1


אנה פליטווד עמדה ליד החלון במצודה האדירה מימי הביניים, הארמון המלכותי של אקסיוס, והשקיפה על העיר הקטנה שהתרפקה למרגלות ההרים שמתחת, עם בנייני האבן הלבנים שזהרו בשמש והחלונות הנוצצים.
איתאוס. עיר הבירה של אקסיוס, ממלכה קטנה אך יפה בסמוך לגבול הצפוני של יוון.
היא הייתה שמחה לתור קצת את העיר, משום שזו הייתה הפעם הראשונה שיצאה מאנגליה ועזבה את המנזר שבו גדלה, אך לרוע המזל, היא לא הייתה כאן על תקן תיירת.
היא הגיעה לכאן, כדי לפגוש את המלך אדוניס ניקולאידיס, האריה של אקסיוס.
היא נשמה עמוק וניסתה לכבוש את הדחף לשפשף את כפות ידיה המיוזעות על שמלתה האפורה הפשוטה.
מובן שהיא לא הייתה לחוצה. הוא היה בסך הכול מלך. לא סיפור גדול.
אנה פנתה מן החלון.
החדר הגדול בו עמדה היה חדר קבלת האורחים של המלך, עם קירות מאבן חשופה ורצפת אבן. כמה שטיחי משי, מספר שטיחי-קיר עתיקים למראה שהציגו סצנות מקרבות, וזר סחלבים חריג בנוף על שולחן צדדי סמוך לאח הענקית, העידו על ניסיונות מעטים לרכך את הסגפנות.
אך אפילו השמש הבוהקת שזרמה דרך החלון לא הצליחה לרכך את האנרגיה הקשה והגברית-מאוד שבחדר – בארמון כולו, למען האמת – והיא התחילה להבין מדוע אם המנזר ביקשה ממנה להגיע לאקסיוס.
המלך היה זקוק למישהי שתשמש מלווה לבתו הצעירה, ובתור הסנדקית של המלך, אם המנזר החליטה לקבל על עצמה את מציאת האישה המתאימה. בהמשך, היא החליטה שאנה מושלמת לתפקיד, למרות חוסר הניסיון הברור של אנה בהוראה או עם ילדים. אנה ניסתה להתווכח, כמובן, אך אם המנזר סירבה להקשיב. איכשהו, נקבעה פגישה ואנה מצאה את עצמה על טיסה לאקסיוס, כשמדריך נסיעות עבה – אם המנזר התנזרה מטכנולוגיה – משמש כחומר הקריאה היחידי שלה.
אנה התקרבה בשיטוטיה אל אחד משטיחי-הקיר ובחנה אותו. הוא היה ישן מאוד והציג סצנת קרב מגואלת מדם, אנשים שראשיהם נערפו בחרבות רחבות וחצים שננעצו בראשים דרך מגני פנים של קסדות.
היא תהתה איזה קרב תואר בשטיח זה, מכיוון שההיסטוריה של אקסיוס הייתה רצופה מלחמות והתנגשויות בלתי פוסקות. תרבות צבאית מחמירה, לפי מדריך הנסיעות. בדיוק כמו המלך שלה, לפי כל התיאורים.
אנה הביטה בכיווץ עיניים בדמות שעמדה באמצע זירת הקרב: לוחם ענקי שחבוש באחת מאותן קסדות יווניות עתיקות, שלראשן ציצה זקורה של שיער סוס, זרועותיו הענקיות מורמות מעל ראשו וחרב מסיבית מוחזקת ביניהן. לוחם נוסף שכב לרגליו בזרועות מורמות, ולא היה ברור אם הוא מנסה לעצור את ההתקפה או מתחנן לרחמים.
הדבר הברור היחידי היה שהלוחם הענקי לא יפגין שום רחמים.
רעד של תחושה מבשרת רעות הזדחל במורד גבה של אנה, רעד שממנו התעלמה. כמה טיפשי. מדובר בסך הכול בשטיח-קיר.
