שני ירחים מאת <mark>שרון קריץ'</mark>

כשראיתי את העטיפה נשימתי פשוט נעתקה.
אני מאוהבת בטבע ולראות כזה גרפיקה זה היה מדהים.

פתחתי את הספר בהתלהבות ולקראת האמצע חשבתי שמתחשק לי רק לחנוק במו ידי דמות כל כך מעצבנת שכמעט זרקתי את הספר בגלל הדמות.
יש לי נטייה להגזים מעט עם הרגשנות שבספרים, מכיוון שלפעמים הדמיון בספר עובד שעות נוספות ונקשרים אליו כמעט כמו חבר, רק שזה חבר חד פעמי.

אהבתי מאוד את גיבורת העליל

סיבות למה לא לקרוא:

א. כי זה נראה כמו תרגיל כתיבה מתוך סדנה לסופרים שהמוזה נטשה אותם: "קח דמות משנה מספר קודם שלך ופתח לה עלילה משלה".
ב. כי זה נראה כמו ניסיון לרכב על ההצלחה של שני ירחים, שככל הנראה אף ספר אחר של <mark>שרון קריץ'</mark> לא השתווה אליה.

סיבות למה כן לקרוא:

כי זה נראה כמו ניסיון לרכב על ההצלחה של שני ירחים, שככל הנראה אף ספר אחר של <mark>שרון קריץ'</mark>לא השתווה אליה.
אז נכון, גם הספר הזה לא מש

פתאום אני מגלה שלא כתבתי על הספר הזה ביקורת! shame on me!
"התלבלבות", כך גיליתי, לא היה הספר הראשון של <mark>שרון קריץ'</mark> שקראתי. שרון עוסקת בסיפורים קטנים של חיים רחוקים. "רובי הולר" היה הספר הראשון שלה שקראתי (זה היה בכיתה... ה', אני חושבת.) וגם הוא דיבר על סיפור קטן של שני ילדים.
"התלבלבות", למען האמת, היה יותר טוב, אני חושבת (אני הרי לא זוכרת מה קרה בכיתה ה'...).
מסופר על דיני, שנדדה בכל ארצות הברי

הספר מספר על שני תאומים בני 13 שנודדים מבית לבית. יום אחד זוג זקנים מאמץ אותם לביתו שבעמק היפה רובי הולר. בתוך הסיפור מתרחשת הרפתקה.
---
אני רוצה להגיד שהספר פשוט מתח אותי! הרגשתי שאני רק רוצה לקרוא ולקרוא. הסגנון של <mark>שרון קריץ'</mark> הוא אחד מהסגנונות כתיבה האהובים עלי! אני אוהבת איך שהיא מתארת את מה שקורה. עכשיו נגיע לקטע של הקטילות, דבר ראשון, התאומים בני ה13 את בטוחה שהם לא בני 10? אני עוד מעט בת

<mark>שרון קריץ'</mark> היא בהחלט סופרת מצויינת, ואהבתי נורא את שניי ירחים ואת רובי הולר שהיא כתבה, אבל הספר הזה הוא שטות גמורה!
לא הייתי קוראת אותו פעם נוספת גם אם היו מציעים לי משהו בתמורה. (כמובן שאם מדברים על משהו רציני, אז כמובן שכן!)
כישרון מבוזבז...
ספר מטופש ביותר... אחד גרועים שקראתי...

שאלתי את הספר מהספריה על סמך ביקורת מצויינת שקיבלתי מקרובת משפחה ולא רק שלא התאכזבתי אלא מאוד נהניתי ממנו.קראתי אותו בשקיקה וסיימתי אותו תוך ימים ספורים.אמנם זהו ספר המיועד לבני נוער שכן מדובר בילדות בנות שלוש עשרה, שהגורל איחד אותן לכדי חברות אמיצה עקב נסיבות משפחתיות ,ועם זאת נהניתי ממנו גם כקורא מבוגר. יש בספר שילוב של תמימות עם שובבות וסקרנות ילדותית והאירועים זורמים ומתקדמים ללא מעצור עד לסוף

ספר נוער מצחיק וקליל אבל:
1. מצטייר שם שהבחור נוגע בה בלא רשותה וזה פחות 2026
2. מצטייר שם שילדה בת 13 יכולה לנהוג לבד בכבישים מסוכנים
3. המורה לסרות קורא את היומנים האישיים שביקש מהתלמידים לכתוב - אמנם קורא אותם בעילום שם אבל עדיין כולם מבינים מי כתב.. נראלי קצת מוזר ולא מכבד - ושוב, מה הנוער שקורא את זה אמור להבין?

אני אספר לכם בדיחה. אומר המרצה לתלמידיו. אני לא יודע אם כבר סיפרתי לכם את הבדיחה הזאת, וסביר מאוד שכן, אז אם כן, תסלחו לי כי אני סובל משכחה. זה מה שטוב באלצהיימר, פוגשים בכל יום חברים חדשים. המרצה התכוון להמשיך ולספר את הבדיחה, אבל נקטע בצחוק היסטרי מקהל התלמידים, עוד לפני שהתחיל. מסתבר שאת האימרה הזאת, על האלצהיימר והחברים החדשים, הוא אמר גם בהרצאה הקודמת באותו שבוע.

זיכרון הוא דבר מתעתע. הוא

כמו בבושקות, שנמצאות זו בתוך זו בתוך זו, ובכל פעם מוציאים עוד אחת ועוד אחת, כך גם הסיפור הזה. סאל, קיצור לסלמנקה, היא נערה מתבגרת, והיא נוסעת יחד עם הסבים המוזרים שלה, מרחק של אלפיים מיילים. זו המסגרת הראשונה. בתוך המכונית, במשך שישה ימים של נסיעה, מספרת סאל לסבים שלה את הסיפור של חברתה המוזרה פיבי. פיבי וסאל פוגשות כל מיני אנשים מוזרים, ובוספו של דבר אמא של סאל נעלמת בפתאומיות מהבית. זו המסגרת הש