אחרי קריאת ספרה של גלית עוז, המכפיש את אביה עמוס עוז ומציג אותו כאב מתעלל, ואחרי קריאת ספרו של אחיה הצעיר דניאל עוז, המציג את האב כאב שכל בן היה מתברך בו, הגיע הזמן לסגור מעגל ולקרוא משהו המציג את עמוס עוז מחוץ למשפחה.
<mark>נורית גרץ</mark> מכירה את עמוס עוז שנים רבות מאז לימודיה בספרות באוניברסיטה וכתיבה על עמוס כחלק ממטלותיה לסיום התואר. בהמשך היא גם מלמדת עליו. היא עצמה מתקשה בתחילה להציג סיפור סדור, מציג

התשמע קולי

לפני מספר שנים ניהלתי סדנת העצמה לעובדים מהשורה, במקום עבודתי. כחלק ממנה הייתי אמור לבחור מסלול של מספר שעות, אליו מגיעים כסיור חוויתי המבטא את נקודת המבט האישית של מעביר הסדנה. אני בחרתי בבית ברל, מוסד בו למדתי כשאחת מנקודות הסיור הייתה הארכיון. הייתי בטוח שסיור בארכיון יעורר מורת רוח ואכזבה בקרב האנשים הפשוטים, חלקן עובדות ניקיון קשות יום. למרבה ההפתעה הארכיון היה שיאו של הסיור, ב

עד שתפקח את עיניה – ספרות כניסיון לפקוח עיניים

ננסי פולסי, יו"ר בית הנבחרים האמריקני, גרמה לי תחושת גאווה רבה בבחירתה לצטט את שירו של אהוד מנור: "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה" שבאמצעותו היא בקשה לתאר את תחושותיה הקשות לגבי המצב בה נתונה ארה"ב בימים אלה, בשלהי הקרירה המטורללת של נשיא ארה"ב דולנד טראמפ, שגרם לאוהדיו לבצע פוגרום בבית הנבחרים האמריקאי, היא קראה לנבחרי ארה"ב ולאזרחיה לפקוח עיניים

כמו הרבה ספרים אחרים, גם את הספר הזה מצאתי בספריית רחוב, הפעם אחת בירושלים, אליה הגעתי בזמן שיטוט יחד עם הבת שלי. ספרים בספריית רחוב נושאים איתם מטען נוסף מעבר לספר עצמו. חתימות, הקדשות, סימניי שיוך, סימניות, קיפולים פה ושם, כל אלה מספרים סיפור על גלגוליו של הספר. הרבה יותר מספר חדש שנרכש בחנות, או מספר שנלקח בספריה ויש לשמור עליו במידת האפשר, כך שכל מה שיש זו עטיפת הניילון, מדבקת הקיטלוג, וחותמות

הלכתי ליריד הספרים של שבוע הספר, הסתובבתי פה ושם בין הדוכנים, האזנתי לסופרים שההוצאות השונות אירחו על מנת "לחתום על ספרים" ולמעשה לקדם את המכירות שלהן, פגשתי מכרים, דפדפתי בספרים, שמעתי על המבצעים השונים ואפילו רכשתי ספר אחד (ויחיד, למרות שהוא היה במבצע "שניים ב-". לא היה לי שום עניין באף אחד מחבריו למבצע). לאחר מכן הלכתי ללוות את הבת שלי לביתה ובדרך עברתי בספריית הרחוב אהובתי ומשם ליקטתי שלושה ספ

דמותה הפואטית והטרגית של רחל היא בהכרח חומר מרתק לכתיבת ספר, ו<mark>נורית גרץ</mark>, בשפה קולחת ויפה, אמנות בפני עצמה, הצליחה לשזור רומן מעניין בינה לבין מיכאל ולשבץ בעלילה, כמו צורף טוב, גם קטעי מכתבים ושירים שרחל כתבה.
המשקל הסגולי של רחל בעלילה קטן יחסית לדמותו של מיכאל וזה קצת מאכזב, בשל הסקרנות הרבה להכיר את רחל, אותה משוררת נפלאה שעד היום אני אוהב לשבת בבית הקברות של המושבה כנרת, לשלוף את ספר שיריה הנמ

במשך שנים קראתי את ספרי שירי רחל במהדורותיהם השונות, חלקם גם סִפְּרוּ על רחל עצמה. מהבחינה הזאת מהווה סִפְרָה של <mark>נורית גרץ</mark> חידוש מרענן. הוא עוסק בפרשת אהבתם של המשוררת רחל ומיכאל והחידוש המקורי כאן, שהוא מתרכז בנוסף לרחל, גם בדמותו של מיכאל. מדובר כאן במעין "דוקו דרמה", כפי שמקובל יותר דווקא במדיה הויזואלית. גרץ מתבססת כאן על אנשים אמיתיים ועל פרטים אמיתיים שקרו כשהיא בתפקיד ה"יודעת כל" שממלאה א

"על דעת עצמו" הוא מהספרים שכבר שנים אני מוציאה מהמדף, מתלבטת רגע ומחזירה, וחוזר חלילה. ידעתי את המסגרת הכללית – <mark>נורית גרץ</mark>, אשתו של עמוס קינן במשך 45 שנה, כתבה מעין ביוגרפיה על חייו עד לתקופה שפגש אותה, והוציאה את הספר שנה לפני מותו, בשנת 2009. עמוס קינן היה סופר ומחזאי ולוחם מחתרות ופעיל פוליטי ועוד הרבה דברים, אבל מבחינתי הוא בעיקר אבא של רונה קינן, מוזיקאית מוכשרת מאוד ואהובה במיוחד, שבעצמה סיפר

אי אפשר שלא להעריך את <mark>נורית גרץ</mark> על כשרונותיה הברוכים בכתיבה וספרות. ספר זה לא היה נכתב אלמלא גרץ.
הספר ים ביני לבינך אינו עוד רומן על חייה של רחל. הספר צמח מתוך מחשבה (של גרץ) על מיכאל, מי שהיה המחזר והמאהב של רחל, למרות שבמשך מרבית שנות חייהם הם לא ראו זה את זה ובקושי התכתבו זו עם זה, אבל הקשר הרוחני, הרגשי העמוק ביניהם זכה להדגשה יתרה בכתיבה של גרץ.
רחל עלתה לפלשתינה, כדי להיות חלוצה ולעסוק