היא רכנה לבחון את השטיח מקרוב – ואולי להוכיח לעצמה שהרעד היה מקרה חריג – ואז עיקמה את אפה. הוא הדיף ריח מעופש.
"משהו בהיסטוריה שלנו לא מוצא חן בעינייך?" שאל קול עמוק וקשוח מאחוריה, כמו קרחון שמשתפשף באבן.
ליבה של אנה זינק אל פיה והיא קפאה, כשחלק חייתי פרימיטיבי בה חש בסכנה. היא עשתה משהו לא בסדר? האם היא לא אמורה להיות כאן? האם נגעה במשהו אסור? היא לא שמעה אף אחד נכנס...
דממה השתררה מאחוריה.
היא נשמה עמוק והסתובבה, בלב הולם.
הבזק של פחד אינסטינקטיבי צרוף נורה בה, כי בדרך עלומה, הלוחם הענקי משטיח-הקיר התעורר לחיים ועמד ליד הדלת, במרחק פסיעות אחדות ממנה.
הוא היה גבר ענק שהתנשא לגובה של יותר ממטר ותשעים, עם כתפיים רחבות ושריריות וחזה רחב כפי שתמיד דמיינה שהיו לאטלס, שהיה חזק מספיק לשאת את העולם כולו על גבו. מותניו היו צרים ורגליו ארוכות ומוצקות וחזקות; הוא נראה כאילו הוא מסוגל להשלים שני מרתונים ברצף, בלי להזיע בכלל.
תווי פניו היו מסותתים בגסות ומצודדים, בדרך חמורה וגברית: לסת חזקה, אף דמוי להב, שיער שחור קצוץ, גבות כהות ישרות, עיניים חודרות עמוקות בגוון כחול של שמי חורף קרים. והוא הקרין סמכותיות ועוצמה, כפי שהשמש הקרינה חום. השפעתו הייתה כמעט כוח פיזי, והיא נתקפה רצון ליפול על ברכיה ולהתפלל אליו, כפי שהתפללה מול המזבח בכנסייה.
המלך.
מובן שהוא היה המלך. היא קראה עליו במדריך הנסיעות, ושם נאמר שהתמונות שלו, שבהן נראה חמור סבר ואדיש לחלוטין כאילו מימיו לא חייך, לא עשו עימו צדק. הן לא לכדו את הילת הכוח.
הוא נראה כאילו נולד עם כתר לראשו.
פיה יבש וכפות ידיה הזיעו אפילו יותר, והיא נחרדה מעט מעצמה ומפרץ הפחד המגוחך שלה. כי אומנם הוא נראה שייך יותר לשדה הקרב שעל שטיח-הקיר שמאחוריה, מאשר לחדר מלכותי, אך הוא לא יעשה לה דבר.
היא קדה, ללא חן. "אממ, מצטערת, הוד מעלתך. פשוט התפעלתי מ... אממ... שטיח-הקיר."
הוא שתק, תווי הגרניט שלו היו נטולי כל הבעה, ועיניו הכחולות היו קפואות. הוא לבש חליפה רגילה, מחויטת ללא דופי, מצמר שצבעו אפור-פחם, חולצת עסקים שחורה ועניבה ממשי זהוב עמום.
כמה מוזר. במבט ראשון, היא הייתה משוכנעת שהוא לובש שריון.
אל תיסחפי.
לא, ברור שלא. היא הייתה הפכפכה ובעלת דמיון פורה, כפי שאם המנזר תמיד אמרה, בקול אדיב אך מאוכזב קמעה, והיא צריכה להשתדל לשלוט בדחפים וביצרים שלה, מכיוון שהם מובילים רק לצרות.
מצד שני, עברו שנים מאז הייתה אותה נערה פרועה וצעירה, שנהגה לשיר בקול רם מדי במקהלה, לדבר יותר מדי בשעות הארוחה, להפיל בטעות את היין בטקס לחם הקודש ולהכתים את הגלימה שלה מעשב.
