פגישה
היה בה משהו שייחד אותה מן האחרות. הלמות ליבי הניעה אותי להתקרב אליה כמהופנטת, לאט, מהססת, מרוגשת, עד שנעמדתי קרוב אל מול פניה. קפלי הזמן הותירו בה חותמם וחריציה העמוקים העידו על סערות וחורבנות שחוותה בחייה.
ידי, כמו היו לה רצונות משלה, הושטה לפנים ברעדה ונגעה בפניה. על אף שהיו קרים, ואולי משום קרירות האוויר הירושלמי, חמימות נעימה התפשטה בגופי. אצבעותיי ריחפו בחושניות על פניה, כמהות ללמוד אותם כמנסות לפסל ולעצב את דמותם מחדש. סערת חושים ביעבעה בי. לא יכולתי למנוע את החיבור ונישקתי אותה. הטבעתי פניי בשלה ביבבה חרישית, ודמעותינו נמהלו כשותפות לכאב ולגורל המשותף שאיחד אותנו לפתע.
העולם סביבנו נדם. רק היא ואני בהתייחדות מרטטת.
דומה היה ששמעתי אותה לוחשת "מי את?"
לא רציתי להפריע את קדושת המעמד והשבתי בלחש לא קול, "עוברת אורח. מקרה חולף בעולם בזמן המסוים הזה של הבריאה."
היא שתקה.
"התזכרי שהייתי כאן איתך ברגע מיוחד זה?" שאלתי.
היא לא ענתה.
ליטפתי את פניה, הפעם בהכנעה.
"אני יודעת," הוספתי כמנסה להצדיק את שתיקתה, "אינך יכולה להבטיח לי דבר. אולי אני אחת מיני רבות שעמדו כאן לידך והותירו דמעתן על פנייך. ובכל זאת, הייתי רוצה להאמין שאני מיוחדת בשבילך כאן, עכשיו, ברגע זה, כפי שאת בשבילי."
היתה זו שעה של בין הערביים, שעה שבין סוף להתחלה, שעה של היסוסים אם לעזוב או להישאר, רגע לפני שהיום מוותר ללילה.
דקות אחרונות של שקיעה הותירו סומק מבוייש על לחייה. ידעתי שהיא תזכור.
נישקתי אותה שוב, מתקשה להיפרד, מנסה לשרטט את פניה בזכרוני, התחלתי לצעוד לאחור בצעדים קטנים ואיטיים.
ככל שהתרחקתי, הלכה דמותה ונטשטשה בעיניי עד שהיא נבלעה ליחידה אחת עם שאר אבני הכותל.
גלגוליו של אוטו לחם
זה היה ייעודו. אף אחד לא הבטיח לו הרים וגבעות, לא הצלחות גדולות ולא מעשי גבורה. נועדו לו חיים פשוטים ללא שום פנטזיות או שאיפות. אף אחד גם לא התכוון שהוא יהיה שחקן ראשי ברצף של השתלשלות ארועיי ביש גדא. כל שלמד בחייו הצטמצם בהובלת לחמים מן המאפיה אל החנויות. בימים לוהטים או בסופות גשמים, הוא עשה מלאכתו נאמנה. יומו התחיל בכחכוך גרונו של מנוע עייף, וחבטת כף יד אלימה הייתה מנערת אותו מחלומות הלילה. כל שאיפתו הייתה לסיים את הסיבוב הרגיל שלו ולחזור הביתה. כחייל היה מוכן לצאת אל המערכה היומית שלו בארבע בבוקר, והיה שב אל דום מנוע ואל העצלות כשהעולם רק התחיל להתעורר.
גם למראהו הייתה תדמית משעממת אשר הגיל וההזנחה לא החמיאו לה. גוף מתכתי אפור, אטום וחסר חלונות ושתי דלתות גדולות בחלקו האחורי שהיו נפתחות בחריקת חיכוך ברזל בברזל ומגלות לוע חלול ומכוער. המנוע, שהיה ממוקם בין שני הכיסאות הקדמיים, התנשא כדבשת בתוך הרכב עם כיפת ברזל אפורה ומגושמת. רכב מסחרי חסר חן וחסר אופי שכל תפקידו היה לשאת ולשרת.
הזעזוע בחייו התרחש כשבעלותו הועברה לזוג צעיר חסר גבולות ומעצורים. הוא מבחינתו כבר היה מוכן לתקופת הגימלאות, אך הם היו רק בתחילת דרכם, תוססים, חסרי מנוחה ובעלי רעיונות נועזים. מוני ובטי שיבשו את כל תוכניותיו. הם השתלטו על גופו ובזזו את עתידו.
אחת הבעיות הגדולות שעמדה בפניהם הייתה חוסר תקשור. הדרך היחידה שיכול היה להתלונן או להסביר להם למה הוא מתכוון, הייתה בשליחת אותות ורמזים. פה מתחילה מסכת ההתעוללויות ההדדית ביניהם.
