אחת המיומנויות החשובות לכל אדם שרוצה לפתח עצמו ולהגיע ליכולת התבטאות ושיכנוע גבוהות היא הרטוריקה - אמנות הטיעון, הנאום והשיכנוע. להבנתי, תחום זה הוא שילוב פילוסופי-אמנותי, שכן ניתן לנתח את מרכיביו ושיטותיו באופן מדעי, אך שימוש בדיבור ריטורי ברמה הגבוהה הוא אמנות.
<mark>שי פרוגל</mark> מצליח להביא באופן מרתק את ההתפתחות ההיסטורית של התחום וגדולי הדורות שעסקו בו, החל מאריסטו ואפלטון מיוון העתיקה, דרך קיקרו הרו

את הספר בחרתי לקרוא מתוך התעניינות בתחום הרטוריקה, מנקודת ההתחלה. פרוגל משרטט קשר משולש בין הרטוריקה (אמנות הדיבור), הלוגיקה (תורת המחשבה) והאתיקה (תורת המוסר). מבחינתו, המגובה בדעתם של פילוסופים רבים לאורך הדורות, הרטוריקה ה"טובה" היא זאת שמאגדת את הדברים המייחדים את האדם: הח<mark>שי</mark>בה, הדיבור והמוסר. רטוריקה שכזו מכונה "רטוריקה הומניסטית".

הספר מחולק לשלושה פרקים, העוסקים בכל אחת מצלעות המשולש הנ"ל

ושוב כבוד ואחריות ככותב ביקורת ראשונה על הספר. אין ספק שכשמו כן הוא. אנו פוג<mark>שי</mark>ם פה מספר פילוסופים עתיקים ואהובים - סוקרטס, דקארט, שפינוזה, קאנט, ניטשה וויטגנשטין מגיעים איכשהו לסלונו של המחבר המאושר ומשוחחים זה עם זה על 'דא והא'. קשה לי לאמר אם מישהו ללא רקע בתחום יצליח לצלוח את כל ערימות המילים למיניהן. אין ספק שהמחבר נתן את הדברים ברוחם (גם אם לא כלשונם). אי<mark>שי</mark>ת, נהניתי לקרוא ולהיזכר בנקודות השונ