לפני שנה, החליטה שהיא רוצה חיים של התבוננות פנימית ותפילה, וביקשה מאם המנזר לאפשר לה לקבל על עצמה את הנדרים.
אך לאם המנזר היו תוכניות אחרות עבורה, כמו ביקור באקסיוס ו"קצת זמן בעולם החילוני", לפני שתגיע להחלטה הסופית שלה.
אנה הייתה מתוסכלת, משום שלא הייתה זקוקה ל"זמן בעולם החילוני", אך מכיוון שלא יכלה לנדור את הנדרים שלה ללא אישורה של אם המנזר, לא נותר לה אלא למלא את ההוראה שקיבלה.
ופירוש הדבר היה להתנהג כיאה לנזירה ולא כמו פרח נזירות חסר ניסיון.
"אנה פליטווד, אני מניח?" אמר המלך.
אנה הטתה את ראשה. "כן, הוד מעלתך."
הוא בחן אותה רגע בקור רוח ואחר, הרים את ידו והחווה על אחת הכורסאות הסמוכות לספה. "שבי, בבקשה."
היא הניחה שה"בבקשה" נאמר רק בשביל הפרוטוקול, משום שדבריו לא נשמעו כבקשה. יותר כפקודה.
היא אף פעם לא הייתה צייתנית במיוחד – דבר נוסף שהדאיג את אם המנזר – אך הפעם, ניגשה אל הכורסה שעליה הצביע המלך, ללא הרוגז הרגיל שצץ בה כשהכתיבו לה מה לעשות.
הכורסה הייתה רהיט כבד, מכוסה בעור כהה ולא נוח במיוחד. אנה התיישבה זקופה על קצה המושב, לפתה את ידיה בחיקה ועקבה במבטה אחר המלך, שפסע אל הספה והתיישב. למרות גובהו וממדיו השריריים, הוא נע בחן קטלני וחייתי, שהיה מהפנט בעיניה.
האריה של אקסיוס, כך כינו אותו, והוא אכן הזכיר לה חיה גדולה וטורפת.
מה שהופך אותך לצבי.
ההשוואה לא מצאה חן בעיניה כל-כך. היא לא רצתה שיטרפו אותה ולא רצתה שיצודו אותה. היא רצתה רק לבצע את העבודה שאם המנזר הטילה עליה ולחזור לאנגליה, לנדור את הנדרים שלה. קלי קלות.
"נו, אחות," אמר המלך בקולו העמוק והצורם, באנגלית מושלמת ונטולת ניגון. "אני מניח שאם המנזר סיפרה לך מה נדרש ממך, בתפקיד שתקבלי על עצמך?"
למען האמת, אם המנזר הסבירה בערפול מתסכל את דרישות התפקיד ורק הרגיעה את אנה שהיא תהיה מושלמת למשימה, למרות חוסר הניסיון שלה, ושהמלך – או כנראה אחד העובדים שלו – יספק לה את כל הפרטים.
אך עם הגעתה לארמון, איש לא סיפק לה שום פרטים. היא פשוט הובלה ללא מילים ישירות לחדר האירוח, כדי לחכות למלך.
לחץ פרפר בבטנה.
היה לה ניסיון מועט עם גברים. מועט אף יותר, היה ניסיונה עם גברים שנראו כמוהו, ואפסי היה ניסיונה עם בני מלוכה. והוא היה כל-כך מלכותי וכל-כך... גברי.
הוא עורר בה אי-נוחות.
"קצת," אמרה אנה וסילקה בכוח את התחושה. "אם המנזר אמרה רק שאלמד את הנסיכה." ואז, מפני שהייתה כנה ללא תקנה ורצתה שהוא יידע, הוסיפה, "כדאי שאזהיר אותך, הוד מעלתך, שאין לי שום ניסיון בהוראה. ולמעשה, שום ניסיון עם ילדים."
המלך שתק ורק התבונן בה, ואנה ניסתה להפסיק להתפתל תחת המשקל של אותו מבט כחול קפוא.
