“בעיירה קטנה בלואיזיאנה בשם מולרד חיים שחורים בהירים, כל כך בהירים עד שהם יכולים להיחשב לבנים. כל כך בהירים, עד שיש ביניהם גם ג'ינג'ים כחולי עיניים ומנומשים. דירוג החשיבות של התושבים היא הבהירות, אבל מדובר בשנות בשלושים של המאה שעברה, משום כך הם יושבים בהכנעה ביציע של הקולנוע, הם נכנסים למוזיאון בדלת המיועדת לצבעוניים ובימים המתאימים ועובדים אך ורק בעבודות של צבעוניים כיאה וכיאות.

אביהן הבהיר של התאומות דזירה וסטלה נרצח על ידי לבנים משום שחרג מעט ממעמדו ולא התנהג בהרכנת ראש ובענווה הנדרשת ממי שיש בדמו שמץ של דם כהה, גם אם צבע עורו שמנתי.
בגיל שש עשרה מחליטות התאומות לברוח מהבית אל ניו אורלינס, בעיקר משום שהן נאלצות לנטוש את התיכון ולנקות בתים של לבנים עשירים.

התאומות הזהות הבלתי נפרדות נפרדות לבסוף, מפני שלמרות הדימיון המובהק הן שונות מאוד זו מזו. האחת, דזירה, נישאת לגבר שחור בצבע שחור כחול, כלומר, על פי מדד השחורים הוא הרבה מעל צבע קפה או קרמל, אבל הרבה הרבה מתחת להם בדרגת החשיבות. ולמרות שהוא משכיל, וגם היא כבר לא רק מנקה בתים, הוא נעשה בעל מתעלל. השנייה, סטלה, פולשת לעולם הלבנים ברמייה מנתקת קשר עם אחותה ואמה ונעלמת.

כל פרק בספר מכוון את הזרקור לדמות אחרת ומכיוון שכל הגיבורים שחורי עוד במידה זו או אחרת, בכל פעם שיש דמות לבנה היא מתוארת כך. "פקידה לבנה", "מוזג לבן", כאילו המיינסטרים הוא כהה והלבנים יוצאי דופן, ממש הפוך משפת רוב הספרים, אפילו כשהם נכתבים על ידי לא לבנים.

הספר כתוב נהדר, הוא פיוטי במידה והדמויות חיות ורבות פנים, עולמן הפנימי עשיר ומתואר ברגישות רבה. הפגם היחיד שמצאתי בספר הוא היותו נטול הומור. קמצוץ אירוניה יש בו, אבל הוא רציני במידה תהומית.

קשה להמעיט בחשיבותו ובאופן שבו הוא מנתח את חוסר היכולת להתנתק מן ההוויה הצבעונית שאליה מטיל אותך גורלך. כלומר, אתה יכול להוציא את עצמך מהחברה השחורה, אבל אינך יכול להוציא את השחור מתוך המהות שלך, אפילו כשאתה בהיר כמו שוודי.

הסיפור נפרש לאורך שנים והיחס לשחורי עור משתנה בהתאם, אבל אין ספק שעד היום צבע עורך ותווי פניך קובעים את גורלך. כל מי שנחלץ מן הכלא והסורגים שמגדיר צבע עורו שידרג את אישיותו במידה זו או אחרת. בחברה האמריקאית, שהיא החברה הגדולה ביותר המתמודדת עם סוגיות של צבע ומגזר, כדי להיחלץ מאפיון ידוע מראש, עליך ללמוד באוניברסיטה, לעסוק במקצוע של צווארון לבן או להצטרף לכוחות החוק. מה שברור הוא שפרחח לבן, אפילו רד נק, שווה הרבה יותר מאשר פרחח שחור, ופרחח שחור הוא מועמד הרבה יותר ראוי לחטוף כדור משוטר נמהר.

ספר מומלץ ובלתי נשכח.”

“הספר הזה, כמו שרואים על הכריכה שלו, מספר על תאומות, סטלה ודזירה גדלו בעיירה נידחת של שחורים שצבע עורם בהיר מאוד, אבל בשנות השישים של המאה הקודמת, עדיין סימנו שחורים ואסרו עליהם כניסה למקומות מסויימים במרחב הציבורי.
התאומות בורחות מהעיירה בגיל 16, אבל משהו קורה והן מתפצלות, ויום אחד דזירה חוזרת לעיירה עם הבת השחורה שלה, שמתקבלת בחשדנות גזענית על ידי השחורים שלא נראים שחורים.
את הסיפור מספרות לסירוגין דזירה, ג'וד הבת שלה, וסטלה שבשלב די מאוחר מפציעה בסיפור ומספרת את הזווית שלה.
זה סיפור על מרכיבי הזהות, אמיתות ושקרים, סודות והסתרות, לא רק של התאומות אלא של עוד דמויות במרחב, וכמובן על המחיר ההסתרות, ואנרגיית שימור הסוד.
ספר שכתוב טוב ושופך אור על תקופה מעניינת בארצות הברית, ועל מחיר שמירת הסוד.
אני גמעתי אותו.”