****




בגילי, כבר קשה לי להתאמץ. הסיכוי שאקרא ספר שלא תופס אותי בהתחלה או שלא נותן לי משהו להיאחז בו - נמוך, במיוחד לאור העובדה שיש לעולם, למדף שלי, לסטימצקי - אפילו לפייסבוק - כל כך הרבה מה להציע, שבאמת אני לא מבין למה לטרוח להמשיך אחרי עמוד מאה או אפילו מאתיים. בשביל מה? בשביל להשביע את העיניים ואת הנפש, ולא חשוב מה מכניסים ומה קוראים? הרי זה כאילו הייתי עכשיו באטלנטיק סיטי, בפנסיה, ואני

בעוד שלושים ושש שנים, מאה שישים ושמונה ימים, ארבע עשר שעות ושלוש שניות מעכשיו יפגע בכדור הארץ כוכב שביט בעוצמת פיצוץ כזו ששום דבר חי לא ימשיך להתקיים. לפיכך נשאלת השאלה: האם משהו ממה שאני עושה משנה בכלל? כך מתחיל הספר הנפלא של <mark>רון קורי</mark>.

זהו סיפור על משפחה כל אמריקנית: אמא דבי, אבא ג'ון ג'וניור, שני בנים: ג'וניור הבן ורודני, חברתו של הבן הצעיר איימי והדוד רודני אח של האם. סיפור מאוד אמריקני - כ

לא, לא הכול משנה. למשל, אם תקראו או לא תקראו את הספר הזה, לא ממש משנה. וחבל שכך, כי היה לו פוטנציאל אמיתי להיות משהו אחר, מיוחד ומעורר מחשבה. אלא שבסופו של דבר מסתבר שמדובר בקלילון אמריקאי שבנוי על רעיון אחד טוב שמתמסמס בעלילה די בנאלית ולעיתים אפילו קצת טפשית.

מה שכן, הספר מתחיל מעולה. הפרק הראשון שלו נפלא. קול בגוף שני דובר אל עובר ברחם אמו ומצייד אותו בשלל תובנות, עצות והסברים. העצות ממו

10. יש קריקטורה כזו, משעשעת מאוד, שבה רואים ילדים יושבים בכיתה, לכל אחד מהם בלון מחשבה משלו, עד שבאה המורה וגוזרת בסרט נע את הבלונים הללו כל שכולם נראים מלבנים אחידים. זה מסוג הדברים שאתה אוהב לראות. ביקורת עוקצנית על מערכת החינוך שמכניסה את כל העוברים דרכה למין מערכת תבניתית של מחשבה אחידה.

9. זה נעים לצחוק על בינוניות, על אפוריות, על החוסר בברק. אלא שאתה לא יודע שיש לפעמים סכנות הפוכות, ושיש