"התפקיד לא כולל הוראה," אמר, לאחר רגע ארוך. "לנסיכה כבר יש מורה פרטית. דרושה לי יותר... השפעה ממתנת."
אנה קימטה מצחה. "סליחה, הוד מעלתך? אני לא לגמרי בטוחה..."
הוא הרים יד. "את רשאית לפנות אליי בתואר 'מלכי', אם זה נוח יותר."
"בסדר גמור, מלכי," אמרה. "ובבקשה, תקרא לי אנה." היא לא רצתה להיקרא אחות עדיין, משום שלא נדרה את הנדרים שלה.
"רשמתי לפניי." הוא התרווח על הספה, והתנועה הקלה הפנתה את מודעותה לגופו הארוך והחזק, מודעות גופנית שמעולם לא חוותה עם אדם אחר. "את לא היית לגמרי בטוחה במה?"
"למה התכוונת ב'השפעה ממתנת'."
"אה." הוא התנועע שוב, תנועתו קלה מאוד, ותשומת ליבה נמשכה שוב אל הבד שנמתח על כתפיו הרחבות וירכיו החזקות.
הדבר היה משונה. מה פתאום, היא לוטשת עיניים בגופו? אולי היא לא התרועעה עם גברים, אבל אי-אפשר לומר שלא ראתה גבר מימיה.
לא גבר כמוהו.
"ההתנהגות של איוני בעייתית," אמר המלך, ללא הקדמה. "היא ילדה קולנית ורועשת, התנהגות שלא הולמת את יורשת הכתר. אני סבור שהיא צריכה להתחיל ללמוד איך לשלוט בעצמה וברגשותיה, ומכיוון שאין לי זמן לזה, אני זקוק לעזרה ממקור חיצוני."
אנה התעלמה מתגובתה המשונה אליו וקימטה מצחה. בוודאי כל הילדים רועשים, לא? מצד שני, מי היא שתטיל ספק בהחלטות ההוריות של המלך?
"אני מבינה. ויש משהו מסוים שאתה רוצה שאעשה?"
"את תקבלי רשימה של פעילויות ראויות, וגם כמה כללים הנוגעים לאיוני, להתנהגות שלה. מה מותר ואסור. את תקבלי גם חדר כאן, בארמון, לשימושך האישי."
טוב, זה לא נשמע... מכביד.
אנה פתחה את פיה כדי לומר לו שזה נשמע לה בסדר, אך הוא הקדים אותה ואמר, "אם המנזר שמעה שאני מחפש בת-לוויה לבתי ובחרה דווקא בך למשימה הזאת." הוא השתתק, ומבטו הסוקר עורר בה אי-נוחות ברורה, מסיבות שהיא לא יכלה לשים עליהן את האצבע. "יש לך מושג למה?"
היא הרגישה שלחייה מתלהטות. "לא."
אחת הגבות השחורות של המלך נורתה מעלה. "לא? שום מושג?"
"אני... לא. אני לא בטוחה." שלוותה, שהייתה מעורערת גם ככה, החלה לקרוס. כי באמת לא היה לה מושג, למה אם המנזר בחרה בה. היא זומנה אל חדר העבודה שלה וקיבלה את המשימה, ואם המנזר לא סיפקה הסברים. ואנה לא הטילה ספק בהחלטה, משום שהייתה עסוקה מדי בניסיון להוכיח את צייתנותה.
לא הייתה לה שום סיבה להתבייש. מדוע, אפוא, הסמיקה?
"לא," אמרה, בשלווה רבה יותר ובביטחון מוגדל. "היא לא אמרה לי ואני לא שאלתי. זה לא היה מתפקידי. אני ממלאת את הוראותיה."
"אני מבין." קולו של המלך היה עמוק מאוד ומזוגג בקרח. "אז אין לה שום תוכנית, שתפתי אותי כדי שאהפוך אותך למלכתי?"


