העניין שלי באוורסט התחיל עם "אוורסט 2006" המצוין של ניק הייל. עונת הטיפוס של 2006 התברכה בתנאי מזג אוויר סבירים ומעלה, ובכל זאת נספרו בסופה אחד עשר מטפסים מתים. את מירב תשומת הלב קיבל מותו של דיוויד שארפ: שארפ טיפס לבדו, ובשלב מסוים כשתש כוחו הוא התחפר מתחת לאיזה סלע ונח בגובה 8800 מטר. 40 מטפסים עברו לידו, אך מכיוון שהוא לא היה שייך לאף קבוצה, כולם פשוט הניחו שהוא נח ולא ממש טרחו לברר. בסופו של ד

"לא חשוב כמה אתה חי-חשוב איך אתה חי"
הסיפור הזה הוא לא על התאבדות למוות- הוא על התאבדות לחיים
מוות קיים כדי להראות לנו לפעמים בשביל מה אנחנו חיים
כן. הספר הזה על מוות- אבל באופן מפתיע הוא לא גרם לי עצבות
הוא לא חי בפחד על מה יקרה אם..כשהוא ימות- הוא פשוט קיבל את המוות בזרועות פתוחות וניצל את אינסוף היכולות הטמונות בו עד לרגע האחרון


הוא לא תכנן לחזור, והוא לא יכל לוותר על החלום שלו ולהישא