מי שעוקב אחרי כבר וודאי יודע שאינני קוראת כמעט ספרי מתח, היות שהזמן קצר והמלאכה מרובה, ואני לא רוצה לבזבז את זמני על ספרים נוסחתיים וצפויים.

אולם בחרתי לקרוא את "אם רק היית זוכרת" מפני שתקציר העלילה הבטיח ספר מתח שונה. הפעם הסיפור מסופר מנקודת מבטה של רופאה לשעבר, חולת אלצהיימר, הנחשדת ברצח שכנתה, שהיא גם חברתה הטובה ביותר.

זווית ראייה מיוחדת זו חושפת אותנו לתהליך ההתפרקות וההתפוררות של מוח

בשנה האחרונה יצא לי לקרוא שלושה ספרים שמתארים היטב את מחלת האלצהיימר הקשה וחשוכת המרפא. הטוב ביותר מבין שלושתם היה "עדיין <mark>אליס</mark>".
הספר "אליזבת איננה" היה סביר, ואילו הספר הנוכחי: "אם רק היית זוכרת", הוא הגרוע מכולם.
הוא מעצבן, משעמם וארוך מידי. יש בו קפיצות רבות בזמנים שמבלבלות ולא מעניינות את הקורא.
אין בו כלל מתח אלא רק דברים רבים בלתי הגיוניים. לדוגמא- חוקרת משטרה שחוקרת ללא סוף את גיבורת הספ

אם היא רק היתה זוכרת מן הסתם הספר הזה לא היה נכתב.
ד"ר ג'ניפר וייט-שבעברה היתה אורתופדית כירוגית בכירה,מומחית לכף היד,היא הגיבורה הראשית העומדת במרכז הספר הנהדר הזה,הצובט את הלב כל כך.
כשחברתה הטובה ביותר של ג'ניפר ,אמנדה,נרצחת,וכשגופתה נמצאת,וכמה מאצבעות כף ידה חסרות-ג'ניפר וייט הופכת לחשודה העיקרית ברצח.

אבל תסלח לי אמנדה,ותנוח על משכבה בשלום,הרצח פה הוא לא ה-סיפור,וגם זהות הרוצח לא כל כך

שיטיון , איבוד זיכרון אלצהיימר, אלו מחלות נוראיות האדם מאבד אחיזה במציאות שוכח מי הוא מי אהוביו ומה היה פועלו, רופאה מוערכת מואשמת ברצח חברתה הטובה ביותר, בת מוצלחת בן קצת פחות ומטפלת צמודה , כל זאת כתוב ממוחה הקודח של ג'ניפר הרופאה שכבר זכרונה בגד בה , כל התופעות הרגשות והפעולות הפחות נעימות מובאות בתוך שרעפיה של החולה ברגעי הזחיחות העירות ומה שכתוב בספר ברגעי השכחה , פחות זרם לי , איפה שהוא נש