העיניים האפורות היפות של הנזירה נקרעו לרווחה.
"סליחה?" קראה, בהשתאות מוחלטת.
אדוניס לא נהג לחזור על דבריו ונמנע מכך גם כעת. הוא רק התבונן בה ואמד את רמת האיום שהיא מהווה, כמנהגו עם כל אדם שפגש.
רק שהנזירה – או בעצם פרח הנזירות – לא היוותה שום איום. היא לבשה שמלה אפורה, פשוטה ולא מחמיאה, שיערה הזהוב החיוור הארוך היה מפותל לפקעת רפויה על עורפה, והיא הייתה עגלגלה ורכה מאוד למראה. פניה היו יפות, בצורת לב, עם סנטר תקיף ואותן עיניים פעורות בצבע של ערפילי בוקר. עם זאת, פיה היה בעייתי, מלא ואדום ו... מזמין נשיכות.
לא שהוא ינשוך. היא ארנבת שנקלעה בטעות למאורת הזאב, או אולי אפילו שליו. רכה ועגלגלה ותמימה מדי.
למזלה, הזאב הספציפי הזה לא היה רעב כבר שנים, וגם אילו היה, הוא לא היה בוחר בטרף כה קל.
ניכר היה, שאין לה מושג מה עשתה אם המנזר הדוחפת-את-האף. אבל לו כן. אם המנזר ג'ון הייתה הסנדקית שלו, והיא שלחה לו מכתבים מאז אשתו מתה, לפני חמש שנים. היא אמרה שהמכתבים נועדו "לנחם אותו בתקופה קשה". אך אדוניס לא היה זקוק לנחמה והוא לא רצה שהסנדקית שלו תמליץ לו על נשים שונות, כמועמדות לתפקיד מלכתו הבאה. הוא שמע מספיק בעניין מחברי המועצה המלכותית שלו, שהתעקשו שייקח לו אישה; הוא לא היה זקוק לשמוע כן גם מנזירה אנגלייה קשישה.
לרוע המזל, נראה שאותה נזירה אמורה התעלמה מפקודותיו העדינות אך התקיפות, לא לדחוף את האף שלה, ושלחה לו במקום זה את האישה היפה הזאת.
הוא התעצבן והתפתה לשלוח אותה ישירות חזרה למקום שממנו הגיעה, אך אם אפילו לא ייפגש איתה, אם המנזר ללא ספק רק תשלח לו עוד שה לעולה, והוא באמת לא רצה שתהלוכה אינסופית של פרחי נזירות תופיע על מפתן ביתו.
ובאמת הייתה לו בעיה עם בתו, שנזקקה להשפעה מתורבתת.
הוא פתח את פיו, כדי להציג לה שאלה נוספת על מטרתה המשוערת כאן, אך פתאום הדלתות נפרצו ולחדר נכנסה בסערה פרחחית בשמלה כחולה, שמעליה שריון חזה מפלסטיק, קסדה מכסה את תלתליה האדמוניים, מנופפת בחרב פלסטיק.
היא עצרה בבת-אחת לצד הספה, נופפה בחרב באיום וצעקה באקסיאנית, "אל תזוזו, אחרת אערוף את ראשיכם. בזה הרגע!"
הנזירה פערה פיה ולטשה עיניים בנסיכה איוני, הלביאה מאקסיוס והראשונה בסדר הירושה לכתר.
"איוני," נהם אדוניס. "אנגלית, בבקשה. ואיפה הנימוסים שלך?"
בתו הסתובבה במהירות, בחנה את פניו והורידה את החרב. "מצטערת, אבא," אמרה, מחליפה שפות ללא מאמץ ונראית אכולת חרטה. היא השליכה את הנשק שלה ארצה, ניגשה אל הספה ובלי לשאול, טיפסה אל חיקו והרימה אצבע מול פניו. "כואבת לי האצבע. אתה יכול לנשק אותה?"
