עורך הדין אשר שוורץ, גבר מוצק וממושקף בשנות החמישים לחייו, החנה את מכוניתו בקצה מפרץ החניה המוצל. מיד בצאתו נתקלו עיניו במודעת האבל על מותה של האם והסבתא דורה פרנק. האותיות השחורות הגדולות בישרו לכל המעוניינים שיושבים שבעה בביתו של הבן, אילן פרנק, ברחוב התבור 9, הרצליה.
על שער החצר הייתה מודעה נוספת, בה הביעו חבריו לעבודה של אילן את השתתפותם בצערו על מות אמו היקרה דורה פרנק. עורך הדין קרא בה ברפרוף ומיהר להיכנס לבניין. גם כאן הייתה מודעה קטנה, שפרסמו השכנים.
"אילן גר בקומה השלישית" השיב גבר מזוקן לשאלתו של שוורץ.
אילן פרנק ישב על כורסא רכה בצבע אדום-יין. חולצתו הייתה קרועה בקריעה שבוצעה בהלוויה, והוא היה מוקף בקבוצת גברים שנראו כעמיתיו לעבודה. כשעורך הדין נכנס הם השתתקו ותלו בו את עיניהם. הוא ניגש אל אילן, לחץ את ידו, ואמר: "משתתף בצערך. אני עורך הדין של אימא."
"אני זוכר אותך," השיב לו אילן בקול שקט, "שב בבקשה."
החבורה המשיכה את השיחה מן המקום שנקטעה, ועורך הדין תרם גם הוא כמה משפטים לנושא המדובר.
רותי, אשתו של אילן, נכנסה לשאול מי רוצה קפה, וכעבור דקות מספר חזרה עם מגש ועליו ספלי קפה ופרוסות של עוגת שמרים טרייה.
זוג שכנים נכנסו גם הם לניחום אבלים, ועורך הדין חש שמילא את מכסת הזמן הנדרשת מטעמי נימוס.
"מחר אתה קם, נכון?" שאל את אילן.
"כן, בבוקר אני יושב שעה, ואחר כך עולה לקבר." בקולו של אילן הייתה השלמה שקטה.
"לאחר מכן היכנס למשרדי, בבקשה," הורה לו שוורץ, "יש לי משהו בשבילך. שלא תדע יותר צער," הפטיר, לחץ שוב את ידו של אילן, ויצא מהבית.
למחרת עלו אילן ורותי לבדם לקברה של האם. עכשיו נראה המקום שונה לחלוטין מאשר ביום ההלוויה. שקט שרר בכול. מגרש החניה היה ריק כמעט. כיסאו של מוכר הפרחים היושב תמיד בכניסה ומברך בעליצות את הבאים היה גם הוא ריק עדיין. עצים גבוהי צמרת בכניסה לבית הקברות העניקו צל נדיב, ובשבילים לא נראה איש. עיר המתים השתרעה לפניהם. לכל מלוא העין נראו שורות ארוכות של מצבות, שונות זו מזו בגודל ובצורה. חלקן מטופחות, מוקפות פרחים ושיחים ירוקים קטנים וגזומים בקפידה, וחלקן מעוטרות רק באבנים קטנות שהניחו המבקרים. פה ושם ניבטו פניהם של הנפטרים מתוך צילומים בשחור-לבן שהתנוססו על מצבותיהם. מצבת שיש שחורה בצורת גזע שנקטע משכה מיד את עיניו של כל מבקר הנכנס בשערי המקום.
אילן התקשה במקצת לזכור את המיקום המדויק של הקבר, אך רותי הובילה אותו בבטחה לחלקה הנכונה. היא זכרה שהקבר הטרי נחפר סמוך למצבה גדולה ובולטת לזכרה של קהילה שלמה מעיירה בפולין שנספתה בשואה. הזרים, הנבולים מעט, נחו עדיין על חלקת הקבר. הזר מבית הספר בו עבדה דורה שנים רבות היה מונח מעל כולם, ועל הסרט השחור העוטף אותו נכתב "דורה, זוכרים אותך באהבה, בית ספר נורדאו."
