אחחחח, אין כמו לקרוא בטבע, מתחת לעץ אלון עתיק שמטיל צל מרענן ורוח קרירה ומצננת בגובה של חצי קילומטר מעל פני הים, בהר הכרמל, אחרי שעשית טרק במצוקים של ההר ובתוך הסבך שלא היה מבייש את יערות הגשם.

בירת שנדי בטעם אפרסק ביד אחת, "המתים אינם יודעים" ביד השניה, משתטחת פרקדן על כיסא נוח, עיניי נעצמות, הסימניה נופלת ארצה, דפי הספר מתנופפים ברוח.....

לאחר תנומה קלה, אני מגלה שאני לא זוכרת באיזה עמוד

"במרס 1975, שתי אחיות יצאו מבית משפחתן לעבר קניון סקיורטי סקוור. סאני והת'ר בתאני. הן מעולם לא נראו שוב." (עמוד 42)

הספר "המתים אינם יודעים" מאת <mark>לורה ליפמן</mark>, עיתנאית חוקרת בעברה, אשר זכתה בפרס אדגר היוקרתי ובשלל פרסים נוספים, הינו מותחן מהודק אודות פרשת חטיפה ורצח המבוססת על מקרה אמיתי שהסעיר את בולטימור של אמצע שנות השבעים. ליפמן מתגוררת בבולטימור ובניו-אורלינס. בעלה, דיוויד סימון, הינו יוצר

חברים, קשה לי. לא תמיד יש לי רעיונות מיוחדים לביקורת.
הבוקר הצצתי בכספת וראיתי שאוצר הרעיונות נגמר ונשאר שם רק נייר עטיפה קרוע.

הלכתי בשקט לסליק שלי (בשקט זה כדי שהשכנים לא יגלו: א. שזו מסימניה זו אני, ב. שאני מחביאה בסליק רעיונות מעת לעת).

ובכן, נאדה. הסליק ריק, יש בו רק שני קשה עבש של לחם, מהזמן שלעסתי שם וחיפשתי רעיונות.

האמת, יש לי מחבואים בהרבה מקומות: מאחורי הספרים בספריה, בתוך צ

השם הפרובוקטיבי הוא סוג של ויכוח עם ציטוט מספר קֹהלת "...כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה..." אם כי השם באנגלית הוא "What the dead know" שהוא, כמובן, בעל משמעות הפוכה מהשם, והציטוט, בעברית. ואני נדרשת לעניין השם כי אין לו שום קשר לסיפור. הוא שם של קופירייטר, שהומצא, ומצליח, למשוך תשומת לב.

<mark>ליפמן</mark> כותבת סיפור מתח המנסה להסביר תעלומה משנת 1975 שאינה כל כך נדירה בארצות הברית: שתי א

הרעיון טוב ומרתק. ילדות נעלמות ושנים רבות איש לא מצליח למצוא אותן או לברר מה עלה בגורלן. וזה בעולם שבו יש מצלמות ואנשים בכל מקום.
אבל הביצוע... לעניות דעתי הספר כתוב לא טוב. יש בו רגעים רבים מדי של שיעמום או בילבול. הדמויות מעורפלות והתפתחות הסיפור אינה מותחת, שלא לומר מתוחכמת.