}





- הי עוזי.
- אהלן גבר. מה קורה?
- וואלה. איך אצלך?
- אחלה. אחלה.
- איך האישה?
- עזבה אותי. לא היה לה טוב איתי.
- כן, אה? וואלה.
- ומה איתך, עוזי?
- אני? בסדר. כן. לא רע. לא רע. פייסבוק, אני כותב, יש לי איזה אלפיים עוקבים. הרבה לייקים. אתה יודע איך זה. ״המשרד״ נגמרה עכשיו.
- עוזי, למה אתה לא עושה משהו יותר רציני? אתה <mark>עוזי וייל</mark>!
- כן. אתה צודק. קצת ריק לי. הבאת לי רעיון

נפילה מענן.

איך להגדיר את ספרו של <mark>עוזי וייל</mark> חמישה חלומות? שונה. האם זה מגדיר אותו כמעניין וטוב? תלוי למה מצפים מספר שהגדיר את עצמו (כרומן) בתוך סוגריים -בכדי לומר לכם מראש, אני שונה.

בכדי להמחיש את התהייה לגבי הספר הזה, אנסה להדגים אותה באמצעות אמנות פלסטית, בה קיימים שני סגנונות מרכזיים, ראליסטי ואבסטרקטי, השונים בצורה קיצונית האחד מהשני. אני אישית מעדיף יצירות המשלבות בין שני הסגנונות, קר

.
חודש אוגוסט השנה מתיש ונדמה שלעולם הוא לא יחלוף. בבקרים אני משכים בשעה מוקדמת, כנראה שאני מתקשה לזהות את הנקודה המדויקת המטרידה אותי. אני משכים קום, משקיף מהחלון על העולם החשוך. חושב על זה שלא נעים שהעולם חשוך ואז אני מתחיל לכתוב ואין לי מושג לאן אני מטייל עם המילים שלי. מוזיקה מתנגנת באוזניי וגם לה יש מרחב פנימי משלה, בדיוק כמו הכתיבה המנסה לתמלל את הזמן והתחושה. לאחרונה אני מתעסק במושג הזמן,

אף אחד לא כותב כמו, ואפילו על אותם נושאים לפעמים, <mark>עוזי וייל</mark>.
הכישרון הגדול שלו, לדעתי, זה סיפורים קצרים שמערבים דמויות מעניינות וסיטואציות חד פעמיות.
אני פחות התחברתי לקטעים על שירה או על רוחניות, כתיבה על נושאים מופשטים ללא עמוד שדרה עלילתי מובהק.
אבל יש גם קטעים נהדרים ויפים, מצחיקים, מרגשים וחכמים. ממליץ לקרוא, והכי הרבה לדלג מעט על קטעים מסוימים.

אני קוראת את <mark>עוזי וייל</mark> כבר הרבה שנים, הוא כתב בעיתון העיר, וכתב הקדמות לכמה ספרים, והתנסה גם בפרוזה. יש רגעים גבוהים ועמוקים שבהם נראה שהוא פשוט רואה איזו אמת, או נותן לי כקוראת הרגשה שהוא יודע משהו מאוד עמוק על העולם (בעיקר בהקדמות שכתב לספרים לאורך השנים), אבל לאורך השנים היה נראה לי שההורדה של האמת הנבואית הזו לפרוזה לא ממש מצליחה. הרבה פעמים הסיפורים שהוא כתב היו מאולצים, כמו ספרות אג'נדה שנאל

מדי פעם צפה ועולה השאלה האם הייתי עושה את מה שעשיתי לו ידעתי שהסוף יהיה רע. האם הייתי מתחתן אם הייתי יודע שעוד כמה שנים אתגרש, האם הייתי יוצא לטיול לו ידעתי שבסופו אשבור רגל, האם הייתי בוחר במקום עבודה מסויים לו ידעתי שהרבה הבטחות שהבטיחו לא יקויימו, ועוד.
הספר הזה מנסה לגעת בשאלה הזאת כשחלומות נבואיים מתחילים להתגשם. איך ממשיכים לחיות עם הידע הזה? והאם אפשר לעצור נבואה שלא רוצים שתתקיים בפועל.

"ביום שבו ירו בראש הממשלה", <mark>עוזי וייל</mark> (ידיעות אחרונות, 1991)

בעיני, גדול הכותבים של הדור החדש הוא <mark>עוזי וייל</mark>. מקבץ הסיפורים הזה גרם לי לבכות, להתחרמן, לצחוק.
לעתים רחוקות אני נתקל בכותב מקורי, ממש מקורי, בעברית, כזה שיש לו גם משהו להגיד, ולא רק סגנון ייחודי ואחר.

אני זוכר את עצמי קורא באמצע הלילה את "אל תעזבי אותי, מותק" בתוך בריכה של דמעות ואחר-כך יושב לילה שלם לנסח מכתב של ארבעה עמודים

שי הוא תושב חוזר, עשר שנים מחייו הוא העביר בארה"ב. יום אחד לאחר תשע שנות עבודה בחווה בקנזס מעסיקו מוכר את העסק ואומר לו ללכת. עם עשרים אלף הדולר שחסך הוא מגיע לניו יורק, מוצא עבודה חדשה ובאחד מביקוריו בבתי הקפה הוא פוגש את נטאשה. אש האהבה ניצתת בהם והם עוברים לגור יחד. החיים נראים לו ורודים יותר מתמיד, אך יום אחד הוא מוצא אותה בביתם ללא רוח חיים. רוחה לא עוזבת אותו והוא מחליט למצוא את האדם שאחראי

אוסף סיפורי האהבה היפה ביותר שקראתי. לא יודע מה להוסיף, כמו שבלתי אפשרי להגדיר או להסביר מה זו אהבה.