טוב, אני מתוודה : אמנם סיימתי את קריאתו כבר אתמול, אבל 'לקחתי לעצמי' את הלילה לחשיבה ולהירהור נוסף על הספר החובט הזה, שאליו הגעתי לגמרי במקרה (נכנסתי לרכב בדיוק ברגע שאברי גלעד המליץ עליו בגל"צ באזניו של ג'קי לוי) ושאותו גמעתי ממש בכלום זמן. וזה משהו בנפח של ספרי דוסטויבסקי, שלא תטעו. ואיך עבר הלילה ? אל תשאלו...

אז ככה, כדי להבהיר כבר בהתחלה : קראתי אי-אילו ספרים טובים בשנה האחרונה, אבל כמו ש

ברלין. צהרי שישי שגרתי בחודש יולי. אולי קצת לבד. אפור ודי גשום. כן, התיירים מכניסים צבע לרחובות.
ניצחתי ! אמרה דינה - בשיחת טלפון מהארץ כשהיא דומעת מהתרגשות - ניצחתי.
מודה, דמעתי גם אני.

דינה, חברת ילדות, תמיד ידעתי שצל אפל מלווה את חייה - כל הזמן. ענן אפור כהה וכבד שם בביתה ובלבה - כל הזמן.
"בית חרדות" היה ביתה.
היא נולדה בפולין להורים ניצולי אושויץ-בירקנאו. לאיש ששרד ואיבד את אשתו ושני יל

הגעתי לקריאתו של הספר "בארצי הזרה לי" ל<mark>הנס פאלאדה</mark> (שם העט של הסופר רודולף דיטצן) עם ציפיות בגובה דשא. ראשית, קראתי ושמעתי על הספר מספר ביקורות בינוניות ומטה. שנית, בעמודים הראשונים של הספר מופיעות תשבחות רבות, אלא שכולן מתייחסות לספר אחר של פאלאדה (!) – "לבד בברלין", מה שגורם לקורא לחוש שמנסים למכור לו חתול בשק, ולא זו בלבד, אלא שהשק שקוף ויללות החתול מחרישות אוזניים. עם ציפיות כה נמוכות אולי אין

ספר סוחף על התמכרות והרס עצמי.
במהירות עצומה סיימתי את קריאת הספר הנפלא הזה.
ארווין זומר הוא אדם מסודר, נאה ובעל מעמד כבעל עסק די משגשג לאספקת חומרי גלם חקלאיים. הוא נשוי בנוחיות ושלווה למגדה וחייו מתנהלים על מי מנוחות.
אל חייו הנוחים והיציבים האלה נכנס גורם נוסף בדמות הטיפה המרה.
התמכרותו חסרת המעצורים מעבירה אותו לצידו השני של המתרס, אל עולם של סחי, אלימות ורפש חיצוני ונפשי כאחד. הדרדרות זו

"יצירת מופת", זעקו כותרות העיתונים. "ניצחון ספרותי", "אחת התחיות הספרותיות... המדהימות...". צר לי, אבל לא ברור לי על מה המהומה. כלומר, ברור שמדובר במסמך היסטורי, חשוב אפילו, אבל גדולה ספרותית לא מצאתי כאן.
בתרבות הרוסית יש מושג שנקרא "קיפוד נבון", שמקורו בדמות מצוירת שנהגה להסביר לילדים "למה התכוון המשורר" בסרט שסיימו לראות זה עתה.
"לבד בברלין" משופע ברגעי קיפוד נבון, עד כדי כך שהרגשתי מבוכה. "

עברו שלושה ימים מאז סיימתי לקרוא את הספר "לבד בברלין" ומאז אינני יכול להוציא אותו מהראש , לא עוברת דקה שאני לא מהרהר בספר ומריץ בדימיוני קטעים ממנו , מה לא נכתב על מלחמת העולם השניה על השואה על תקיפות בעלות הברית על הבליץ וכו" , <mark>הנס פאלאדה</mark> על משהו שעוד לא כתבו לפניו על מצב העורף הגרמני במהלך המלחמה או יותר נכון על המתנגדים המעטים שניסו בכוחם הדל להיתנגד למכונת הלחימה הנאצית המשומנת ולא פחות בכך ,נ

גרמניה, שלהי 1945. המלחמה הסתיימה. הספר מתאר את הקשיים שהגרמנים התמודדו איתם אחרי המלחמה.
חיים בצל הריסות הבתים, מחסור במזון תוך שימוש בתלושי מזון, קושי לשוב לשגרה ולמקומות העבודה..
<mark>הנס פאלאדה</mark> (כותב הספר : לבד בברלין), מספר בספר זה (השיבה לברלין) את עובדות חייו הקשים ואת חוויותיו האוטוביוגרפיות ומשתמש בשם, ד"ר דוֹל.
בתקופת המלחמה, הגרמנים מתוארים כסובלים מרעב ומחסור, בעוד חיילי הוורמאכט מחביאי

ללא ספק מדובר בספר מרתק, מסעיר, מטלטל, מותח ומעורר מחשבה!
בנוסף לעלילה המרתקת והייחודית, סגנון הכתיבה התמציתי והמהודק, עליהם אכתוב מיד, גם הסיפור מאחורי כתיבת הספר וההקשר בו נכתב הם מרתקים ותורמים להפיכתו לספר חובה בתחומו בעיניי.

<mark>הנס פאלאדה</mark> היה סופר גרמני שחי תחת השלטון הנאצי בשנות המלחמה בגרמניה, לא ארחיב על סיפור חייו כאן מכיוון שרבות נכתב על כך גם בביקורות כאן וגם במקומות אחרים. יחד עם זא

"הדלות אינה עוני בלבד, היא גם ראויה לעונש. העוני הוא פגם, העוני פירושו חשד." זה מה שמרגיש "הבחור" בספרו המופלא של <mark>הנס פאלאדה</mark>. הבחור או האיש הקטן איבד כל תקווה במשבר הכלכלי הגדול של שנות ה - 30 של המאה שעברה. תיאור מרגש של הפרט על רקע תמורות גדולות באנושות. ההליכים ההיסטוריים בגדולים מקטינים את הפרט עד כדי מחיקה, איבוד תקווה הרגשת האפסות. הסופר עוסק בפרט ובהתלבטויותיו אבל בין השורות מבינים את הרקע