כשפגשתי בו באחד מבתי האבות למכוניות ישנות, הוא סיפר לי את קורותיו:
"זה התחיל בתכניתם הפרועה לנסוע מתל אביב לאילת," פתח. "לא הייתי רגיל במסעות ארוכים. הכושר הביצועי שלי היה מוגבל לפעולות שגרה זוטריות, ולכן נדהמתי כשהם העמיסו עליי כבודה נכבדה של ציוד מחנאות ואוכל למסע ממושך בכמויות מופרזות. בנוסף, הם לקחו
איתם עוד שני נספחים, משהו כמו קרובי משפחה או למה שהם מכנים 'אחים'.
עוד באותו בוקר כשיצאנו לדרך, ידעתי שאני מסובך וגמרתי אומר בליבי שלאילת הם לא יגיעו. בלב כבד יצאתי לדרך שלא היה לי בה כל עניין, למסע שלא רציתי להשתתף בו וללא מוכנות נפשית או פיזית כלשהי.
מאחר שצינור הפליטה שלי היה קצר מדי, ובשל המאמץ הרב, הגזים הלהיטו את תחתית בטני. דווקא במקום ההוא היו מונחים על קרקעיתי תפוחי אדמה שנועדו לתפריט העיקרי במסע שלהם. ריח תפוחי האדמה האפויים המהול בריח עשן של מדורה, גרם ליושבי כבודתי לעצור ולחקור את הפשר.
'קרטושקס!' צחקה בטי. 'יש לנו קרטושקס מוכנים לאכילה!'
"כבר היינו באמצע המדבר," המשיך אוטו לחם. "הם אמרו שאנחנו בדימונה. החום חנק אותי. לא יכולתי לנשום. מוני ירד לקנות שתייה ולא הבחין שמישהו השליך בקבוק זכוכית ריק בקרבתי, שהתנפץ על הכביש. רעיון מרושע הבזיק בי. הרי כבר החלטתי שאיני מוכן להמשיך ולשרך דרכיי בתנאי המדבר הקשים, וברגע שהתחלנו לזוז, סטיתי קמעה מן המסלול ודרסתי את הבקבוק. החור בגלגל לא כל כך כאב, אבל לפחות קיבלתי עוד פסק זמן למנוחה עד שמוני יחליף לרזרבי שלי.
בינתיים התוכניות השתנו משום שמוני בחר להמשיך לעיר אחרת כדי לתקן את התקר בגלגל. נאנקתי וגנחתי מהחום הגובר. הייתי על סף עילפון. הר געש לוהט התעצם במעיי ומימיי החלו לרתוח. מוני עצר ופתח את מכסה הרדיאטור שהיה ממוקם בין שני הכיסאות הקדמיים. ברגע שמכסה הרדיאטור הוסר, השבתתי את מנועי ומימיי הרותחים הותזו עליו. באמת לא התכוונתי שיקרה לו משהו רציני, אבל לא הייתה לי שליטה. מוני קיבל כוויות קשות בזרועו, וכשבטי שפכה עליו מים קרים, התקלף עור ידו השמאלית והוסר כקליפה דקה. הוא איבד את יכולת הנהיגה, ובטי לקחה פיקוד. היא שפכה מים לתוך הרדיאטור כדי שיתקרר, אבל המכסה שעף מעוצמת פריצת המים הרותחים לא נמצא. מוני מצא פיתרון מאולתר. הוא עטף אבן בסמרטוט ולחץ לפיתחו של הרדיאטור כדי שהמים לא יפרצו ממנו. שוב המסע קיבל תפנית. צריך למצוא בית חולים לעזרה ראשונה. אבל בית החולים היה במרחק של שעות ארוכות מאיתנו.
החייל שיצא מן הרכב הצבאי סמוך לידינו אמר שהמקום הקרוב ביותר לקבלת עזרה רפואית נמצא במרפאה הצבאית שליד היישוב עין-יהב. בכל זאת הייתה בי מידת הרחמים כלפי מוני, ובכוחות מחודשים הצלחתי להגיע למרפאה. מוני יצא מן המרפאה חבוש לכל אורך זרועו. הטיפול היה ארעי, וצריך היה להגיע לבית חולים ממוסד. בטי התיישבה ליד ההגה כשכבר התחיל להחשיך. שני האחים לא דיברו כל אותה העת. הם היו המומים מרצף ההתרחשויות ושתקו. מדי פעם בטי נעצרה בצד הדרך כדי להוסיף מים לרדיאטור, שאיבד נוזלים בהדרגה.
איני יודע איך זה קרה, אבל בגילי המתקדם מאבדים גם את כושר הראייה.
האורות שלי היו מעומעמים במיוחד ולא ראיתי עדר כבשים שחצה את הכביש באמצע המדבר בלילה. גם בטי לא ראתה, וחבטה עזה בחזיתי בלמה אותי בפתאומיות.
כבשה תמימה התגלגלה על הכביש מן החבטה, אך הצליחה לקום ולברוח. הרגשתי את מעיי מתהפכים בי, אך בטי לא התעכבה כדי לבדוק אותי. היא המשיכה בדבקותה בנהיגה כדי להגיע לבית החולים
בבאר-שבע כמה שיותר מהר.