אילן ורותי אספו שתי אבנים קטנות והניחו אותן ליד השלט הזמני:
דורה פרנק, ז"ל
שניהם עמדו בשקט עוד דקות אחדות, איש, איש ומחשבותיו. רותי התנערה ראשונה, ושאלה: "אילן, אתה רוצה להיכנס למשרדו של בונה המצבות?" לאחר כמה שניות הוסיפה: "נדמה לי שראיתי אותו מחנה את מכוניתו אחרי שנכנסנו."
"כן," נאנח אילן.
המשרד הממוקם בכניסה לבית הקברות היה מרווח ומואר. על הקירות היו תצלומים של דגמי מצבות ועל שולחן הכתיבה הרחב היו מונחות כמה אבנים לבחירה. הכול נראה כל כך ענייני ויעיל. יוסי, בעל העסק, קם ממקומו ללחוץ את ידיהם.
"בוקר טוב," אמר, "משתתף בצערכם." לאילן זה נשמע מנוכר למדי. מוזר, חשב, איך בוחר לו אדם מקצוע שכזה? קשה היה לו להתרכז בדבריו של יוסי המוכר את מרכולתו. רותי חשה במצוקתו ולקחה את העניינים לידיים. היא בחרה את הדגם והכיתוב על המצבה, ואילן אישר אותם ללא היסוס.
משסיימו את ענייניהם במשרד הסיע אילן את רותי למקום עבודתה ומיהר אל משרדו של עורך הדין שוורץ במרכז העיר. בדרך ניסה לנחש מה רוצה עורך הדין לתת לו, והעלה חרס בידו. הוא לא זכר כלל את אמו מדברת על עורך הדין.
משרדו של שוורץ שכן בקומה הרביעית של הקניון והיה נאה ומרווח. בחדר ההמתנה היו כורסאות מספר בצבע כחול, שולחן נמוך מכוסה שבועונים מהודרים, ודלפק שמאחוריו ישבה מזכירה נעימת סבר. כשאילן נכנס הייתה זו עסוקה בשיחת טלפון והצביעה בחיוך מזמין על אחת הכורסאות. אחר כך הציעה לו כוס קפה בשעה שהמתין עד שלקוח יסיים את ענייניו בפנים. כעבור דקות אחדות הדלת נפתחה, הלקוח נפרד מעורך הדין בלחיצת יד, וזה הזמין את אילן להיכנס למשרדו.
לאחר כמה משפטי נימוסין פתח עורך הדין שוורץ את מגירת שולחנו והוציא משם מעטפה לבנה שעליה היה רשום בכתב יד: לבני אילן.
עורך הדין אחז במעטפה, סובב אותה מצד לצד, ואמר:
"אמך הייתה לקוחה נאמנה שלי. אני טיפלתי בכל ענייניה לאחר מות אביך. יום אחד, כשלוש שנים לפני מותה, הביאה לי את המעטפה הזו, וביקשה שאמסור לך אותה רק לאחר מותה. היא הייתה נרגשת מאוד כשנתנה לי את המעטפה, לכן אני מניח שיש שם דברים שירגשו גם אותך. לי אין מושג מה הם." הוא מסר לאילן את המעטפה, והוסיף: "אם תצטרך משהו, אני לרשותך."
אילן קם, הודה לעורך הדין, לחץ את ידו ויצא מהמשרד.
בדרך למכונית הלם לבו בחוזקה. ההתרגשות של אמו, שעליה סיפר לו עורך הדין, חלחלה גם אליו. בקושי רב עלה בידו להתאפק עד שהגיע למכונית ופתח את המעטפה.
"אילן היקר שלי,
נגמרו ימי השבעה עליי, ועכשיו, לאחר שתקרא את מכתבי, תיפתח בשבילך תקופה חדשה. יש סוד ששמרתי בלבי שנים רבות, מאז שנולדת, בעצם, ועכשיו הגיע הזמן לגלות לך אותו.
בצעירותי, בשנות החמישים, עבדתי כמזכירה בבית הספר היסודי נורדאו שבעיר. כל שנה, באמצע יולי, כאשר התחילה חופשתן של המזכירות, נהגתי לנסוע לבית ההבראה של קופת חולים בשבי ציון שליד נהריה. אביך ראה כמה קשה אני עובדת בסוף שנת הלימודים ועמד על כך שאסע לבדי לשבוע של מנוחה.