היא החלה לנהוג כך בתכיפות הולכת וגוברת, כל אימת שהייתה בחברתו. לאחוז בידו. להטיל את זרועותיה סביבו. להתחנן שירים אותה. לבכות כשסירב ולצעוק שהיא שונאת אותו, מבלי שיהיה לה אכפת מי נמצא בסביבה כדי לחזות בהתנהגותה.
התנהגותה לא באה בחשבון. מלך תמיד היה נתון לאיום מצד אויבים, וכל מי שקרוב אליו עלול להוות מטרה שתשמש נגדו. לכן הוא ניסה לוודא, שאיש לא יתקרב יותר מדי. המשימה הייתה יחסית קלה לביצוע; ממילא לא היו לו חברים קרובים או אנשי סוד. הוא לא בטח באף אחד. הוא שמר מרחק אפילו מאחיו הצעיר, הנסיך זרקסיס.
לרוע המזל, בתו הייתה צעירה מכדי להבין מדוע הדבר הכרחי ומדוע אביה לא דומה לאבותיהם של ילדים אחרים, וככל שהתבגרה, היא נעשתה תלותית יותר ותובענית יותר כלפיו. היא סירבה לשמוע בקולו, נהגה בחוסר צייתנות מכוון, פרצה בהתקפי זעם צרחניים, שהיו קולניים דיים להעיר את המתים, והוא הגיע למסקנה שהיא זקוקה למשמעת.
הוא קיווה לא להיעזר בשיטות ששימשו את אביו שלו, מכיוון שאלה היו שקולות לנשק קהה גם במקרה הטוב, ואיוני ממילא הייתה צעירה מדי לזה. הוא העדיף... דרך עדינה יותר. לדוגמה, נזירה צייתנית וכנועה.
בכל מקרה, איוני צריכה ללמוד לשלוט בעצמה, להתנתק מרגשותיה, כי מלך לא יכול לשלוט עם הלב.
הוא למד. לכן, גם היא יכולה.
הוא התעלם מאצבעה, בדיוק כפי שהתעלם מהדחף לנשק אותה. הדחפים האבהיים האלה היו חזקים, אך הוא היה חזק יותר.
"את לא יכולה לשבת עליי, איוני," אמר אדוניס והציב את בתו בעדינות בחזרה על רגליה. "כמה פעמים, עליי לומר לך?"
לסתה של איוני אימצה את המראה הלוחמני, שלרוב בישר על השתוללות זעם, לכן הוא הסיח את דעתה. "הגברת הזאת היא האחות אנה. היא אולי תשהה כאן, בתור חברה שלך."
הטקטיקה הצליחה. איוני שכחה מאצבעה והביטה בנזירה הקטנה. "היא? אבל אין לה אפילו חרב," אמרה, בבוז מה.
בשלב זה, נראה שהנזירה השתחררה מהקיפאון שלה וחייכה.
ואדוניס הרגיש שמשהו בתוכו מהבהב, כמו ניצוץ באח קרה וכבויה.
כי החיוך היה עוצר נשימה. הוא האיר את פניה והפך אותן מיפות למדהימות, תוך שניות. עיניה האפורות כערפל מנצנצות באש כסופה.
הוא הרגיש כאילו השמש זורחת בתוך החדר.
"שלום," אמרה הנזירה לבתו. "את יכולה לקרוא לי אנה, אם את רוצה. איך קוראים לך?"
"הנסיכה איוני," השיבה איוני, במלכותיות.
"איזה שם יפה. שמעתי שאת לביאה." הנזירה רכנה מעט לפנים. "את יודעת לשאוג?"
"כן!" אמרה איוני והתמלאה פתאום חיוניות. "תרצי לשמוע?"
"אוה, כן, בבקשה."
איוני שאגה בתור טובה, בקול אדיר.
הנזירה מחאה כפיים ונראתה מאושרת. "איזו שאגה מדהימה."
"איוני," אמר אדוניס בתקיפות, אחרי שהחליט לקצר את הפגישה הספציפית הזאת. "גשי בבקשה למצוא את הסטה. מיס אנג'לה מחכה לך, בחדר הלימוד."
