הפתגם הצרפתי הידוע אומר "Cherchez la Femme" וזה בדיוק מה שעושה <mark>דניאל גוטמן</mark> בספרו. אומר כבר בתחילה כי זהו אינו ספר עלילתי רגיל אלא יותר סוג של תחקיר היסטורי על מרגריטה צרפתי (סרפטי במקור), אשר במשך שנים ארוכות היתה לא רק המאהבת של בניטו מוסליני, אלא גם פטרונית של אמנות, סופרת, עיתונאית ואשת חברה ידועה באיטליה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

הספר מספר לנו את סיפורה של האישה המרתקת הזו על שלל האמנים

כותרת עם הבטחה לספר מרתק במיוחד, אבל כגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
בספר שני צירי עלילה. הראשון מתאר את ימיה הזוהר של מרגריטה, כאשר הייתה בשיא השפעתה וסלונה המה מבקרים מכל המי ומי של איטליה. משפחתה, היכרותה עם מוסוליני, הקריירה שלה כמבקרת אומנות. אבל לא לעולם חוסן וארצה של מרגריטה, המארחת האינטליגנטית אשר אבות אבותיה התיישבו בחצי האי, הזכירה לה שבעצם גם היא רק אורחת, ולא רצויה במיוחד. וכך בציר השנ