יש דברים שאנחנו לא רוצים לדעת עליהם, מחלות זקנה, למשל. אליס האולנד, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, מתבשרת שהיא ככל הנראה לקתה באלצהיימר במופע מוקדם והיא רק צעירונת בת חמישים (יחסית אלי, בן ה-61). החורים בזיכרון מציקים לה, אחת שזיכרונה היה כמעט מושלם, שזכרה כל תמונה מתמונות ילדיה באלבום, שהרצתה בפני סטודנטים ללא נייר כתוב בידה ובכלל התגאתה ביכולתה האינטלקטואלית. לא רק פגיעת הזיכרון מציקה לה,

מומלץ ביותר!
הספר מספר על חייה, מחשבותיה וחוויותיה של אליס האולנד, פרופסורית מוערכת בחוג לפסיכולוגיה ובלשנות (פסיכולנגוויסטיקה) בת 50 שמלמדת בהארוורד,
נשואה באושר ואמא לשלושה ילדים בוגרים, לאחר שהיא מגלה שהיא חולת אלצהיימר.
הסיפור מסופר מנקודת מבטה. הקורא מלווה את אליס מהרגע שהיא מתחילה להרגיש שמשהו לא תקין בזכרונה, ומנסה לתרץ את התקלות הקטנות הללו בעייפות או בגיל המעבר, ועד לאיבחון הנורא.

לעזאזל, רק אתמול סיימתי את הספר וכבר שכחתי על מה מדובר. רגע, אני אקח את הספר ואקרא את הכריכה האחורית. כתוב שם שזה על אישה שחולה במחלה הארורה ההיא. נו, לא סרטן. איך קוראים לה? ברח לי מהראש. רגע, אני אקח שוב את הספר. אבל איפה שמתי אותו לכל הרוחות? טוב, לא חשוב, זה ספר שכתוב דרך עיניה של אישה בשנות החמישים שלה שחלתה במחלה ההיא. נו, אני מנסה להיזכר בשם. אולי אלצמר או משהו דומה. באמת לא זוכר. זה ספר מצ

חיפשתי את הספר הזה דווקא מהסיבה שיש לי קרובת משפחה שחולה במחלת אלצהיימר מוקדמת והיה לי פחות או יותר מול מה להשוות את המצבים המתוארים בסיפור.
ואכן הספר באמת מתאר בצורה סוחפת ומרגשת התבוננות מנקודת מבטה של החולה את כל השלבים שהיא עוברת מן ה"פספוס" הראשון דרך ההכרה במחלה והמלחמה בהתפשטותה הבלתי נמנעת...
אליס גבורת הספר בעלת קריירה משגשגת כמרצה באוניברסיטת הרווארד צריכה בעקבות המחלה באמצע החיים ל

גם אם התמזל מזלכם ואינכם עדים לשקיעתו המיוסרת של מישהו קרוב למצולות מחלת האלצהיימר, יש סיכוי גדול שהספר הזה ירתק אתכם. הוא כתוב היטב, ועל אף שהעלילה די ברורה כבר מן ההתחלה (כמו בחיים), לא יכולתי לעזוב את הספר עד שסיימתי.

הספר מתאר את שלבי המחלה מפי אליס החולה עצמה. אנו עוקבים אחרי התחושה שלה שמשהו משתבש, אחרי ההכחשה הראשונית, גילוי המחלה והסתרתה מהסביבה, הדרך בה בן הזוג מנסה להתמודד, תגובות היל

פתחתי את הדלת. עמד שם מישהו לא מוכר לי. צעיר, נמוך ורזה. לבוש בגדים שחורים ועטור זקן ופאות. לא מהשכונה שלי.
כן, מה אתה רוצה? שאלתי בנימוס.
הוא דשדש ברגליים במבוכה, והראה לי דף מנויילן.
זה... אני מתרים... למשפחה חשובה. שהאמא רחמנא לצלן לא עלינו חולה מאוד במחלה הנוראה וצריך הרבה כסף לטיפולים.
עיינתי בדף. הסכמות רבנים שהמשפחה חשובה.
במה היא חולה? התעניינתי. מה הטיפולים?
טיפולים. הוא אמר. ניתוחים וטיפ

לפעמים אנחנו כל כך מאושרים ומסופקים ממה שיש לנו , ובכלל מהחיים , מבלי דעת שאנחנו כאלה . עד שבא משהו - החיים - לצורך העניין , ומנחיתים עלינו את המכה . וזו בדיוק הנקודה בה אתה יכול למתוח קו , ולסמן את החיים לפני ואחרי . זה בדיוק הרגע , ההבנה הזו שמבליחה בך , הרגע בו אתה למעשה מבין עד כמה היו לך חיים טובים , וזה אותו חלקיק רגע , אחד כזה קטן וקצר , בו מתחוור לך מהו האושר . ולא , הוא לא משהו דרמטי עתיר

בתור נכדה לחולת אלצהיימר ז"ל. קראתי וזה כאב לי, וכאב לי שוב ועוד פעם.
זה נגע בכל חלק. נגע במקומות חצי סגורים חצי פתוחים מחדש. כאב, אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא.
הספר מרתק, והוא נתן בדיוק את מה שרציתי עוד הבנה.(על המחלה, על תרופה ואולי סגירת מעגל של התמודדות) גם אם לא לכיוון המשמח של זה.
ספר מרתק ונוגע. בסופו של דבר זה ספר עצוב ולאלו שלא אוהבים להיכנס למציאות הכואבת של המחלות - אולי לא הכי מומלץ

שלושה מאיתנו קראו אותו- אימי, אחותי ואנוכי.
כל אחת בגיל אחר, בשלב אחר ובמצב אחר.
וכולנו דמענו בקריאתו.
ספר כל כך אמיתי, כל כך נוגע ללב. עצוב, אבל לא מדכא.
מחלת האלצהיימר היא מחלה נוראית, לוקחת מהאדם החולה בה את מרבית עולמו. ואליס מוכיחה לנו שלא את כולו.
"אני חסרה לעצמי", אומרת אליס, בשלבים מתקדמים של המחלה.
הספר מעלה דילמות נוקבות. אצלי הוא העלה מספר שרשראות מחשבה -
האחת, מקום המשפחה והקרי