הסטה היה אחד השומרים של איוני וקרוב לוודאי אחראי להתעניינות הפתאומית של בתו בכלי נשק. אדוניס לא התנגד לרעיון, אך איוני עדיין התקשתה בקריאה והלימודים היו חשובים יותר.
"אבל–" החלה איוני לומר.
"עכשיו," אמר אדוניס.
בתו רטנה ויצאה מהחדר, ברוח נכאה.
הנזירה עדיין חייכה את החיוך הקורן שלה והוא נתקף דחף משונה ביותר להרים את ידיו אל חיוכה, כאילו היה אש שיוכל להתחמם באורה.
"היא מקסימה," אמרה הנזירה.
"היא איומה," חלק עליה.
חיוכה התרחב, והשמש זרחה ישירות עליו. "אני יודעת שרצית לנשק לה את האצבע. אני מקווה שלא סירבת, בגללי."
ואותו ניצוץ באח הקרה והכבויה של ליבו זהר שוב. הוא רמס אותו. אסור שלהבות ידלקו באח הזאת. התשוקה היחידה שמלך רשאי לחוש, מנותבת אל ארצו. אביו חזר תכופות על קביעה זו, ואדוניס הסכים איתו.
"לא ענית על השאלה שלי," אמר, ללא הבעה.
חיוכה היפה של האחות אנה התערער, והשמש התעמעמה כאילו כוסתה בענן. "איזו שאלה?"
"אני חושב שאת יודעת על מה אני מדבר." אולי היה טיפשי לדרוש ממנה תשובה, כשניכר היה שאין לה מושג על כוונתה האמיתית של אם המנזר.
ועדיין. הוא רצה לשמוע את התשובה.
היא הסבה מבטה והחליקה את שמלתה האפורה בידיה. "אם המנזר לא אמרה לי כלום על... טוב, אתה יודע. היא אמרה רק משהו על מורה פרטית לנסיכה, ושאני מתאימה לתפקיד." סומק הכתים את עצמות לחייה, ואצבעותיה מוללו את אמרת שמלתה.
היא נראתה נבוכה מכיוון השיחה, מה שמשום מה רק הגביר את רצונו להמשיך בה. הוא לא הבין למה. היו לו הרבה דברים אחרים לעשות, דברים שהיו חשובים יותר מהעלאת סומק בלחייה של נזירה יפה.
"אני מבין." הוא אמור היה לסיים את השיחה ולשלח אותה לדרכה, אבל לא עשה זאת. "אז לא נאמר לך לפתות אותי?"
היא הסמיקה לגוון ורוד עמוק עוד יותר, ואצבעותיה קיפלו במרץ את אמרת השמלה.
ההתגרות שלו באישה התמימה הזאת הייתה מוטעית. התנהגות כזאת התאימה יותר לאחיו – אף שעתה, משזרקסיס התחתן, הוא כבר לא הרבה לעשות זאת. אך הנסיך היה נאה יותר וניחן בקסם רב יותר מאשר אדוניס. הוא היה... כיפי. אדוניס מעולם לא מצא טעם בכיף.
הוא כעס על עצמו ועמד לסיים את השיחה, אך פתאום הנזירה הקטנה פגשה במבטו, ועיניה היו גדושות במה שנראה כמו זעם. "לא, הוד מעלתך," אמרה בתקיפות. "אם המנזר לא אמרה לי דבר על פיתוי, וגם אם הייתה אומרת, זה היה מאוד לא הולם מצידה." היא נתנה בו מבט נוקב. "למה שתחשוב, שזו הסיבה שאני כאן?"
אדוניס התבונן בה בהפתעה. הוא היה המלך. כולם פחדו ממנו וזה לא הפריע לו. מטרתו היחידה הייתה להגן על ארצו ולתעדף את האינטרסים שלה. הוא לא חיפש אהבה או חיבה; הוא חיפש צייתנות, ואם כבוד לא הביא לו את זה, הוא יסתפק בפחד. הוא לא היה בררן.