בחופשה הראשונה הכרתי שם עורך דין מאחת המושבות בדרום, אריה פרידמן שמו. גם הוא בא לבדו, ועד מהרה מצאנו שפה משותפת. ישבנו יחד בארוחות, בהרצאות ובבריכה, וניהלנו שיחות ארוכות ונעימות על ספרים ששנינו קראנו, על סרטים שאהבנו, ועל תחביב משותף שהיה לנו – איסוף בולים. הוא היה סימפטי מאוד ואינטליגנטי, והיה נחמד לשוחח אתו. בשנתיים הראשונות שנפגשנו היחסים היו אפלטוניים ולא מצאתי לנכון לספר על כך לאביך.
בשנה השלישית שוב נפגשנו. ההתחלה הייתה דומה לשנתיים הקודמות, אך בסוף השבוע נערך במקום נשף ריקודים. במהלך הנשף שתינו כמה כוסיות, רקדנו, ומבלי שהייתה לי שליטה על כך, נסחפנו. הייתה זו הפעם היחידה שבגדתי באביך. למחרת חזרתי הביתה מאוד נסערת והיה לי קשה מאוד להסתיר מאביך את רגשותיי.
באותו חודש לא קיבלתי את המחזור החודשי, והרגשתי מעבר לכל ספק שאני בהיריון. זה היה לאחר שבמשך חמש שנים ניסינו להיכנס להיריון, ללא הצלחה. לאביך הייתה ספירת זרע נמוכה, והרופא אמר לו שסיכוייו להכניס אותי להיריון קטנים. "זה יהיה באמת מזל טוב אם תצליח," הוא אמר. זו הייתה מכה קשה עבורנו כי רצינו מאוד ילד. כבר חשבנו על אימוץ, והתלבטנו בעניין זה.
הלכתי לעשות את הבדיקה, והיא אישרה את ההיריון. אהבתי את אביך, ולא היה לי כל רצון להיפרד ממנו או להכאיב לו. החלטתי לספר לו את האמת ולהציע שאלד את התינוק, שהתינוק יהיה בנו לכל דבר, ולעולם לא נגלה לאיש את האמת. בסוף דבריי הבטחתי לו שאנתק כל קשר עם אריה פרידמן.
אביך נפגע קשות. בתחילה כעס מאוד ולא רצה בכלל לראות אותי. הוא רצה להיות לבד, והיה ממש חולה ימים אחדים. חומו עלה, והיו לו צמרמורות. לא ידעתי מה לעשות. לא העזתי להתייעץ עם אף אחד. החלטתי ללכת בעקבות הלב. נתתי לו מרחב. חיכיתי והאמנתי שאהבתנו תגבר על הכעס והקנאה, הטבעיים כל כך. מסתבר שצדקתי. כעבור ימים אחדים ארוכים ומתוחים, שהיו קשים מנשוא גם לו וגם לי, הוא אמר לי בדמעות שהוא מסכים לתוכניתי.
הקרובים והידידים שמחו בשמחתנו כאשר סיפרנו להם על ההיריון, ובמהלכו אביך הפך שותף כמעט מלא להתרגשות ולציפייה שלי. הכול התנהל כשורה, ואתה נולדת באחד במאי 1957.
אביך אהב אותך למן הרגע הראשון שראה אותך. גידלנו אותך באהבה ובשמחה. למען האמת, כמעט שכחנו את הסיפור שקדם להולדתך. אני בטוחה שמעולם לא הרגשת שום דבר יוצא דופן במשפחתנו הקטנה.
לפני מותו ביקש ממני אבא לא לגלות לך את הסוד כל עוד אני חיה, ואני מילאתי את בקשתו.
אני בטוחה שעכשיו אתה נרעש ונרגש ממה שקראת. קח לך את הזמן, נסה להירגע, אל תעשה בחופזה שום דבר שאחר כך תתחרט עליו. שתף בסוד את רותי שלך, היא חכמה, ונסה להפיק רק טוב ממה שנודע לך זה עתה.