כשחזרנו הביתה, קיבלתי חופשת מחלה. החבטה בכבשה גרמה לשקע עמוק בחזית גופי, והייתי צריך לעבור שיפוצים קוסמטיים. מוני המעיט לנהוג בי ונהניתי מן השלווה. יום אחד שמעתי אותם מדברים על שינוי מקום מגוריהם לטבריה משום שמוני קיבל עבודה בצפון.
'נעביר הכול עם הטרנטה,' אמרה בטי.
'רק שלא יתפגר לנו,' ענה מוני.
לא נעלבתי. מה כבר הצעירים הללו מבינים? אני סתם תרח זקן, אבל גם לי יש רגשות. נכון, אני לא מה שהייתי פעם, וזה כבר זמן מה שהתחלתי להרגיש מיחושי פרקים, במיוחד בצד שמאל. ידעתי שבגילי עלולות להתפתח תופעות כמו ארטרייטיס. ניסיתי לאותת להם שמשהו איתי לא בסדר, והשמעתי דפיקות קולניות בצד שממנו באו הכאבים. מוני לקח אותי למוסך, אך אמרו לו שלא נמצאו שום סימפטומים מדאיגים.
למוחרת בבוקר התחיל מסע ייסורים נוסף. העמיסו עליי תכולת דירה ללא התחשבות. קופסאות קרטונים, ריהוט וחפצים שונים. פעמיים עשינו את הדרך לטבריה כדי להעביר את תכולת הדירה. בפעם השלישית מוני הציע שזאת הזדמנות לקחת גם את אמו, אביו ואחיו. זה כבר היה מעל לכוחותיי. בדרך בחזרה בוואדי ערה, שבקתי. לא יכולתי לשאת יותר את הכאבים בצד שמאל ושיחררתי את הגלגל הקידמי. הרגשתי שאני מאבד שיווי משקל. הגלגל עקף אותי והמשיך להתגלגל לפניי במורד הכביש. לבסוף איבדתי שליטה והתהפכתי לתוך התעלה שבצד הכביש. היינו הפוכים על הצד, וחשבתי שזה הסוף שלי. מוני תלש את השימשה הקידמית כדי לצאת משום שדלת הנהג היתה עם הפנים למטה. הוא שלף את אימו, אביו ואחיו ולבסוף הוציא גם את בטי שנפצעה בראשה מהמצבר שהיה באיזור המנוע בין שני הכיסאות הקידמיים.
זאת לא היתה אשמתי. נתתי להם סימנים ואזהרות, איתותי חולשה וזיקנה, אך הם התעלמו. הצטערתי על מצבה של בטי שהוזעקה לבית החולים, ורווח לי לדעת שהפציעה היתה קלה."
אוטו לחם נאנח, ומחה טיפות אדים שהצטברו על זגוגיתו.
"לאחר כל הקורות הללו," המשיך בקול עייף, "אספו אותי ברכב חילוץ. מוני נתן לי טיפול קוסמטי מקיף כי הוא ובטי החליטו שעשיתי להם מספיק צרות והגיע הזמן להיפטר ממני. הם נתנו לי חזות חדשה וצעירה ומכרו אותי לאיש זקן שלקח אותי כל יום לים לדוג דגים. זאת הייתה התקופה המאושרת בחיי," מלמל.
הוא נאנח אנחה עמוקה ועצם את פנסיו.
אבל לסיפור הזה היה המשך. על פי התיאוריה של תגובות שרשרת, קורותיו המשיכו להכות גלים ולגרום להשתלשלויות ולארועים נוספים. בעיקבות התאונה בוואדי ערה, המשטרה הגישה כתב אישום נגד מוני ובטי על נהיגה רשלנית.
הם הגיעו אל בית המשפט בחדרה על הווספה שקנו במקום אוטו לחם. השופט פסק להם קנס של מאתיים לירות, ונתן להם את תיק התביעה כדי שירדו לשלם בקופה למטה. מוני ובטי ירדו במדרגות לקומה התחתונה, אך שום קופה או אשנב לא נראו שם. הדבר היחיד שנראה לפניהם היו שתי דלתות גדולות ומוארות לפתחו של הרחוב.
הם הביטו זה על זו בחיוך המעיד על מזימה בהתהוותה, והמשיכו החוצה, כשהם לוקחים איתם את תיק בית המשפט על תכולתו.
לגביהם, לאחר כל תלאותיהם עם אוטו לחם והעלויות הכבדות בגין השיפוצים והניתוחים הפלסטיים, זו הייתה ענישה על ענישה בלתי מוצדקת.
על אף הגשם שנספג בבגדיהם, הם צחקו כל אותה הדרך ברכיבה על הווספה שלהם עד שנעצרו על גשר הירקון. הם החליטו שזה המקום המתאים ביותר לסגור חשבונות אחת ולתמיד עם ביש גדא אוטו לחם. הם עמדו מעל למים השוצפים מפאת כמויות מי הגשם, והשליכו לנהר את תיק בית המשפט. הם המשיכו לעקוב אחריו כשהוא צף לאיטו על פני המים עד ששקע ונעלם מעיניהם.
"ביי ביי אוטו לחם," נופפו בידיהם וניפנפו אותו מחייהם.