אך בזה הרגע, לא היו במבטה הישיר המטריד של הנזירה הקטנה כבוד או פחד, רק גאווה פגועה וזעם.
גבר אחר אולי היה מתנצל. אך מלכים אף פעם לא התנצלו, וגם אדוניס לא. למעשה, במקום שהבעת פניה תעורר בו בושה, היא הציתה זרם חשמלי קטן, באיברים הרבה יותר נמוכים ובסיסיים בגופו.
"אז למה את כאן?" שאל, לפני שיכול היה להתאפק.
הנזירה הקטנה הזדקפה בכיסאה וזקרה את סנטרה הנחוש והתקיף מאוד. "אני כאן, כדי לעזור לך עם הנסיכה," אמרה באצילות. "בדיוק כמו שאם המנזר הורתה לי."
"ואת עושה כל מה שמורים לך?"
"כמובן." ידיה התמקמו בחיקה. "בקרוב, אקבל על עצמי נדרים, והוכחת הצייתנות שלי היא אחת המטלות שנדרשות ממני, לפני שאם המנזר תיתן את אישורה."
אתה תוכל להחדיר בה צייתנות.
המחשבה הייתה אינסטינקטיבית וכה מפתיעה, עד שהוא נדהם לרגע מתגובתו.
הוא היה גבר שיש לו שליטה מוחלטת על עצמו ועל סביבתו. גבר שלא סבל ניצוצות באזור המת בחזהו, שבו ליבו היה אמור להיות. או מהבזקים של עניין מיני ביצורים קטנים ותמימים, כמו זו שישבה מולו. היו לו דחפים, אך הם היו גופניים בלבד וכשגופו נזקק לפורקן, הוא טיפל בזה בעצמו או בעזרת כמה נשים מנוסות ודיסקרטיות מאוד, ששמחו להיפגש איתו כשנזקק להן ושמחו באותה מידה להגיד לו שלום כשעזב.
לכן הוא לא הבין מדוע האישה הספציפית הזאת, הנזירה התמימה הזאת, עוררה בו תחושות שלא רצה להרגיש. למעשה, נשגב מבינתו למה היא גרמה לו להרגיש משהו, בכלל.
המפתח להגנה ראויה על ארצו היה ניתוק, לכן הוא לא הניח לשום דבר לגעת בו. אביו, המלך זנופון, היה מורה קשה ואלים בעניין ספציפי זה, אך אדוניס למד. אולי פעם, הוא זעם על השיטות של אביו, אולם בסוף למד להבין את חשיבות המסר.
הוא לא הרגיש דבר. ופרח נזירות קטנה אחת לא תשנה זאת.
אדוניס התעלם מהבלחי העניין של האני השפל יותר שלו ואמר לקונית, "אז תוכלי להוכיח את צייתנותך, בציות להוראה שלי לעזוב את אקסיוס."
הפעם, היה תורה להביט בו בהפתעה. "תסלח לי, הוד מעלתך? אתה-?"
"את חירשת?" קטע אותה, פתאום מתרגז וכמעט בוער מכעס, על עצמו ועל כל המצב המגוחך. "את תעזבי את אקסיוס, מחר בבוקר. ברור?"
אדוות הלם נעו על פניה ולוו במהירות בסומק עמוק נוסף.
"אני מצערת אם פגעתי בך, מלכי." זיק הכעס נעלם מקולה והשאיר בעקבותיו אך ורק חרטה. "דיברתי לא במקום."
היא ללא ספק הייתה כנה לחלוטין. ואילו הוא היה גבר שמרגיש רגשות אנושיים נורמליים, ייתכן שהיה מרחם עליה.
אבל הוא לא היה, והוא לא ריחם.
תחת זאת, הוא דחף את עצמו לעמידה. "מחר בבוקר," אמר בפסקנות.
ואז סב על עקביו ועזב את החדר.