היי חברים, תולעי ספרים, רגישים ורגישים פחות, אנשים כלבבי. בזמן שקראתי את הספרון המתוק, הפשוט, התמים והענוו הייתי ממש מרחף בנעימות אינאלקטואלית רגשית חמימה. ממש כותבת כמו חברה ותיקה, מנסיונה, מכוחה ותקוותה. אני טיפ טיפה יותר חכם ומאושר מאשר לפני הקריאה. קראתי, ואימצתי בעדינות את העצות שלה ללב, כי, משום מה, אני סומך עליה, היא פשוט מותק. <mark>מאדאם דו שאטלֵה</mark>, כפרה עליה.

הספר נכתב בשנים 1746-47 על יד אישה, מה שהיה מאוד חריג במאה ה-18. המחברת המרקיזה <mark>מאדאם</mark> דו שאטלה הייתה לתקופתה אישה מאוד נאורה ואהבה ללמוד. לימודיה כללו בעיקר מתמטיקה ושאר מדעי הטבע והיא אף פירסמה מאמרים וספרים בתחומי לימודיה. ספר זה עוסק יותר ברגש וכיצד לדעת המחברת ניתן להגיע לאושר.
זהו לא ספר פילוסופיה יבש אלה מבוסס על חייה ונסיונה, הוא למעשה מציג את הירהוריה בנושא. הכתיבה פשוטה והרעיונות שאינם

שלשום היה יום האישה. ובמסגרת יום שכזה, חשבתי על עצמי, על שאר בנות מיני ועל האנושות בכלל.
משחר ההיסטוריה היחס לנשים ולזר, לשונה ולמוחלש היה קטסטרופלי. לנשים לא היו זכויות בכלל וכל ייעודן בעיניי הגברים היה להיות כלי מיני או אמצעי יילודה, רחם מהלך ותו לא. אין לאישה רגשות. אין תחושות. היא עזר כנגדו של הבעל הנאור, המבין, החזק.
ניתן לראות את היחס המחפיר החל מספרים שנכתבו בידי נשים ושנכתבו בעילום שם. נ