גזענות יכולה להיות מאוד מצחיקה אם לא מנסים להיות פוליטיקלי-קורקט כל הזמן. מי מאיתנו לא שחרר פעם בדיחה על פרסים או רומנים או פולנים או, רחמנא ליצלן, ערבים? כולנו חוטאים בזה פה ושם ולכן זה גם אולי לא "פוליטיקלי קורקט" להגיד שהספר של <mark>אריאל מגנוס</mark> הוא פשוט מצחיק.

צעיר ארגנטינאי בשם רמירו ולסטה נחטף מהשירותים בבית המשפט על ידי לי, פירומן סיני המכונה "גפרורון" שמואשם בהצתת כמה חנויות רהיטים. הוא מוצא

היום ה-702

החלטתי לנסות לקרוא ספרים כבדים וקלים לסירוגין, כאשר הספר הזה היה צריך להכנס למסגרת הספרים הקלילים.

בעבר קראתי את ספריו של אדוארדו מנדוסה, שהפגין חוש הומור אינטליגנטי עם נטיות קלות לטירוף, וקיויתי שהספר הזה יהיה קרוב לזה.

טעיתי.

הסיפור ה"משעשע" הוא על בחור ארגנטינאי שנחטף על ידי סיני בבית המשפט ונלקח אל ביתו. יש בסיפור הרבה התייחסויות לסינים, משחקי מילים לא משעשעים, שחלקם קשו

סיני, יפני וארגנטינאי נכנסים למסעדה סינית ברובע היהודי בבואנוס איירס...נשמע כמו התחלה של בדיחה? לא ולא. זהו חלק אינטגרלי מהעלילה של הספר המוזר הזה.

רמירו נחטף מבית המשפט על ידי צעיר סיני, גפרורון, נגדו העיד במשפט באשמת הצתות של חנויות רהיטים ברחבי בואנוס איירס. החוטף מביא את רמירו לביתו ברובע הסיני ומשם מתחיל סיפור ביזארי, מלא בדמויות צבעוניות, מנהגים מוזרים וסוף מפתיע.

רמירו מפתח את מה שאפ

ספר שהוא קולאז' בלתי אפשרי של דמויות וארועים מוזרים,מצחיקים ודמיוניים.האירוניה הדקה שולטת בכל פרקי הספר ומשאירה את הקורא במצב של שאלות בלתי פתורות ובטחון שלא הבין עד הסוף את מה שקרא. דוגמה לדו שיח קצר - "זה היה הלילה האחרון בחיי"
"גם עכשיו לילה"
"אבל עכשיו אני מת"
"אתה מסתיר את זה לא רע"
"לא במקרה אני שחקן".
ככה זה כשהחטיפה אינה חטיפה,השבי אינו שבי,ההשתיכות התרבותית מעורפלת,ורק השגעון בהשפעת