#
זה ספר קצר: 138 עמודים קריאים. זו קינה ארוכה: 138 עמודים של כאב קשה לבליעה. <mark>ג'ולי אוטסוקה</mark> – שזכרתי לה את "כשהקיסר היה אלוהי" האלוהי - כתבה ספר נוסף. גם הוא אינו מציית לכללי הכתיבה המצופים מהסופר: לכתוב סיפור המתרכז ביחידים, שהקורא יוכל להרכיב את הכרונולוגיה, להזדהות עם הדמות ולאחל לה כל טוב. ג'ולי אוטסאקה היא נצר לתרבות היפנית – למרות שחונכה בארצות הברית, גדלה בקליפורניה וחיה בניו יורק. ספריה ה

ציפור שחורה

האם זה נכון דווקא כעת, בימים אלה, לקרוא ספר העוסק בשנאה ונקמה, על רקע גזענות שעם אחר הוא קורבנה ולנסות ולחפש בו חמלה ואופטימיות הצומחת מתוך הכאב והבושה?

דווקא בשל הדילמה המורכבת הזאת הקיימת בי בימים אלה, החלטתי לקרוא את ספרה של <mark>ג'ולי אוטסוקה</mark>, כשהקיסר היה אלוהי, כי יש משהו מסקרן בכריכת הספר שכלל לא רומזת על רוע. הדפס יפיפה של צלליות שורות ציפורים, בגווני לבן, תכלת ושחור, המנסות

הבודהה בעליית הג היה אצלי על הכוונת זמן רב, אך בכל זאת חלף זמן רב מדי עד שקראתי אותו. זהו מסוג הספרים הקצרים המותירים רושם עז למרות מיעוט העמודים שבו (138) וכל הקרדיט על כך לסופרת המצליחה להעביר כך את הדברים ואני בטוח שגם לתרגום של רחל פן יש בכך חלק.

נושא של מהגרים וחוויותיהם יכול לספק כר נרחב לסיפורים ואני בטוח שספרים רבים נכתבו על כך. הספר עוסק בהגירה היפנית לארה"ב מנקודת מבטן של נשים שהגרו כ

לאחר שקראתי את "הבודהה בעליית הגג" היה לי ברור שאני חייב לקרוא גם את הספר הזה שהוא בעצם ספר הביכורים של <mark>ג'ולי אוטסוקה</mark>.

כמה מילים על שם הספר. על פי המיתולוגיה היפנית, הקיסר הוא צאצא של האלים כאשר הכוונה היא כמובן לאלי השינטו. לאחר כניעת יפן באוגוסט 1945 המדינה נשלטה על ידי הגנרך האמריקאי דאגלס מקארתור. אחד הדברים שעשה מקארתור היה לאלץ את קיסר יפן באותה על הירוהיטו לצעוד לצידו ברחובות טוקיו כדי ש

לכל אחד מאיתנו ישנה "הארץ המובטחת" שלו. אחדים מאיתנו ימצאו אותה בארץ מולדתם, אחדים מאיתנו יחלמו על ארץ אחרת. אחדים מאיתנו, החולמים, יעשו מעשה ויהגרו לארץ חדשה. אחדים מאיתנו, המהגרים, ינסו להימלט מהגורל שנועד להם בארץ מוצאם. אחדים מהמהגרים יצליחו לבנות עצמם בארץ החדשה, אחדים מהם יגלו כי שברו של החלום גדול מאד.

הספר "הבודהה בעליית הגג" מספר על החלום ושברו. חלומן של נערות יפניות צעירות, רובן כ

ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בעל תומך, חיים יציבים, עתיד לילדים, מה עוד נערה יפנית בתחילת המאה העשרים יכולה לאחל לעצמה? אולם הבעל שוטה, החיים עלובים והילדים מחפשים את עצמם. במה פשענו? עתרנו לאלוהים, כשמלחמת העולם השנייה פרצה.

חשכה טחובה ומטלטלת עטפה דור שלם של יפניות שנשבו בקסם ההונאה שטוו להן – עתיד ורוד ומודרני עם בעל מלומד בארצות הברית של אמריקה. מלאות ציפייה, הן חצו את האוקיאנוס רק כדי להי

היא אורזת את חפצי הבית ומעבירה את הארגזים הארוזים למרתף. מכינה מזוודה אחת לה, אחת לבתה בת העשר, אחת לבנה בן השבע. היא קוברת את כלי הכסף בחצר. מוסרת את החתול לשכנים. משחררת את התוכי ומגרשת אותו, שיעוף. היא קוראת לכלב הלבן הזקן, ששמו "כלב לבן" הוא השם היחיד המוזכר בסיפור. היא קוראת לכלב ו... תחשבו בעצמכם.

זה לא קרה באירופה. היא חיה כמעט 20 שנה בקליפורניה, באמריקה הדמוקרטית. הם שייכים לשכבה אמידה

לאחר שקראתי המלצות חמות על הנובלה הזו , גם ב״סימניה״ וגם באתרים נוספים, קראתי את הספר בתחושת אכזבה ואני מודע לחלוטין שאני מבטא דעת מיעוט.

הסופרת מתארת את הגליית האמריקאים ממוצא יפני למחנות הסגר בימי המערכה האמריקאית נגד יפן דרך סיפורה של משפחה אחת ומנקודת מבטם של כל אחד מבני המשפחה.
אותם אזרחים אמריקאים ממוצא יפני הפכו באחת לאויבי האומה והרחקתם מהחברה האמריקאית וכליאתם הוא אחד הפרקים האפלים ש

כשהקיסר היה אלוהיי-<mark>ג'ולי</mark>ה אוטסוקה

יש לא מעט סוגי סופרים שאותם אני קורא ומתענג על מילותיהם. ובמשך השנים קורא מווסת לעצמו טעם ספרותי מועדף בערך כמו טעם מוזיקאלי השייך רק לו.
אני מזמן מיומן בלדעת את הטעמים שלי בקריאה. אני מזהה מרחוק מילים ופסקאות שבקריאתן הם מחוללות צעקות באוזניי ואני מזהה כתבי סופרים שעבורי חוטאים בידענות יתר. אבל זה אני. וכל אחד וטעמו הוא וזה נהדר שיש מגוון טעמים אינסופיים.