רבותי, נרים כוסית לכבוד השתיין והסופר <mark>ונדיקט ירופייב</mark>! ("אף אחד ברוסיה לא יודע משום מה איך מת פושקין, אבל איך מזקקים פוליטורה – את זה יודעים כולם.")
כולנו מכירים את רוסיה מן הצד הנחמד שלה. אנחנו מכירים את הבבושקות (מטריושקי), את השאל עם הפרחים, את המחליקים על הקרח, את הבלט הגדול, המוזיקה הקלאסית, הסופרים הנאדרים, כפתור ופרח. מכירים את פושקין, לרמונטוב, בולגקוב, טורגנייב, גוגול, דובטוייבסקי וכן הלא

איזה ספר מדליק! מדובר בספר קטן, מוטרף ומצחיק. גיבורו, וניצ'קה, שיכור תמידי, פורש בפנינו את קורותיו, דעותיו החתרניות והגיגיו על נושאים שונים (פוליטיקה,פילוסופיה, היסטוריה, ספרות ועוד), על רקע המציאות הקומוניסטית בבריה"מ של שנות השישים.

הוא מרצה את משנתו השנונה, העצובה-מצחיקה, תוך שהוא עושה את דרכו ברכבת ממוסקבה לעיירה הקטנה פיטושקי, שם מחכים לו(?)אהובתו ובנו הפעוט.

וניצ'קה מתבל את המונולוג ה

שלמות.
צחקתי כל הדרך אל הסוף,
בסוף בכיתי בכי מר -
לעולם לא אקרא שוב את מוסקבה פטושקי בפעם הראשונה

רגעים קטנים של חדשנות אמיתית קורים לעיתים נדירות.
כשקראתי אותו בשלהי 2005 הבנתי לצערי שהחדשנות שעומדת לבוא היא בעצם היסטוריה וזאת מכיוון שהספר הוא יחיד במינו.
במונולוג הזוי ספק מציאות ספק חלום מספר ויניצ'קה את אשר קורה לו בדרך לאהובתו ממוסקבה לפטושקי. הספר ספוג אלכוהול וכשמתחילים לתפוס את הכמויות לעיתים נדמה שהמילים כאילו נחבטות בעוצמה אחת אחת על הבטן.
צריך לקרוא לפחות פעמיים כדי להבין את עומס