לפני יום השואה שמעתי על הספר הזה ולכן שמחתי למצוא אותו בספריה העירונית.
המחבר יוצא לגלות מי הילד המצולם באחת תמונות המפורסמות של השואה
(מהצד היהודי בכל אופן). כבר בתחילת הספר הסופר "מודה" שהוא לא מצא את התשובה לשאלה.
מאוד הערכתי את כנותו וציפיתי שבמהלך הספר יהיה תיעוד של חיפוש אחרי אנשים שונים
שאולי נחשבו בטעות לאותו ילד מפורסם. לצערי טעיתי, הספר מגולל את סיפורו של גיטו ורשה משני צדדים.
מצ

שמרתי את קראית הספר לט' באב, מכיוון שאני חושב שמתאים לקרוא ביום זכרון זה גם על השואה. <mark>דן פורת</mark> מתאר השתלשות הסטורית מעניינת של דמויות ועקבתי אחרי הדמויות בענין רב. הספר ההסטורי שהיה יכול להיות יבש ומלא בתיעוד הסטורי , נהפך תיאור חי בפיו של פורת. הענין שהוא עורר בי הביא אותי לקרוא את כל הספר ברצף אחד ללא הפסקות. ההזדהות עם אנשים הופכת את ההסטוריה למעניינת. בכך <mark>דן פורת</mark> הצליח יפה מאד. אמנם שם הספר והת

קשה לי לכתוב ביקורת על ספר שואה. מי אני ומה אני שאדרג חוויות חיים ואירועים שקרו בה.
מצד שני, לקחתי מהספרייה ספר שעל פניו אמור להיות מחקרי, ספר שמתחקה אחרי תצלום , אחרי ילד אחד קטן.
זה לא ממש זה.
הילד ההוא מלווה ברקע ובתחושות, נוכח נפקד בסיפור.
הספר מתמקד בדמויות שסובבות את הילד ההוא מהתמונה ההיא: החייל הגרמני שמכוון אליו רובה, מפקד הכוח הגרמני במרד, יהודיה ששרדה את המרד והמלחמה וילד קטן. אוד

"הילד" מציג את סיפוריהם של שלושה פושעי מלחמה ושל שני יהודים צעירים שנתקלו בהם במהלך השואה. הספר הוא עיוני-מחקרי ולא פרוזה, וסגנון הכתיבה הוא בהתאם. למרות זאת, הכתיבה זורמת ואיננה "יבשה" מדי כמו לעיתים בספרי היסטוריה. אולי דווקא בגלל סגנון הכתיבה המדעי יותר וכוונת הסופר, הספר נגע בי אפילו יותר מספרים המספרים סיפורי שואה. אני לא מאמינה שאפשר לדעת מה באמת הרגישו וחוו יהודים בשואה, אבל כשאני קוראת סיפ