד מיתרי הקול שלי. אם מסתכלים על התמונה הכוללת, הם בתחתית סדר העדיפות."
הגבה שלו התעקלה. וואו, באמת נשמעתי מבוגרת להפליא. צחקקתי למראה ההבעה שלו, ובכך הרסתי את הבגרות החדשה המתרקמת שלי. "התגעגעתי אליך," הודיתי.
"אני יודע. את לא יכולה לחיות בלעדיי."
"בוא לא נגזים."
"פשוט תודי בזה."
"שוב אתה עושה את זה. האגו שלך מפריע," התגריתי בו.
שפתיו מצאו את החלק התחתון של הלסת שלי. "מפריע למה?"
"להיות החבילה המושלמת."
הוא נחר בבוז. "בואי, יש לי את החבילה הכי—"
"אל תהיה מגעיל." הצטמררתי, על אף שהוא נישק את הצוואר שלי, וזה היה לא פחות ממושלם.
אני לעולם לא אגיד לו את זה, אבל מלבד ה... צד העוקצני שבו, שהרים את ראשו המכוער מפעם לפעם, הוא היה הדבר הכי קרוב למושלם שפגשתי.
בגיחוך ידעני שגרם לי להתפתל, הוא החליק את ידו במורד זרועי, לעבר מותניי, ותפס את הירך שלי, מצמיד את רגלי לירכו. "יש לך מוח כזה מלוכלך, התכוונתי לומר שאני מושלם בכל מה שחשוב."
צחקתי וחיבקתי אותו. "ברור. אתה תמים לגמרי."
"אהה, מעולם לא טענתי שאני עד כדי כך נחמד." החלק התחתון של גופו נצמד לשלי ונשמתי בחדות. "אני יותר—"
"שובב?" הצמדתי את פניי אל צווארו ונשמתי עמוקות.
הוא תמיד הדיף ריח של טבע, כמו של עלים טריים ותבלינים. "כן, אני יודעת, אבל אתה נחמד מתחת לשובבות הזאת. בגלל זה אני אוהבת אותך."
צמרמורת חלפה בגופו ואז דיימון קפא במקום. פעימת לב מגומגמת חלפה והוא התגלגל על צידו, מחבק אותי בחוזקה בזרועותיו. חזק כל־כך עד שהייתי צריכה להתפתל קצת כדי להרים את ראשי.
"דיימון?"
"זה בסדר," הוא אמר בקול עבה ונישק את המצח שלי. "אני בסדר. זה... עדיין מוקדם. אין בית ספר או אימא שחוזרת הביתה וקוראת לך בשם המלא שלך. אנחנו יכולים להעמיד פנים לזמן קצר שהטירוף לא מחכה לנו. אנחנו יכולים לישון עד מאוחר, כמו מתבגרים רגילים."
כמו מתבגרים רגילים. "אני אוהבת את הרעיון הזה."
"גם אני."
"אני יותר," מלמלתי, מתכרבלת כנגדו עד שהפכנו ליחידה אחת. יכולתי לחוש את ליבו הפועם בקצב אחיד עם שלי. מושלם. זה מה שהיינו זקוקים לו — רגעים שקטים של נורמליות שבהם היינו רק דיימון ואני.
החלון, שהשקיף על החצר הקדמית, התנפץ כשמשהו גדול ולבן התרסק דרכו, מטיח גושי זכוכית ושלג על הרצפה.
הצרחה המבוהלת שלי נקטעה כשדיימון התגלגל וקפץ על רגליו. הוא נכנס מייד לדמות הלוקסן האמיתית שלו, הופך לצורה אנושית של אור שזרח בבוהק רב כל־כך, עד שיכולתי רק לבהות בו ללא יותר מכמה שניות יקרות מפז.
לעזאזל, קולו של דיימון נשמע בתוך ראשי.
כיוון שדיימון לא השתולל כמו חיה פראית, התרוממתי על ברכיי והצצתי מעבר לקצה המיטה.
"לעזאזל," אמרתי בקול.
הרגע היקר מפז שלנו, שבו התנהגנו כמו צמד מתבגרים רגילים, הסתיים עם גופה שרועה על רצפת חדר השינה שלי.