אני לא נוהגת לכתוב המלצות לספרים שקראתי או לסרטים שצפיתי בהם, אבל הפעם החלטתי שאחרוג ממנהגי.
אחד הדברים שמסווים לי אושר וסיפוק גדולים מאוד הוא קריאה של ספר מעולה או צפייה בסרט מופלא, והתחושה מועצמת עוד יותר כשמדובר בספר או בסרט "לא מתוכננים" שכאלו, לא רבי-מכר, לא כ"כ מוכרים, שיצא לי לעבור על פניהם בחנויות הספרים או ברשימת התרגומים להורדה (כן, גילוי נאות, אני מאלה ש"מורידים" סרטים באינטרנט) מבלי ל

אני אוהב ספרים שבהם יש תפנית עלילתית נבזית באמצע הסיפור - הקורא חושב שהוא קורא ספר מז'אנר X על נושא Y, ובדיעבד מתברר לו שהוא בכלל קרא ספר מז'אנר אחר והנושא המרכזי שלו הוא שונה ממה שחשב. אבל בשביל לכתוב כזה סיפור צריך סופר טוב, עם חוש טוב לתזמון, ו<mark>מופין</mark> הוא בדיוק הסופר הזה. יש בספר כמה בעיות קטנות - למשל, הטוויסט המפתיע באמצע העלילה מופיע טיפה מוקדם מדי לטעמי - אבל הספר סוחף מאוד וקריא מאוד. גם התר

לפעמים קורה שמסיימים קריאה של ספר ופשוט אין מה להגיד עליו. אז המאזין הלילי הוא מבחינתי ספר כזה.
הסיפור מעניין ונקרא ברצף ובעצם מתאר את חייו של סופר ואיש רדיו, הומו בגיל העמידה שנחשף למאזין, נער שעבר התעללות. בין השניים נוצר קשר מאוד קרוב ואפילו מתפתחת אהבת הורה לבן ובן לאביו. בין לבין מתוודה הקורא גם למערכת היחסים של המספר עם משפחתו כלומר, בן זוגו וגם עם אביו.
יש כאן סיפור בתוך סיפור. כלומר, מצ

כוחו של הבידיון (מה שנקרא fiction) להמציא עולם ממשי כמעט כמו המציאות (או כזה העולה עליה בממשותה) מעלה שאלות על כוחו של המחבר כיוצר ועל חולשתנו כבני אדם. לעיתים קרובות אנו אומרים כי "המציאות עולה על כל דימיון" נוכח איזה גילוי מפתיע, ולא תמיד בטוח מי מוביל את מי מבחינת מתיחת גבולות האפשר – הדימיון את המציאות או המציאות את הדימיון. עד כמה אנו מסוגלים לתאר דברים בלתי יאמנים וכמה רחוק אנו מוכנים ללכת

בזבוז של זמן.

ההתחלה של הספר הייתה בהחלט מעניינת, סופר די מכובד וילד מסכן שעבר התעללות מינית ונפשית מתחברים יחד ונפתחים אחד אל השני.
משהו קרה באמצע, העלילה בהחלט הידרדרה לאור החששות של גבריאל והחורים בעלילה שהמשיכו להופיע, את ג'ס הדמות הבלתי-נסבלת שהופיעה מדיי פעם לאורך הספר.
וכמו שאמרתי, העלילה יכלה ללכת למקום טוב (ואפילו לסוף לא צפוי בהחלט) אבל כרגיל, משהו השתבש בעלילה שהייתה בסדר ודי-מעניי