באהבה רבה, אימא"
הדף נשמט מידיו ונפל על רצפת המכונית. הוא המשיך לשבת דקות ארוכות ללא ניע. מחשבות ותמונות התרוצצו במוחו מבלי יכולת שליטה. ההפתעה הייתה מוחלטת! אילן הרגיש חסר אונים להתמודד עם המצב החדש, ועשה מספר פעולות מוכניות: הוציא בקבוק מים מתיקו ולגם ממנו מספר לגימות, בהה ברדיו הסגור, פתח אותו, ומיד סגר שוב והציץ בשעונו.
לאט לאט החל להשתלט על מוחו. התבונן החוצה – דבר לא השתנה, אותם שמים אפרוריים, פעמון רחוק של בית ספר בישר על תחילתה של הפסקה, ונשמעה צפירה עמומה של הרכבת. העולם כמנהגו נוהג, רק בתוכו התחוללה סערה. התניע את מכוניתו ונסע אל היעד הראשון שלבו הוליך אותו אליו – בית הקברות. החנה את המכונית במגרש החניה ופסע ברגל אל קבר הוריו. העצים הגבוהים ורחבי הצמרת בכניסה, והשקט והשלווה של המקום עזרו לו להירגע מעט. בהגיעו לקבר התיישב בדחילו ורחימו על מצבת השיש של אביו. ביד רועדת ליטף את אותיות המתכת הקרות –
הבעל, האב והסב האהוב
שאול פרנק ז"ל
1920 – 1992
זרם חם של דמעות שטף את פניו, והוא הניח להן לזרום. נחשול של כאב, געגוע ואהבה לאביו הציף את נפשו. הוא חש צורך עז לשכב על השיש הקר ולהיות קרוב אליו ככל האפשר. עיניו היו עצומות, ומולן ראה בעיני רוחו את תמונת אביו המת. כך שכב שעה ארוכה עד שחש יד מטלטלת את כתפו בעדינות.
"אדון, לא טוב לשכב ככה, בוא, קום, החיים נמשכים," אמר לו קול נעים.
הוא התרומם בכבדות, הפנה את פניו אל עבר הקול, וראה אישה נמוכת-קומה, מלאה, מטפחת צבעונית לראשה, מחייכת אליו בעיניים טובות.
"זה אבא?" שאלה והצביעה על המצבה.
"כן, אבא ואימא," לחש אילן ומשך באפו.
"יש אישה, ילדים?" שאלה.
הוא הניע את ראשו בחיוב וניגב את פניו הרטובים. עיניו הכחולות פגשו את עיניה השחורות של האישה.
"אז צריך לקום, להמשיך," הוסיפה, והצביעה על מצבת השיש. "גם אבא רוצה שתמשיך לחיות, ככה הוא ינוח בשלום על משכבו," קבעה בפסקנות.
"את צודקת," מלמל אילן וחיוך קטן וביישני זרח בעיניו.
הוא קם, אסף שתי אבנים קטנות והניח אחת על המצבה ואחת על האדמה הרכה המכסה את קבר אמו. שלח מבט אחרון ופנה ללכת לעבר מגרש החניה.
בדרך הוציא מכיסו את הנייד ופתח אותו. על הצג ראה שרותי כבר חיפשה אותו פעמים מספר ולבסוף השאירה הודעה בתא הקולי, בה דרשה שיתקשר אליה. הוא התקשר.
"רותי?" שאל בקול מהסס, "חיפשת אותי?"
"בטח, מה קורה אילן? איפה אתה? למה לא ענית?" ירתה בתקיפות את שאלותיה.
"אה... אה..." הייתה התשובה המגומגמת.
"אילן? אתה בסדר? קרה לך משהו?" הפעם היה קולה מודאג ולחוץ.
"רותי, שמעי," היסה אותה, "אני צריך לספר לך משהו, בואי ניפגש."
היא שמעה את הדחיפות בקולו ומיהרה להשיב: "אתה רוצה שאבוא הביתה עכשיו?"
"לא, לא," הרגיע אותה. "רדי לבית הקפה שליד המשרד שלך, אני כבר מגיע."
"אתה בטוח שאתה בסדר?" ביקשה לוודא.
"כן, כמה שאפשר..." ענה בקול מסויג, "חכי לי בשולחן פינתי, בסדר?"