אחד־עשר המחזות של נטליה גינצבורג, שכאן מובאים חמישה מתוכם (ששת הנוספים יבואו בכרך הבא), הם הפתעה גם לרבים מאוהביה המובהקים. מקומה של גינצבורג בפסגת הספרות האירופית התקבע בזכות הסיפורת שלה, אך הקריאה במחזות כמו "הריאיון", "תות וקצפת" ואחרים מרתקת ומסעירה לא פחות מן הקריאה ברומאנים־קצרים כמו "ככה זה קרה" או "ולנטינו".
המחזות הללו, שגם הוצגו בהצלחה, הם טקסטים לקריאה לא פחות מהיותם אוצר לבמאים, שכן גינצבורג עושה בהם מה שהיא מצטיינת בו: היא מושיבה מולנו דמות בעלת סיפור חיים וגורמת לה לספר באוזני דמות אחרת 'איך זה קרה'. אגב סיפוריהן גם פורצות הדמויות בדיאלוגים מצחיקים לעילא, כי הן יודעות להביט באירוניה או בשובבות על משוגותיהן ועל תקוותיהן הכבות.
בדייקנות יוצאת־דופן, מאופקת ואפקטיבית, מעלה גינצבורג בכל המחזות שלה בדידות של נשים לא־מנוסות, מבולגנות ואבודות, ואטימות של גברים לא־מודעים. היא מְוודַעַת אותנו לשבריה של זוגיות פרדוקסלית, המהבהבת על הסף. בעולם של גינצבורג גברים זקוקים לנשים ונשים זקוקות לגברים, ואלה וגם אלה מתמרמרים על כך – וגינצבורג מייחדת את כל־כולו של ז'אנר המחזות הקומיים־כביכול שלה למצב הבלתי־אפשרי הזה.