כבר בגיל בת מצווה החליטה המספרת לעזוב את בית הוריה. הרומן האוטוביוגרפי הזה מביא את סיפורה ואת סיפורה של אחותה, שנדדו בין פנימיות, משפחות אומנות ומוסדות שונים לילדים: שתי ילדות קטנות מוצאות מבית האומנה לאחר שש שנים ועוברות למוסד לילדים בפרדס חנה. שתי ילדות קטנות שבות לבית ההורים בחופשות - בית מתעלל עם אם חולת נפש ואב אלים. מיד ביומה הראשון במוסד בפרדס חנה, איבדה <mark>תהל</mark> את אחותה הסובלת אף היא ממחלת נפש

ספר זה אינו סיפור בדוי. לצערי, זהו סיפור אמיתי, סיפור כואב על אלימות במשפחה והזנחה, האם מתאשפזת בבית חולים אבברבנאל יחד עם ביתה הקטנה. בבית נשארים הבנים עם אב אלים קשוח ונוקשה. הסופרת <mark>תהל רן</mark> הינה אחת משתי הבנות שנמסרו למשפחה אומנת, ועברו ממוסד למוסד. אני חייבת לציין שהסיפור עצמו קשה, הוא גם מוכר מקריאת עתונים וצפייה בטלויזיה קיימות הרבה משפחות בארץ שהם במצב דומה. עד עמוד 60 פשוט הכרחתי את עצמי להמ

סיפורן של שתי אחיות שגדלות במשפחה אומנת ובמוסדות , כאשר <mark>תהל</mark> משמשת כאם לאחותה הצעירה ממנה בשנה הלוקה במחלת נפש
היא מלווה מחזקת ועוטפת באהבה את אחותה .
רק לאחר 20 שנה היא אוזרת אומץ ושבה לבית ילדותה ופוגשת את האם פגועת הנפש ואת האחים הבנים שנישארו בבית .
עם כל הקושי והזיכרונות הכואבים היא מצליחה להתגבר ולעזור גם לאחותה.
ואכן זהו סיפור קשה לקריאה!

סיימתי לקרוא את הספר לפני מספר ימים ואני עדיין לא יכולה להירגע ממנו. ספר קשה, מאוד לא פשוט לעיכול. הוא עמוס, צפוף, דיאלוגים קשים. ככל שהקריאה מתקדמת מתגלה יותר ויותר מורכבות הדמויות והיחסים ביניהן.
למרות כל הנ"ל מצאתי אותו כסוחף, מעניין, ומותיר המון חומר למחשבה.

ממליצה, אך מסייגת. לא מומלץ לבעלי לב רגיש, אמוציונליים וכד'. אצלי הבטן התהפכה מספר פעמים בקריאה.

אני באמצע קריאת הספר.הוא שואב, מרתק, אי אפשר להניחו מהיד. מעורר כאב נורא, על הילדות הנטושות, והתפעלות גדולה, על הכוחות והכשרונות הרבים של המחברת. חייבת להתוודות: מעורר מחשבה גם על עשיית מעשה בעולם. אני משחקת בראשי עם מחשבה חדשה לגמרי עבורי, להיות משפחה אומנת לילדה.

אחרי מאה עמודים התייאשתי!!!!!!!!!